ב"ל 32602-10-13 ח' נ' המוסד לביטוח לאומי

1. לפניי ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 29.8.2013 אשר קבעה למערערת 28% נכות יציבה בגין הפגיעה בעבודה מיום 22.1.2004. הנכות נקבעה כדלקמן:

20% לפי פריט 37(2) בין א' ל-ב' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז-1956 (להלן: "התקנות") – קיבוע עמוד השדרה הגבי (DORSAL ANKYLOSISׂ), בין בזווית נוחה לבלתי נוחה.

10% לפי פריט 75 (1) (ב)- צלקות בגוף.

2. עניינה של המערערת הוחזר לוועדה הרפואית לעררים בפסק הדין של כב' סגנית הנשיאה השופטת הדס יהלום מיום 30.6.13 (בתיק ב"ל 13764-09-12 – להלן: "פסק הדין") אשר קבע כדלקמן:

"10.לעניין קביעת אחוזי נכות בגין שבר בחוליה D12, אני סבורה שנפלה טעות בהחלטת הועדה.

סעיף 37 (8) עוסק בשבר של חוליה שהתרפא.

הסעיף מאפשר לקבוע אחוזי נכות במצב של הגבלה בתנועות ובמצב שלא קיימת הגבלה בתנועות.

במקרה שבפנינו, אין חולק שלמערערת יש שבר בחוליה.

לטענת הועדה, הקיבוע בחוליותL -D, "תיקן" את השבר בחוליה שכן "החוליה כבר לא משתתפת בתנועות".

לכך בדיוק קיימים סעיפי המשנה של סעיף 37 (8).

סעיף קטן (א) עוסק בשבר בלי תזוזה ניכרת ללא הגבלת התנועה, סעיף קטן (ב) עוסק בשבר עם תזוזה ניכרת וללא הגבלה בתנועה, וכן סעיף קטן (ג) וכו'.

11.שעה שקיים סעיף ליקוי ספציפי שעניינו שבר בחוליה ושעה שלמערערת נגרם שבר בחוליה, היה על הועדה לקבוע אחוזי נכות גם בגין השבר בחוליה, בנוסף על אחוזי נכות בגין קיבוע.

ככל שהועדה סבורה שהשבר "תוקן" בעקבות קיבוע בחוליות אחרות כך שהחוליה לא משתתפת בתנועות, יכולה לקבוע סעיף שמדבר על אי הגבלה בתנועות.

12.לאור האמור, דין הערעור להתקבל.