בע"מ 7465/16

א.           בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (סגן הנשיא י' ענבר והשופטים י' שבח וש' שוחט) בעמ"ש 14920-04-15 מיום 17.7.16, במסגרתו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בתל אביב (השופט י' שקד) בתמ"ש 24383-09-14 מיום 15.3.15. עניינה של הבקשה – סילוק על הסף של תביעה כספית מחמת התישנות.

רקע והליכים קודמים

ב.            המבקשת והמשיב הם אחות ואח, אשר אמם ע"ה (להלן המנוחה) נפטרה ביום 1.10.00. ביום 7.9.99 חתמה המנוחה על שטר משכנתא ללא הגבלת סכום, בו שיעבדה את זכויותיה בדירה ב-----(להלן הדירה) לשם הבטחת התחייבויותיה כלפי בנק לאומי. ביום 29.8.00 הצהירה המנוחה על הענקת מתנה לטובת המשיב, שכללה, בין היתר, את חשבונה בבנק לאומי (להלן החשבון). באותו היום ערכה המנוחה צוואה ובה הורישה לשני ילדיה את עזבונה. המבקשת ירשה נכסי נדל"ן, כולל 75% מהדירה (המשיב ירש את 25% הנותרים), ואילו למשיב העניקה המנוחה – בהתאם לתצהירי מתנה עליהם חתמו המנוחים במהלך שנת 2000 – שורה של נכסים, וביניהם החשבון. ביום 24.5.03 העבירה המבקשת את הדירה על שמה ועל שם המשיב, לפי חלקיהם בנכס. 

ג.            ביום 6.11.03 קיבלה המבקשת מכתב מטעם בנק לאומי בדרישה לתשלום חוב בחשבון בסך 297,926 ₪, שהדירה היתה ממושכנת לטובתו. בתגובה, פנתה המבקשת לבית משפט לענייני משפחה בתל אביב בת"ע 109460/03 בבקשה למנות מנהל עיזבון אשר יכנס את נכסי העיזבון ויפרע מתוכם את החוב כלפי הבנק. בהחלטה מיום 28.12.04 קבע בית המשפט (סגן הנשיא י' שנהב) כי הנכסים אשר ניתנו למשיב במתנה בעוד המנוחה בחיים יוחרגו מגדרו של העיזבון. ביום 1.1.06 נמכרה הדירה על ידי כונס נכסים מטעם בנק לאומי, בתמורה ל-70,000 $; זאת, לשם כיסוי החוב שנצבר בחשבון, אשר צמח במהלך התקופה האמורה.

ד.            ביום 16.11.06 הגיש בנק לאומי לבית משפט השלום בתל אביב (ת"א 63679/06) תביעה כספית כנגד המשיבה על סך 228,967 ₪ (להלן תביעת הבנק); סכום זה היה לשיטתו של הבנק יתרת החוב של המבקשת כלפיו, לאחר שהועברה התמורה שנתקבלה בגין מכירת הדירה. יוטעם, כי בית המשפט נעתר לבקשת המבקשת לצרף את המשיב כנתבע נוסף, וכן כי במסגרת ההליך טענה המבקשת שעומדת לה זכות תביעה כנגד המשיב בגין מימוש חלקה בדירה לשם פרעון החוב. ביום 27.3.14 ניתן פסק דין (השופט מ' בן חיים) הדוחה את תביעת הבנק כנגד המבקשת והמשיב מחמת שיהוי בלתי סביר בגביית החוב.

ה.           ביום 9.9.14 הגישה המבקשת לבית משפט השלום בתל אביב תביעה כספית כנגד המשיב בגין נזקים שנגרמו לה ממכירת הדירה לשם פירעון החוב בחשבון הבנק שבבעלותו. בתגובה, הגיש המשיב ביום 23.10.14 בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התישנות. ביום 23.12.14 החליט בית המשפט להעביר את התובענה לבית משפט לענייני משפחה בתל אביב, אשר לו הסמכות העניינית, ושם נדון העניין. לטענת המבקשת, על המשיב לפצותה בגין הנזקים שנגרמו לה עקב מכירת הדירה במסגרת הליכי הכינוס מטעם הבנק, אשר נועדו לפרוע את החוב בחשבון הבנק המצוי בבעלותו. לשיטתה, שווי הדירה – על בסיס שומה שערכה באמצעות מומחה, נכון ל-25.5.14 – עומד על 900,000 ₪, כך שגובה הסכום שעל המשיב להשיב לה עומד לשיטתו על 856,473 ₪: 75% משווי הדירה, בתוספת ריבית והצמדה; וכן דמי שכירות אשר נמנעו ממנה משנת 2006 ועד למועד הגשת התביעה. לחלופין, תבעה המבקשת סך של 409,364 ₪ בגין שווי הדירה ביום המכירה, על פי השומה שנערכה, בתוספת ריבית והצמדה. מטעם המשיב נטען, כי המבקשת ידעה על יתרת החוב כבר ב-6.11.03 ממכתב הבנק, ולכן היה עליה איפוא להגיש את תביעתה בתוך תקופת ההתישנות – קרי, שבע שנים ממועד זה. לחלופין נטען, כי היה עליה לתבוע לאחר מתן ההחלטה בבית המשפט לענייני משפחה במסגרת הליך מינוי מנהל העיזבון מיום 28.12.04, לפיה חשבון הבנק אינו מהוה חלק מעיזבון המנוחה. לחלופי חלופין סבר המשיב כי מלוא נזקיה של המבקשת נוצרו ונתגבשו ביום 1.1.06, עם מכירת הדירה על ידי כונס הנכסים מטעם הבנק, ועל כן תקופת ההתישנות החלה לכל המאוחר במועד זה. מכל מקום, גרס המשיב כי עילת התביעה לא נתגבשה רק לאחר סיום ההליכים בתביעת הבנק, כטענת המבקשת, מאחר שפסק הדין בעניין זה לא שינה דבר לעניין מקור החיוב או גובה הנזק.

ו.             ביום 15.3.15 דחה בית המשפט (השופט י' שקד) את תובענת המבקשת על הסף מחמת התישנות. נקבע, כי המועד הרלבנטי בו נתגבשה עילת התביעה הוא 1.1.06  (קרי, מועד מכירת הדירה), הואיל והסעדים שתבעה המבקשת – השבת 75% משווי הדירה ופיצוי בגין דמי השכירות האבודים – נובעים מנזקים אשר נגרמו לה ממכירה זו. בהמשך לקביעה זו, נדחתה טענת המבקשת כי פסק דינו של בית המשפט בתביעת הבנק הקים לה עילת תביעה קונקרטית כנגד המשיב: ראשית, נומק כי תביעת הבנק עסקה בסכום נוסף, החורג מן התמורה שנתקבלה בעד מכירת הדירה; שנית, נקבע כי פסק הדין בתביעת הבנק לא חייב את המבקשת בסכום נוסף מעבר לדירה אשר מומשה, כך שאין לראות בו כיוצר מציאות חדשה; שלישית, נומק כי כל העובדות שפורטו בפסק הדין היו ידועות למבקשת זה מכבר, ועל כן לא היה בעצם אזכורן במסגרתו כדי להקים עילת תביעה נוספת או להאריך את תקופת ההתישנות. יוטעם, כי בית המשפט ציין בנימוקיו שאין הנסיבות דנא מצדיקות את יישום הלכת פסגת אשדוד (ע"א 10192/07 פסגת אשדוד הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' חן גל השקעות ומסחר בע"מ (2010)), שקבעה כי במקרה שבו מתנהלים בין צדדים הליכים אחרים בעניין היקף זכויותיהם זה כלפי זה, יחל מרוץ ההתישנות רק לאחר מתן פסק דין סופי במסגרתם. נוכח האמור, נפסק כי דין התביעה להידחות, והושתו על המבקשת הוצאות המשיב בסך 15,000 ₪.

ז.             על פסק דין זה עירערה המבקשת לבית המשפט המחוזי בתל אביב בעמ"ש 14920-04-15. בפסק דין מיום 17.7.16 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור בפסק דין קצר, בהתאם לתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984 (להלן תקנות סדר הדין או התקנות). במסגרת זאת הוטעם, כי נכונה קביעתו של בית משפט השלום לפיה עילת התביעה של המבקשת נתגבשה ביום 1.1.06, עם מכירת הדירה. עוד נקבע, כי אף היה סביר לצפות מן המבקשת שתגיש את התביעה בתוך מועד ההתישנות, מאחר שידעה את כל העובדות הרלוונטיות באותה עת; וזאת, במובחן מנסיבות המקרה בפרשת פסגת אשדוד. הושתו על המבקשת הוצאות המשיב בסך 20,000 ₪.