מונחת בפני בקשה מפורטת אשר הגיש משרד רואי החשבון קסלמן כנגד כונס הנכסים הרשמי, בתפקידו כמפרק הבנק למסחר בע"מ (להלן: "המבקש" ו"הכנ"ר", בהתאמה). הבקשה, המשתרעת על-פני עשרות עמודים ומלווה בלא פחות משני כרכי נספחים (!), נובעת בעיקרה מהעובדה, כי המבקש, משרד רואי חשבון אשר בתקופה הרלוונטית הוטל עליו לערוך ביקורת חיצונית על הבנק המסחר, הינו אחד מקבוצה גדולה של נתבעים ברשלנות בגין אי-גילוי המעילה בבנק. טענתו המרכזית של המבקש מבוססת על העובדה, כי בעוד שהוגשה נגדו (וכנגד אחרים) תביעה בהיקף גדול, הרי שכונס הנכסים הרשמי והמנהלים המיוחדים נמנעו מלתבוע את בנק ישראל ואת משטרת ישראל. זאת, חרף ראיות ברורות וחד-משמעיות (למצער לשיטת המבקש) כי בפעולתם נפלו פגמים קשים, אם לא למעלה מכך - ולו פעלו כשורה, יכולים היו לגלות את המעילה בקלות רבה לאין-ערוך ממנו.
לשיטתו של המבקש, מצוי כונס הנכסים הרשמי בניגוד עניינים מובהק, באשר מעמדו כמפרק דרש ממנו לכאורה לפעול כנגד רשות אחרת מרשויות המדינה - בעיקר בנק ישראל. אי לכך, מוסיף המבקש וטוען, נהגו כלפיו באפליה פסולה, ובאופן שעשוי לגרום לו נזק כבד. אי לכך, עותר המבקש כי אעכב את התביעה כנגדו, עד למינויו של מפרק נוסף ואובייקטיבי. חרף העובדה כי המבקש הצהיר בפתח טענותיו כי לא יעסוק במחלוקות נשוא התביעה המוגשת נגדו (תביעה אשר תתברר בערכאה אזרחית, ולא בבית המשפט של פירוק), הרי שחלק ניכר מן הבקשה עוסק בטיעונים רבים ומורכבים, אשר נועדו להוכיח לכאורה עד כמה מופרכת וחסרת סיכוי היא התביעה המוגשת כנגדו; אלא, שלטענתו של המבקש יגרם לו נזק מעצם הגשת התביעה, משום שיהיה עליו להגיש הודעות צד ג' כנגד בנק ישראל ומשטרת ישראל, ולשלם על כך אגרה בסכום עתק.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, ניתנת החלטתי זו.
1. עיון מדוקדק בבקשה, חרף אורכה ונספחיה הרבים, מלמד כי עומד בפני המבקש מכשול כבד-משקל, אשר חרף כל טענותיו לא ניתן לו כל מענה אמיתי.
המבקש אינו נושה או משתתף בבנק למסחר; עניין לנו למעשה
בנתבע
, קרי - גוף כנגדו מגישה החברה חדלת הפרעון תביעה, בטענה כי הוא מעוול אשר חב
לה
כספים בגין מחדליו. לכל היותר, יכול היה המבקש לטעון כי הוא עשוי להיות נושה עתידי במעוולים האחרים, במידה והתביעה תפסק כנגדו, והוא ידרש לשלם יותר מכפי חלקו בעוולה.
הלכה פסוקה היא, כי נתבע או נתבע פוטנציאלי של חברה חדלת פרעון, הינו
נטול מעמד
בהליכים המקדמיים המתנהלים בין המפרק, כונס הנכסים הרשמי ובית המשפט של חדלות פרעון. העובדה, כי המפרק אינו פועל בנכסיו הוא, וזקוק להליכים מקדמיים של אישור התביעה, אינה מקנה לנתבע זכויות עודפות ומועדפות על אלו של נתבעים אחרים, אשר נתבעו לדין בידי פרט או חברה סולבנטיים. כשם שנתבעים אלו אינם יכולים להתערב בהליכים המקדמיים שלפני הגשת התביעה (כגון התייעצות בין התובע לבין עורכי דינו, או גיוס כספים למימון התביעה), ואינו יכול למנוע את
עצם הגשת
התביעה, כך גם נתבע בידי חברה חדלת-פרעון. בשני המקרים, מעמדו של הנתבע להתגונן או להגיש בקשה לסילוק על הסף קמים לו אך ורק מרגע הגשת התביעה, ובמסגרת ההליכים והליכי הנגד שבאים בעקבותיה (לעניין זה, ראה גם האמור בפש"ר 590/97 בש"א 26776/00 ארז נ' וולובסקי, וכן פש"ר 916/89 בש"א 20138/01 עו"ד חיה אזולאי נ' מבני תעשיה ואח').
יוצא, אם כן, כי המבקש לא יכול היה, דרך משל, להפוך לצד ולהגיש את עמדתו בבקשה המקדמית שהגיש הכנ"ר לאשר הגשת תביעה אזרחית כנגדו; דין זה יפה אף משיקולים של יעילות שיפוטית ומניעת כפל-התדיינות: כאשר מתערב הנתבע הפוטנציאלי בענייני הפירוק או בבקשה המקדמית לאישור הגשת תביעה, הרי שנסיון החיים מלמד, כי הוא נוטה להעלות את טענות ההגנה שלו כנגד התביעה עצמה - מעשה אשר מקומו במסגרת הדיונים בתביעה עצמה. כך, עשוי להיווצר סרבול וכפל-התדיינות מיותר.
2. דברים אלו, היפים לנתבע פוטנציאלי אשר מבקש למנוע הגשת תביעה כנגד עצמו, יפים מכח קל וחומר למצבים בהם מנסה הנתבע להתערב או לשנות החלטות מפרק בעימות או מגעים שלו מול צדדים שלישיים. לא זו בלבד, כי מעמדו וזכותו לבחון את שיקולי המפרק בעייתים אף יותר, אלא שהלכה פסוקה היא כי למפרק חברה מוקנה שיקול דעת רחב, בכל האמור בעניינים של בחינת כדאיות ונקיטת מהלכים משפטיים או כלכליים, ואף בית המשפט של פירוק לא ימהר להתערב בשיקול דעתו. עניין זה נדון בהרחבה בפסק-הדין בעניין פש"ר 1896/02 בש"א 22356/02 יובל-גד בע"מ נ' נגה אלקטרוטכניקה בע"מ ואח'. שם, הוגשה הבקשה בידי
נושה
של החברה, בכובעו כמתקשר חוזי אשר נפגע מכך כי חברה בהקפאת הליכים בחרה שלא להמשיך בפרוייקט במסגרתו בוצעה ההתקשרות.
כמו כן, הוער כי אם ינתן לכל נושה או מתקשר הנפגע מצעד כלכלי (והוא הדין בצעד משפטי) של המפרק לגרור את המפרק לדיון מקדמי ארוך בדבר נכונות שיקול הדעת שהפעיל, הרי שכל פעולה תדרש לסבך של התדיינויות ארוכות, דבר אשר יפגע אנושות ביעילות הליכי חדלות הפרעון - ובסופו של דבר אף בנושי החברה.
3. עיון בטענות המבקש, מעלה כי הוא מבקש לעקוף את המכשול על-ידי נסיון לטעון לפגמים חמורים בשיקול הדעת, השאובים מן המשפט המנהלי. אלא, שכאשר בהליכי פירוק עסקינן, ספק גדול אם יכול צד שהוא חיצוני ל"מעגל ההתדיינות הפנימי" שבין המפרק, בית המשפט והנושים לזכות, בדרך זו, במעמד, מקום בו הוא נעדר מעמד כלשהו. זאת ועוד; אם סבור המבקש, כי אכן קיימים פגמים כאלו בשיקול הדעת המנהלי של כונס הנכסים הרשמי וגורמים לו עוול (שהרי לא בעתירה ציבורית עסקינן!), רשאי יהיה להעלות כל טענת סף שירצה במסגרת ההליכים האזרחיים שינקטו נגדו; כמו כן, אם הוא סבור כי חומרת הפגם המנהלי, שנפל לכאורה, בשיקולי הכנ"ר מצדיק זאת, רשאי הוא לשקול הגשת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק.
אלא, שלמען מראית פני הצדק ורגישותו הרבה של עניין הבנק למסחר, מצאתי לנכון לדון בטענות המבקש אף לגופו של עניין, ולהבהיר כי אף לו עלה בידו לצלוח את
מכשול העדר-המעמד
, עדיין היה דין בקשתו להדחות. זאת, באשר אף לגופו של עניין, לא הוכח כי בשיקול דעתו של הכנ"ר נפל פגם מהותי המצדיק את התערבות בית המשפט: נהפוך הוא.
עיקר קובלנתו של המבקש הינה כי לא הוגשה תביעה כנגד רשויות מדינה האחראיות לדעתו לאי-גילוי המניעה (זאת לצד טענותיו כנגד התביעה נגדו, אשר דינן להידון בערכאה האזרחית), זאת למרות שפע של ראיות ועובדות המלמדות, לשיטתו, כי פעלו שלא כדין.
אין ספק, כי כבודן של הראיות והמובאות שאסף המבקש במקומן מונח, ובלא לקבוע מסמרות בנידון אעיר, כי חלקן אכן מלמדות על פגמים לכאוריים לא מעטים שנפלו בהתנהלות הפיקוח על הבנקים. אין ספק, כי בנק ישראל יכול היה להתנהל באופן מיטבי יותר, ולמזער את הנזק הרב שגרמה המעילה - נזק אשר בסופו של יום התגלגל בחלקו הגדול על כתפיו (עניין שידון בהמשך החלטתי זו).
4. אלא מאי? אין צורך להכביר מילים על העובדה, כי לא בכל מקום בה חב פלוני באחריות מוסרית או ציבורית למחדל, תתורגם זו בוודאות מלאה לאחריות נזיקית, קל וחומר שלא בהכרח בשיעור של מאה אחוזים מהנזק שנגרם, או אף קרוב לשיעור זה. בלא להכנס לעבי הקורה של המחלוקות הסבוכות בעניין זה, קיימת רתיעה לא מעטה מהפיכת גופי פיקוח שלטוניים ל"מבטחי משנה", ומכאן הנטיה להבחין בין מחדלים שנעשו בכובע השלטוני לבין מחדלים מסוגים אחרים. תביעה של מפרק הבנק למסחר כנגד בנק ישראל, לו היתה מוגשת כזו, היתה נמשכת שנים ארוכות, ואין זה בטוח כלל ועיקר כי היתה מסתיימת בהצלחה, קל וחומר שלא בהצלחה אשר היתה מכסה כ-98% מחובות הבנק למסחר, כפי שעשתה הערבות שהעניק בנק ישראל.
עיון בערבות דנן, תניותיה ונסיבות מסירתה מעלות מסקנה ברורה ופשוטה, כי אף אם אלך לשיטת המבקש ואניח לצורך העניין כי כנגד בנק ישראל עומדות טענות נזיקיות טובות, הרי שהערבות מהווה לכל הפחות "פדיון" של הטענות הללו בעד סכום כספי נכבד אשר ניתן במהירות ויעילות יחסית, ושיפה את רובם המוחלט של לקוחות הבנק למסחר על חלק הארי של נזקיהם.
הליך שכזה, של "פדיון" תביעה פוטנציאלית של חברה חדלת פרעון כנגד האחראים לקריסתה, בין אם לפי סעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות, ובין אם מכח דינים אחרים, הינו הליך ידוע ומוכר, ואין בו לכשעצמו כל פסול. אמנם, קיים אינטרס משמעותי בדין לחשוף את מעשיהם של בעלי שליטה לשעבר, וגופים אחרים שגרמו לקריסה או לא מנעו אותה חרף חובתם לעשות כן. אלא מאי? לצד אינטרס זה, קיימת המושכלה כי תביעות מסוג זה הינן ארוכות, סבוכות, ועשויות בסופו של דבר אף להכשל (או להצליח באופן חלקי בלבד), וזאת לאחר השקעת זמן, מאמצים ומשאבים רבים מקופת הפירוק. כאשר עומד הנתבע הפוטנציאלי ומציע סכום משמעותי לקופת הפירוק. אף במקרים בהם הסכום המוצע נמוך לכאורה ממה שניתן להשיג בתביעה, הרי שיתרונו הינו בכך שהוא ניתן על-אתר ובאופן וודאי - יתרון אשר יש לו ערך כלכלי רב משל עצמו. כך או כך, קבלתה או דחייתה של ההצעה הינה עניינם של המפרק או אספות הנושים, אשר עורכים את מאזן הרווח וההפסד עבור עצמם, ובית המשפט לא ימהר להתערב בכך ולהחליף את שיקול דעתם בשיקול דעתו, אף אם היה הוא עצמו מגיע להחלטה אחרת (במידה והדבר כרוך בהצעת הסדר, ראה גם פש"ר 1037/98 בש"א 25767/00 קרגיל נ' ממגורות אמיגה).
כשם שבפרשת קרגיל שהוזכרה לעיל, נדחתה טענתם של נושי מיעוט מתנגדים שביקשו להפוך את החלטת הרוב שנראתה להם בלתי כדאית ושגויה, הרי שמכח קל וחומר, אין צד ג' המצוי מחוץ למעגל הנשיה רשאי להתערב בהחלטה שכזו. זאת, גם ובעיקר כאשר השיקול הדומיננטי המניע אותו הינו מנוגד או שונה באופן מהותי מן האינטרס של נושי החברה במעמדם ככאלו (עניין אזולאי שהוזכר לעיל).
5. בנסיבות המקרה, דומה כי שיקול-דעתו של כונס הנכסים הרשמי היה סביר, וזאת בלשון המעטה.