לפנינו תביעת התובע להכיר באוטם בשריר הלב בו לקה כפגיעה בעבודה, כמשמעה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן – חוק הביטוח הלאומי).
-
בתקופה הרלוונטית לתביעה, הועסק התובע כנהג בחברת ההסעות "מסיעי 200", שסיפקה שירותי תחבורה לחברת "טבע" שבכפר סבא (להלן – החברה). במסגרת תפקידו, ביצע התובע מדי יום באופן קבוע, את קו ההסעה היוצא בשעה 18:00 מכפר סבא לקרני שומרון – מקום מגוריו. לאחר ההסעה שהה התובע בהפסקה בביתו, ושב לכפר סבא, להמשך יום העבודה.
בין התובע לבין מנכ"ל החברה המנוח, מר עמירם ליכטשנטיין ז"ל, שררה הבנה במסגרתה סדרן ההסעות, מר גבי אטינגר, שיבץ אותו דרך קבע להסעה לקרני שומרון, על מנת לאפשר לתובע לנצל את ההפסקה שניתנה לו במהלך יום עבודתו הארוך, בביתו.
-
ביום 19.3.2014 שובץ נהג אחר בחברה, מר טוביה אהרון, לביצוע את ההסעה לקרני שומרון במקומו של התובע, זמן קצר לפני ההסעה, ומבלי שהתובע עודכן על כך מראש.
-
על רקע זה פרץ ויכוח סוער בינו לבין מר אטינגר, שכלל גידופים וצעקות עד כדי שנוצר צורך להרחיק בין השניים, מחשש לאלימות.
-
על פי גרסת התובע, זמן קצר לאחר מכן, עת שביצע את ההסעה החלופית אליה הוצב, החל לחוש כאבים בחזהו, שהקרינו לידו ולכתפו השמאלית.
למחרת היום, 20.3.2104, התייצב התובע לעבודה, ומאוחר יותר באותו היום פנה לרופא המשפחה. משהתברר כי מצבו הרפואי לא השתפר, שב ופנה לרופא המשפחה גם ביום שלמחרת, 21.3.2014.
רופא המשפחה הורה לתובע להתפנות לבית החולים, ושם הוא אובחן כמי שסובל מאוטם בשריר הלב.
-
ביום 13.10.2021 הגיש התובע תביעה למוסד לביטוח לאומי לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה, ובהחלטה מיום 18.1.2022 דחה הנתבע את התביעה, מן הטעם שלא הוכח קיומו של אירוע תאונתי חריג שאירע תוך כדי ועקב העבודה.
-
מכאן התביעה שלפנינו.
עיקר טענות הצדדים
-
לטענת התובע, יש לראות באירוע מיום 19.3.2014 כאירוע חריג שהוביל לאירוע הלבבי בו לקה.
לטענתו, העובדה שמר אטינגר שינה באופן פתאומי את ההסדר הקבוע במסגרתו הוא זה שביצע את ההסעה מכפר סבא לקרני שומרון והפר את ההבנה ארוכת השנים ששררה בינו לבין המעסיק, גרמה לו להלם ולזעם עז, שהובילו לעימות חריף בין השניים. לטענתו אירוע זה הוא בעל סממנים ברורים של חריגה מהשגרה, והוא גרם לו לדחק חריג, ומשכך הוא עונה על התנאים להכרה בו כתאונת עבודה.
עוד טען התובע, כי סמיכות הזמנים שבין הוויכוח לאירוע הלבבי מצביעה על קשר סיבתי בין שני האירועים, ומצדיקה מינוי של מומחה רפואי מטעם בית הדין.
-
מנגד טען הנתבע כי דין התביעה להידחות הן מחמת שיהוי, והן מטעמים לגופו של עניין. אשר לשיהוי נטען כי האירוע הנטען התרחש ביום 19.3.2014, ואילו תביעת התובע למוסד לביטוח הלאומי הוגשה ביום 13.10.2021, קרי בחלוף כשש וחצי שנים ממועד האירוע.
לגופו של עניין טען הנתבע, כי לא עלה בידי התובע להוכיח קיומו אירוע חריג.
לטענתו, גרסת התובע נגועה בסתירות רבות, איננה עקבית ונעדרת תימוכין אובייקטיביים. שני העדים מטעם התובע הם חברים אישיים שלו, ומשכך יש לייחס לעדותם משקל נמוך, ומכל מקום, עדות התובע עומדת בסתירה בנושאים מסוימים לעדויות של העדים מטעמו, לרבות בנוגע לאופן שבו נמסרו התצהירים, אשר על פי הראיות הוכנו ביוזמת בא-כוחו וללא שיחה ממשית בין התובע לבין העדים. העובדה שהתביעה הוגשה בשיהוי רב, בחלוף כשבע שנים מהאירוע, חרף העובדה שהתובע הגיש למוסד לביטוח הלאומי תביעה בגין תאונת עבודה אחרת מספר חודשים לאחר האירוע הנטען, פוגעת במהימנות גרסתו, ומהווה כשלעצמה שיקול לדחייתה. עוד נטען, כי התובע לא דיווח לרופאיו בזמן אמת על האירוע החריג הנטען, לא קשר אותו בזמן אמת לכאבים בחזה מהם סבל, ולא הזכיר אותו בעת ביקורו בחדר מיון, עובדה שאיננה מתיישבת עם טענתו בדבר אירוע טראומטי חריג. לבסוף טען הנתבע, כי מהראיות שהוצגו עולה כי התובע היה שותף לוויכוח שגרתי, שאינו חורג מעימותים רגילים במקום עבודה, בפרט משעה שהוכח שהתובע הוא אדם קצר רוח.
-
בדיון ההוכחות שהתקיים לפנינו העידו מטעם התובע – התובע בעצמו, מר גבי אטינגר- סדרן ההסעות עמו התווכח התובע, ומר טוביה אהרון- הנהג שהחליף את התובע בהסעה לקרני שומרון במועד האירוע הנטען.
דיון והכרעה
-
לאחר שנתנו את דעתנו לטענות הצדדים ולראיות שהובאו בפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי עלה בידי התובע להוכיח קיומו של אירוע חריג המצדיק מינוי מומחה רפואי, וכי דין טענות השיהוי – להידחות.
ונפרט.
טענת השיהוי
-
סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי קובע את הוראות החוק הרלוונטיות לענייננו:
"(א)כל תביעה לגמלת כסף, תוגש למוסד תוך שנים עשר חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה.
(ב) הוגשה התביעה אחרי המועד האמור בסעיף קטן (א), וקבע המוסד כי התובע זכאי לגמלה בעד תקופה שקדמה להגשת התביעה, תשולם לו הגמלה שהוא זכאי לה..".
-
בנוגע להוראות אלה קבע בית הדין הארצי בעב"ל (ארצי) 140/08 ליבוביץ – המוסד לביטוח לאומי, (18.1.09) –
"הוראות אלה שבחוק קובעות מסגרת זמן מחייבת להגשת תביעה על פי החוק והגבלת הזכות לתשלום רטרואקטיבי של הגמלה לתקופה של שנה אחת ממועד הגשת התביעה. הוראות סעיף 296 לחוק אינן מתחום הפרוצדורה או סדרי המינהל, אלא הן בעלות אופי מהותי המגבילות את הזכות לגמלה לתקופה הקבועה בחוק."
-
בדב"ע (ארצי) לח/0-95 המוסד לביטוח לאומי – בר, פד"ע י 247 (1979) קבע בית הדין הארצי כי סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי (שברשאית ימיו היה סעיף 128) הוא סעיף הקובע שיהוי ולא סעיף הקובע התיישנות, כלומר, שחלוף הזמן לכשעצמו אינו חוסם, לא מהותית ולא דיונית, את הזכאות לגמלה בכסף, אלא מקנה למוסד שיקול דעת בקשר לתשלום הגמלה, אף אם זו נתבעה בחלוף המועד הנקוב בסעיף.
משמע, ניתן להגיש תביעה לגמלה בכל מועד, והמוסד לביטוח הלאומי מוסמך, אך אינו מחויב, להורות על תשלום רטרואקטיבי, אף מקום בו הוגשה התביעה באיחור, ובלבד שנמצא כי המבוטח עמד בתנאי הזכאות גם בתקופה שקדמה להגשתה.
פסיקה זו אומצה גם על ידי בית המשפט העליון (ע"א 714/80 נפתלי גולדברגר נ' דניאל בסה, לז(3) 109 (1983 .
-
מאחר שהשיהוי אינו מהווה חסם מהותי או דיוני לקבלת הגמלה, ומאחר שלא שוכנענו כי נגרם לנתבע נזק ראייתי או אחר בגין השיהוי בהגשת התביעה, לא מצאנו מקום לדחות את התביעה מטעם זה בלבד.
לגופו של עניין
-
סעיף 79 לחוק מגדיר "פגיעה בעבודה" כתאונת עבודה או מחלת מקצוע. תאונת עבודה הוגדרה בחוק כך:
"תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי – תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו."
בהתאם להלכה הפסוקה, על מנת שאוטם בשריר הלב יוכר כפגיעה בעבודה על המבוטח להוכיח קרות אירוע חריג בעבודתו, בסמוך לפני קרות האוטם, אשר גרם לו לדחק נפשי (מסוג התרגזות או התרגשות) בלתי רגיל או מאמץ גופני יוצא דופן. האירוע החריג נבחן באופן סובייקטיבי, היינו נבדקת "חריגותו" בהתייחס למבוטח המסוים. עם זאת נקבע כי "אף הבחינה הסובייקטיבית להתרגזות בעוצמה חריגה טעונה ראיות אובייקטיביות ואין די לעניין זה בעצם אמירת המערער, כי התרגז התרגזות חריגה" (עב"ל (ארצי) 1302/00 מיכאל אסולין - המוסד לביטוח לאומי, 3.11.05); עב"ל (ארצי) 25208-01-24 מסארווה – המוסד לביטוח לאומי (20.5.24); (עב"ל (ארצי) 5267-04-24 קראווני – המוסד לביטוח לאומי (9.2.25)).
וראו גם הנפסק בעב"ל 42970-06-13 זבדה - המוסד לביטוח לאומי, 15.5.14; עב"ל 36264-05-10 מלמד - המוסד לביטוח לאומי, 5.12.11; עב"ל 45023-09-11 בירן - המוסד לביטוח לאומי, 4.12.12; עב"ל 349/06 בלומשטיין - המוסד לביטוח לאומי, 22.10.07; עב"ל 614/08 מרקוביץ' - המוסד לביטוח לאומי, 13.7.09; עב"ל 663/08 זילבר - המוסד לביטוח לאומי, 22.2.09; יוסף כץ - המוסד לביטוח לאומי ( 28.4.13); (עב"ל (ארצי) 35047-08-13 בריקלין – המוסד לביטוח לאומי (23.7.14)).
-
ממכלול הראיות שהונחו בפנינו עולה, כי לתובע אכן היה סידור קבוע, באישור המעסיק, במסגרתו ביצע מדי יום את ההסעה מכפר סבא לקרני שומרון, מקום מגוריו, על מנת לאפשר לו לנצל את ההפסקה שניתנה לו במהלך יום עבודתו הארוך, לשהות בביתו (עדות התובע בשורות 77-78 ו- 96-99 בעמ' 4 להודעת התובע בפני חוקר המוסד; סעיפים 3, 5-8 לתצהיר התובע; עדות התובע בשורות 8-19 בעמ' 2 לפרוטוקול; עדותו של מר אטינגר בשורות 10-19 בעמ' 15 לפרוטוקול; עדותו של מר אהרון בשורות 16-22 בעמ' 20 לפרוטוקול, ובשורות 13-14 בעמ' 21 לפרוטוקול).
-
עוד הוכח, כי אמנם היו מקרים בהם מר אהרון ביצע את ההסעה במקום התובע, אולם זאת רק במקרים בהם התובע הוא שביקש זאת, מאחר שלא יכול היה לבצע את ההסעה עקב נסיבות אישיות, ותוך תיאום מראש (עדות התובע בשורות 28-32 בעמ' 13 לפרוטוקול; עדות מר אטינגר בשורות 33-36 בעמ' 15 לפרוטוקול; עדות מר אהרון בעמ' 15-20 בעמ' 17 לפרוטוקול, ובשורות 13-19 בעמ' 21 לפרוטוקול).
-
לעומת זאת, ובניגוד למקרים אחרים, ביום 19.3.2014, הודיע מר אטינגר לתובע, מיוזמתו, על שינוי בקו ההסעה שלו, לאחר שנענה לבקשתו של מר אהרון לבצע את ההסעה לקרני שומרון באותו היום בשל בעיה שהתעוררה בביתו, ברגע האחרון, ולא תוך תיאום מראש (ובלשונו של מר אטינגר: "לפי דעתי זה היה כאילו החלפה של דקה 90", ראו עדותו בשורה 35 בעמ' 16 לפרוטוקול ובשורה 26 בעמ' 17). משכך, אירוע זה היה שונה מאירועים אחרים בהם התובע לא שובץ להסעה. על רקע זה, ונוכח חששו של התובע שהמעסיק הפר את "הסידור הקבוע" במסגרתו הוא זה שביצע את ההסעה לקרני שומרון, עלתה חמתו והתפתח ויכוח חריף בינו לבין מר אטינגר (ראו למשל עדות מר אטינגר בשורה 25 בעמ' 16 עד שורה 27 בעמ' 17 לפרוטוקול, ובשורות 15-20 בעמ' 17 לפרוטוקול).
-
עוד הוכח בפנינו, כי הוויכוח היה חריג בעוצמתו לעומת ויכוחים אחרים שניהל התובע במקום עבודתו, עד כדי שהעימות הגיע כמעט כדי עימות פיסי.
בהקשר זה העיד התובע כדלקמן:
" עו"ד עמר: לעולם לא התווכחת בענייני עבודה?
העד, התובע: יכול להיות שהיה לנו ויכוח פה ושם קטן, אבל לא ברמה הזאת. מעולם לא הרמנו ידיים, מעולם לא צעקנו ולא קיללנו
(שורות 6-8 בעמ' 12 לפרוטוקול).
(וראו גם סעיף 16 לתצהיר התובע; עדות התובע בשורות 37-38 בעמ' 7 לפרוטוקול, ובשורה 10 בעמ' 12 לפרוטוקול; עדות מר אטינגר בשורות 36-37 בעמ' 18 ובשורות 20-34 בעמ' 21 לפרוטוקול; עדות מר אהרון בשורות 30-34 בעמ' 21 ובשורות 2-3 בעמ' 22 לפרוטוקול).
-
מכאן, שהוכח בפנינו כי האירוע הנטען מיום 19.3.2014 היווה חריגה משגרת עבודתו הרגילה של התובע.
-
בנוסף, הוכח בפנינו, בראיות אובייקטיביות, כי שיבוצו של מר אהרון במקומו של התובע להסעה לקרני שומרון ביום 19.3.2014, גרמה לו לדחק נפשי חריג, שהתבטא, בין היתר בוויכוח הסוער שהתנהל בינו לבין מר אטינגר. ונפרט.
-
התובע העיד בפני חוקר המוסד כי השינוי בקו ההסעה שלו הוביל לויכוח חריף בינו לבין מר אטינגר:
"...אני מסתכל על הסידור שלי ואני רואה שאני צריך לנסוע ב- 18:30 לאור עקיבא מטבע ולהביא מאור עקיבא למשמרת לילה בעשה 22:00... אמרתי לו : "גבי, למה אתה עושה לי את זה, אתה יודע שאני קבוע עושה לקרני שומרון והולם קצת לנוח בבית"... אז הוא אמר לי: "מה קרה, אז פעם אחד לא תעשה" ואז אני התפרצתי עליו... הוא התחיל לקלל אותי, לקח צרור מפתחות שהיו על השולחן וזרק עליי...
התחילו קללות וצעקות בינינו והתגוששות.אני ניגשתי אליו, ההוא אלי, והנהגים הפרידו בינינו עד שהמנהל שמע את הצעקות ובא ושאל מה קרה אז גבי ענה לו שלא קרה שום דבר וסך הכל נתתי לטוביה את הנסיעה לקרני שומרון והמנהל ענה שלא קרה כלום ושפעם אחד אני יכול לעשות נסיעה אחרת"
(שורות 107-118 בעמ' 5 להודעת התובע בפני חוקר המוסד).
עוד העיד התובע בפני חוקר המוסד, כי זעמו גבר כשהבין שהמנכ"ל צידד בהחלטתו של מר אטינגר שלא לשבצו להסעה לקרני שומרון:
"אני עוד יותר כעסתי והתעצבנתי כי המנהל התחייב בפניי שאני עושה את הנסיעה כל יום מכיוון שאני כל יום נמצא במשרד ולא מגיע הביתה לנוח. ואז אני מהעצבים והלחץ הלכתי לאוטו ונסעתי לטבע. שם בשעה 18:30 אספתי את העובדים ונסעתי לפרדס חנה..."
(שורות 119-122 בעמ' 5 להודעת התובע בפני חוקר המוסד).
-
התובע חזר על גרסתו זו גם בבית הדין. בתצהירו העיד כי לאחר שנודע לו על שינוי ההסעות הוא פנה אל מר אטינגר בכדי להבין את הנעשה "רתחתי מזעם למשמע דבריו של גבי והתחלתי לצעוק עליו על החוצפה והזלזול בזמן שלי" (סעיף 16 לתצהיר התובע). ובחקירה נגדית העיד, בין היתר, כי:
"...יצא המנכ"ל 'מה קרה?', אמרתי לו שמע אתה יודע שיש לנו סידור כזה שאני עושה, אז פעם אחת נסעת מה קרה, זה מה שהיה לו להגיד. אמרתי לו תשמע אני רוצה לאכול זה, 'פעם אחת'. ואז יצאתי מהחדר והלכתי לכיוון האוטו, עצבים, לחץ, וממש כבר בעליה באוטו הרגשתי ממש לחץ, ועליתי על האוטו".
(שורה 39 בעמ' 7 עד שורה 4 בעמ' 8)
-
במסגרת חקירתו הנגדית, התבקש התובע להסביר מדוע שינוי חד פעמי של סידור העבודה גרם לו התרגזות כה חריגה, והשיב כי ההפסקה בביתו לאחר ההסעה לקרני שומרון היא הזמן היחיד ביום בו מתאפשר לו לשהות בביתו במחיצת בני משפחתו, לנוח, להתקלח ולאכול:
"כן, בטח... מה זה, אני מהבוקר בלי אוכל. לא ראיתי את הילדים, לא את המשפחה שלי, יש לי ארבעה ילדים בבית, מגיע לי להיות בבית, אם אני נשאר מהבוקר. גם לי יש זכויות"
(שורות 28-30 בעמ' לפרוטוקול).
ובהמשך:
"גבי הקבוע הסדרן. הוא הביא לי את הפתק ואמרתי לו גבי מה זה מה זה למה? אתה יודעת שאני הולך לנוח, אני מהבוקר פה. אל תתערב לי ולקח את המפתח, אתה תסתכום את הפה וזרק עליי את המפתח, זה מה שהיה. ואני, מרב לחץ ועצבים, רצתי אליו לא באתי לכיוון שלו, כל הנהגים תפסו אותי, הרגיעו אותי אמרתי לו למה אתה עושה לי את הדבר הזה? אתה יודע שזה השעות היחדיות שיש עם המשפחה שלי.
עם האוכל שלי, עם המקלחת שלי, אני פה משעה 5:30 יצאתי"
(שורות 26-34 לפרוטוקול).
-
הסבר זה יש בו כדי להניח את דעתנו.
-
גרסת התובע נתמכה בעדותו של מר אטינגר, שהעיד אף הוא כי העובדה שהתובע לא שובץ להסעה בקרני שומרון ביום 19.3.14 הביאה אותו להתרגזות יוצאת דופן :
"...כן, למה החלפת לי את הסידור? אמרתי לו 'יש לי בעיה עם טוביה, יש לו בעיה בבית, הוא חייב להגיע הביתה וזה', אבל 'אני צריך ללכת לאכול, לנוח קצת, אין לי זמן אני כבר 6 בבוקר יצאתי מהבית אני רוצה גם כן. ואז הוא התעצבן.
עו"ד עמר: או-קיי ומה קרה? מה זאת אומרת התעצבן?
העד, מר אטינגר: התחיל לצעוק. ואני גם יש לי פתיל קצר וגם אני יודע לצעוק.
עו"ד עמר: וזה התבטא רק בצעקות?
העד, מר אטינגר: כמעט פיזי, אפשר להגיד זה, זרקתי עליו מפתחות כי הוא צרח שם, האנשים כל השכנים באו, הוא צעק עד השמיים.
(שורות 20-34 בעמ' 21 לפרוטוקול; וראו גם את עדותו בשורה 25 בעמ' 16 עד שורה 20 בעמ' 17;בשורות 8-20 בעמ' 18; ובשורות 10-15 בעמ' 20 לפרוטוקול).
-
עדות התובע נתמכה אף בעדותו של מר אהרון, שהעיד כי באותו היום ביקש ממר אטינגר להשתבץ בהסעה לקרני שומרון, מקום מגוריו, עקב בעיה שהתגלתה בביתו, וכי כשהגיע למשרד, היה עד לוויכוח חריף שהתנהל בין התובע לבין מר אטינגר בשל שינוי קו ההסעה של התובע (שורות 20-21 בעמ' 25 לפרוטוקול). עוד הוא העיד, כי הויכוח היה עז: " צעקות, צווחות, זרק עליו מפתח... ואז הגיע המנהל והפריד ביניהם וצידד בגבי, ואז עוד יותר הרגיז אותו ועוד יותר הוא צעק" (שורות 30-34 בעמ' 21 לפרוטוקול).
-
אין בידינו לקבל את טענת הנתבע כי הוויכוח מיום 19.3.2014 היה בבחינת ויכוח שגרתי מבחינתו של התובע.
ראשית, כפי שכבר צוין, הוכח בפנינו כי הוויכוח היה חריג בעוצמתו לעומת ויכוחים אחרים, עד כדי שהעימות הגיע כמעט כדי עימות פיסי.
שנית, בעב"ל 27065-05-15 ציונוב – המוסד לביטוח לאומי (21.2.16)) הובהר כי:
"ויכוח אשר לכשעצמו יכול להיות 'אירוע חריג' – ודומה שאין מחלוקת אמיתית שכזה היה האירוע, אינו חדל להיות 'אירוע חריג' רק מהטעם שאירועים כדוגמתו התרחשו מעת לעת בעבר, אפילו בתדירות של אחת לכמה שבועות. העובדה כי המערער וג'לאל התווכחו בתדירות, אפילו גבוהה של אחת לכמה שבועות, לא הופכת את הוויכוחים הללו ל'מתח מתמשך' דווקא";
-
נוכח כל האמור, הגענו לכלל מסקנה כי עלה בידי התובע להוכיח גם את היסוד הסובייקטיבי הנדרש.
-
בשולי הדברים ייאמר, כי אין בידינו לקבל את טענת הנתבע כי לא ניתן להיסמך על עדותם של מר אטינגר ושל מר אהרון נוכח קשרי החברות ביניהם לבין התובע, שכן טענה זו לא הוכחה בפנינו.
יתר על כן. הן מר אטינגר והן מר אהרון העידו כי בינם לבין התובע שוררים יחסים של חברות לעבודה, ולא מעבר לכך (עדות מר אטינגר בשורות 20-23 בעמ' 14 לפרוטוקול; עדות מר אהרון: "חברים עד היום, אבל זה לא בחברות חברות, אתה יודע", וכן שורות 8-14 בעמ' 22 לפרוטוקול).
התובע אף העיד כי לאחר שלקה בליבו, מר אטינגר לא בא לבקרו בבית החולים או בביתו, ואפילו לא התקשר לשאול לשלומו (שורות 20-27 בעמ' 12 לפרוטוקול). אף אם התובע הזמין את מר אטינגר ואת מר אהרון לחתונת בתו, אין בכך כדי להעיד בהכרח על קשרי חברות, החורגים מקשר של קולגות לעבודה.
-
בנוסף אין בידינו לקבל את טענת הנתבע כי העובדה שהתביעה הוגשה בשיהוי, למרות שהתובע הגיש תביעה אחרת למוסד לביטוח הלאומי בתוך תקופת השיהוי, יש בה כדי לקעקע את מהמינות גרסתו, ולהוות שיקול לדחיית התביעה.
התובע נשאל בהקשר זה בחקירה נגדית, והסביר את ההבדל בין שתי התביעות:
"... עו"ד עמר: אני אומר יכלת להגיש את התביעה ללא עו"ד לביטוח לאומי אפשר להגיש תביעה ללא עו"ד כפי שעשית באוקטובר 2014, אז למה לא עשית גם בעניין הזה?
העד, התובע: אתה משווה תאונת דרכים במה שקרה לי באירוע לבבי?
עו"ד עמר: מה ההבדל?
העד, התובע: הבדל גדול. פה היה לי את כל, זה קרה בתוך המפעל טבע, דרך אגב גם לא תבעתי טבע והייתי אמור לתבוע, אבל לא משנה. תבעתי את ביטוח לאומי, קיבלתי את כל האישורים לזה, הגשתי אותם באופן עצמאי. קיבלתי מה שהגיע לי.
...
אני מסביר לך לך עוד פעם, עוד פעם, אני פניתי לעו"ד אמרו לי תשמע זה סיפור, אתה יודע זה ייקח הרבה זמן, זה גם אתה צריך לשלם לנו עבור פתיחת תיק, הגשת מסמכים, אמרתי מה אני מתעסק עם זה עזוב. אחרי כמה שנים, בא חבר, הוא הפנה אותי לעו"ד הוא אמר לי תשמע עזוב, פה לא אני שואל על עו"ד, לא ייקח ממך תשלום, ייקח לך אחוזים מהתביעה זה הכל, זה מה שהיה בדיוק.
(שורה 29 בעמ' 8 עד שורה 22 בעמ' 9)
התובע מסר עדות דומה בחקירתו בפני חוקר המוסד (שורות 235-242 להודעת התובע בפני חוקר המוסד).
-
הסבר זה, יש בו כדי להניח את דעתנו.
-
אשר לתיעוד הרפואי – לא נעלמה מעינינו טענת הנתבע כי גרסת התובע אינה נתמכת ברישומים הרפואיים מזמן אמת. ואולם, אין בכך כדי לשנות ממסקנתנו.
-
על פי הפסיקה "הגרסה שעולה במסמכים הרפואיים חשובה, אך היא אינה חזות הכל. יש לאפשר למערער לסתור את האנמנזה הרפואית, או את היעדרה, בין היתר באמצעות בחינת ההודעות לחוקר המוסד ועדויות העדים בהליך" (עב"ל 11538-10-10 כץ -המוסד לביטוח לאומי, 6.11.11 ור' גם עב"ל 851-07-11 אלון -המוסד לביטוח לאומי, 29.11.12; עב"ל 176/99 גרץ - המוסד לביטוח לאומי, 16.7.02).
-
כפי שכבר צוין, אנו סבורים כי עלה בידי התובע להוכיח בראיות אחרות, כי האירוע מיום 19.3.2104 גרם לו לדחק נפשי חריג.
-
בנוסף, אין לצפות מאדם שעובר אירוע של אוטם בשריר הלב, שיפרט בפני רופאיו כי היה מעורב בוויכוח בעבודה. התובע אף העיד בפנינו כי לא סבר בזמן אמת כי מידע זה היה נחוץ לצורך קבלת טיפול רפואי מתאים (עדות התובע בשורות 4-13 בעמ' 13 לפרוטוקול). משכך, לטעמנו, אין לזקוף לחובת התובע את העובדה שלא סיפר מיוזמתו לרופאיו על האירוע מיום 19.3.2014.
-
מהראיות שהונחו בפנינו אף עולה כי התובע ייחס בזמן אמת את הכאבים בחזהו לאירוע מיום 19.3.2104 (שורות 186-193 להודעת התובע בפני חוקר המוסד; סעיפים 20-23 לתצהיר התובע).
-
לא נעלמה מעינינו טענת הנתבע כי נפלה סתירה בעדות התובע בכך שבניגוד לעדותו בפני חוקר המוסד, שם ציין כי סיפר לרופאיו על האירוע מיום 19.3.2014, הרי שבעדותו בבית הדין, מסר כי לא ציין בפני רופאיו את האירוע בעבודה מאחר ולא סבר שיש קשר בין האירוע בעבודה לבין האירוע הלבבי (שורות 36-39 בעמ' 12 לפרוטוקול; שורות 1-23 בעמ' 13 לפרוטוקול).
אלא שלמקרא עדות התובע בהקשר זה במלואה, נותר בליבנו ספק האם כוונתו של התובע אכן היתה לכך שבזמן אמת סבור היה שאין קשר בין האירוע הלבבי לאירוע בעבודה, או שמא כוונתו היתה לכך שהוא לא חשב שיש צורך לספר לרופא המשפחה על האירוע:
"לא סיפרתי לו, אני אמרתי לו שאני לא מרגיש טוב. אתה בא לרופא אתה אומר לו מה היה לפני זה? טוב שאתה לא רוצה שאני אגיד לו מה היה לך עם אשתי.
עו"ד עמר: לא חשבת שיש קשר בין האירוע,
העד, התובע: לא חשבתי שאני צריך לספר לו.
עו"ד עמר: רגע, לא חשבת שיש קשר בין האירוע
העד, התובע: לא,
עו"ד עמר: לא, אתה לא נותן לי להשיב.
כב' הש' חסון זכריה: הוא אמר שהוא לא חושב שהוא צריך לספר לו, עכשיו אדוני שואל שאלה אחרת, האם אדוני חשב שיש קשר בין האירוע לבין ה,
העד, התובע: לא לא חשבתי.
עו"ד עמר: בין האירוע לבין הכאב הלבבי.
העד, התובע: לא חשבתי, לא חשבתי.
עו"ד עמר: או-קיי, וגם במיון לא סיפרת נכון
העד, התובע: נכון.
(עדות התובע בשורות 9-23 בעמ' 13 לפרוטוקול)
-
בנוסף, אין להתעלם מהעובדה שבין המועד בו מסר התובע את עדותו בפני חוקר המוסד לביו חקירתו הנגדית, חלף פרק זמן של כעשור, עובדה שיכולה להסביר את הפער בין הגרסאות. מכל מקום, לטעמנו, אין מדובר בסתירה מהותית, שיש בה כדי לקעקע את מהמינות גרסתו של התובע.
הוא הדין אף בנוגע ליתר הסתירות עליהן הצביע הנתבע בסיכומיו.
סוף דבר
-
נוכח כל האמור, שוכנענו כי עלה בידי התובע להוכיח קרות אירוע חריג המצדיק מינויו של מומחה רפואי.
-
החלטה בדבר מינוי מומחה תינתן בנפרד ותשלח לצדדים.
ניתנה היום, כ' תמוז תשפ"ה, (16 יולי 2025), בהעדר הצדדים ותשלח אליהם.
|
|
|
|
|
|
|
מר יחזקאל שעיה,
נציג עובדים
|
|
דפנה חסון – זכריה, שופטת
אב"ד
|
|
גב' יעל רודניקי,
נציגת מעסיקים
|