ביה"ד ת"א - טענת 'גבורת אנשים' וטענת מאיס עלי כעילה לחיוב בגט וכתובה, חיוב שני שליש מהכתובה כפשרה הקרובה לדין

הנדון: טענת 'גבורת אנשים' וטענת מאיס עלי כעילה לחיוב בגט וכתובה, חיוב שני שליש מהכתובה כפשרה הקרובה לדין

נימוקים לפסק דין

בית דיננו בהרכבו המלא בהחלטתו מהיום, קיבל את תביעת האישה לחיוב בגט, ואף חייב את האיש בתשלום כתובתה בסך שני שליש מהסכום הנקוב בה, מחמת פשרה הקרובה לדין.

ההחלטה הנ"ל נחתמה על ידי שלושת דייני ההרכב: כב' הרב יצחק מרוה (אב"ד), כב' הרב שמעון לביא, והח"מ. להלן אפרט את הנימוקים שהביאוני להחלטה זו.

יודגש כי נימוקים אלו הינם דעתי האישית בלבד, ואינם בהכרח משקפים את דעת חבריי להרכב.

הקדמה

בפני בית הדין מונחת תביעת גירושין וכתובה בסך מאתיים זקוקין שהגישה האישה, ותביעת רכוש אותה הגיש האיש.

להלן נביא את העובדות מחיי הנישואים של הצדדים הנוגעות לתביעות הנ"ל ונבוא אל הכרעת הדין.

עובדות רלוונטיות

הצדדים נישאו בתאריך ..... כדמו"י כשמנשואיהם לא נולדו ילדים. הצדדים אינם חיים תחת קורת גג אחת כשנתיים.

בתאריך 09.07.2024 הגישה באת כוח האישה "בקשה משותפת לגירושין" בבקשה לקבוע מועד לסידור גט.

אך לאחר כמה ימים הגיש האיש בקשה שלא לקבוע מועד לסידור גט, על אף שבאופן עקרוני האיש מסכים למתן הגט. ביה"ד נעתר לבקשה וסגר את התיק.

בשל אי הגעת הצדדים להסכמות, פתחה האישה בתביעת גירושין בתאריך 04.09.2024. כשהיא מנמקת את העילות לתביעת הגירושין כדלהלן:

"אני מבקשת להתגרש, מאחר ולא הצלחנו לנהל חיים משותפים. יש לבעלי בעיית תקשורת +פיגור. לפני החתונה אמרו שאין לו כלום, ובפועל לאחר החתונה גיליתי שהוא לא מסוגל לנהל חיי משפחה, ואפילו לא קיימנו יחסי אישות, משום שלא התקשה לו האיבר למרות שלקח כדורים וניסינו לטפל אצל רופאים ויועצים ולא קרה כלום.."

בית הדין זימן את הצדדים לדיון בתאריך 07.11.2024.

האישה עמדה נחרצות על רצונה להתגרש ואילו האיש אמר שהוא מסכים להתגרש, אך התנה את מתן הגט בכך שהאישה תשיב לו את כל הכספים שלטענתו היא העלימה מהחשבון כשהיא העבירה אותם מידי חודש לסבתה ולאימה.

לאחר הדיון כתב בית הדין בהחלטתו שהצדדים ישבו יחדיו כדי להגיע להסכם הוגן ולסיים את המחלוקות ביניהם.

לאחר שבאת כוח האישה החלה לייצג אותה, טענה האישה כי העילה לגירושין היא חוסר יכולתו של האיש לקיים יחסי אישות.

בית הדין קיים דיון בתאריך 03.02.2025 שבו טען האיש בנוגע לקיום יחסי האישות (שורות 116-131 לפרוטוקול):

ב"כ האיש: ומה האישה עושה?

האיש: בפעמיים שהצלחתי היא אמרה שזה כואב לה ולא רציתי להכאיב לה אז שחררתי את זה.

ב"כ האיש: אתה אומר שבכסליו כשאתה עושה את המצווה מה היא אמרה?

האיש: היא צעקה איי איי ונאלצתי לשחרר כי לא רציתי לאנוס אותה ולהכאיב לה.

בית הדין: זה טבעי שזה כואב בפעם הראשונה, אבל לא דיברת איתה שצריך לעבור את זה ולהמשיך הלאה?

האיש: כשכאב לה שחררתי, ואז היא טענה שאני משחרר לפני הזמן.

בית הדין: למחרת אותו יום שניסת ולא סיימת בגלל שהיא הביעה בפניך את הכאב שלה האם התקשרת למדריך חתנים לשאול איך להתמודד עם זה?

האיש: הוא לא ענה לטלפון וחזר אלי אחרי הרבה זמן ואמר שזה לא מגיע מיד וזה תהליך.

בית הדין: אז רק הייתה רק פעם אחת?

האיש: אחרי זה התקשה עוד פעם ושוב לא רציתי להכאיב לה.

בית הדין: היא אמרה לך להפסיק?

האיש: היא התחילה לצעוק קצת.

בית הדין: היא אמרה לך להפסיק?

האיש: כן.

מנגד האישה טענה שהאיש לא ניסה להתקרב אליה רגשית (שורות 187-195 לפרוטוקול):

בית הדין: אותך הדריכו?

האישה: כן.

בית הדין: ועשית מה שהדריכו אותך?

האישה: כן, כשהייתי חוזרת מהמקווה הוא היה מגיע ופתאום נכנס למטבח והולך לישון.

בית הדין: לא היו בניכם שיחות? לא יצאתם יחד?

האישה: לא, אפילו עם חברות הייתי מדברת יותר ממנו, כי היה חוסר.

ב"כ האישה: תתארי את הסיטואציה בניכם?

האישה: היה חוזר לבית מספר בשנייה וחצי איך היה בעבודה, אוכל מתקלח והולך לישון עם הטלפון.

בית הדין כתב בהחלטתו לאחר הדיון כי תינתן אפשרות של שבעה ימים שהצדדים ישבו במשא ומתן להגעה להסכם כולל, אך משלא השכילו הצדדים לנצל אפשרות זאת, הורה בית הדין על הגשת סיכומים בתיק הגירושין, כתובה, ובנוגע לרכוש.

עיקר טענות הצדדים וסיכומיהם

טענות האישה

האישה הגישה סיכומיה ביום 26.02.25, כאשר לדבריה היה כאן ממש מקח טעות, כאשר הסתירו מהאישה את שלל בעיותיו של האיש, ואמו של האיש הבטיחה כי בנה כשיר לנישואין ואין לו שום בעיה נפשית ו/או רפואית.

לדברי ב"כ האישה, היו אלה נישואין ללא כל שותפות רגשית, אשר הותירו בקרבה של האישה צלקת לא קטנה, ובשל כך היא נזקקה לקבלת טיפולים רגשיים. כיום היא איננה סובלת את האיש, ומבחינתה המצב בלתי הפיך.

בשל כך, ולאור העובדה כי מלבד עניין הרכוש, לא מצא האיש רבב בחיי הנישואין עם אשתו, הרי שאין כל עילה להפסיד לאישה את כתובתה, ויש להורות על גירושי הצדדים וחיוב בכתובה.

יש לציין, כי בסיכומיה לתביעת הגירושין העלתה האישה, כי הסיבה שבגינה יש לחייב את האיש בגירושין היא בעיית הכוח גברא שלו שאף לפי דבריו לא הצליח אלא פעמיים בקיום יחסי אישות עימה.

טענות האיש

מנגד, האיש לא מעוניין בגירושין, אך הוא הסכים להם, כשהוא מתנה הסכמתו בעניין הרכוש, אותו לטענתו על האישה להשיב, מאחר וכל כוונתה בנישואין היתה לגנוב ממנו כספים, ולזרוק אותו לאחר מכן בעירום וחוסר כל.

בנוסף טען האיש בפנינו, כי על האישה להשיב את המתנות שקיבלה ממנו וממשפחתו, מאחר והיא מרדה בו ובהתאם למבואר בהלכות מורדת.

האיש פירט את הסכומים אותם הוא דורש מהאישה להשיב טרם מתן הגט וכדלהלן:

1. לטענת האיש, האישה רוקנה מחשבון הבנק המשותף כשמונים ושש אלף ש"ח שאותם האיש העביר לחשבון ובקיזוז מתנות וכספים אחרים עליה להשיב 80,000 ש"ח

2. לטענת האיש, האישה מכרה או נתנה רהיטים בשווי כולל של 13,000 ש"ח.

3. כמו כן להשיב את החנוכייה שהאיש קיבל כמתנה לטענתו.

האישה מנגד, בסיכומים לתביעת הרכוש טענה, כי כלל הכספים מהחשבון המשותף שימשו את שני בני הזוג כאחד, ולבטח שהיא לא רוקנה את חשבון הבנק של הצדדים.

האיש הגיש את סיכומיו בתאריך 10.03.2025 (תיק כתובה) ובה הוא טען כי האישה היא זו שנגעלה ממנו ולא רצתה לשמש עמו בליל הנישואין.

בנוגע לבעיית כוח גברא שטענה האישה הסביר האיש כי הלך לאורולוג מומחה אשר נתן לו כדור שגרם לו לקיים יחסי אישות עם האישה, אלא שבטרם החלו העניינים להסתדר ברחה האישה.

לטענתו עומדת לו טענת קים לי בשאלת חיוב הכתובה, מאחר והאישה היא מבני עדות המזרח, ועל פי פסיקתו של הגר"ע יוסף זצ"ל האיש מוחזק בכתובה. משכך, מאחר והאישה לא עמדה בנטל הראיה להוכיח את חיובו בכתובה, לא ניתן לחייבו בכך.

סיכום טענות הצדדים

אם נסכם את הדברים, הרי שהאישה תובעת את גיטה כתובתה ופיצויי כתובה [פרוטוקול דיון מיום 03.02.25 שורה 5], בעוד האיש מסכים לגירושין אך תובע את הכספים שהאישה העלימה מחשבונם המשותף, את מחצית שוויו של הרכוש המשותף שהיא לקחה, שכלל מקרר, תנור, וריהוט חדר השינה, ואת החנוכייה שלקחה. עוד תובע את מתנות החתונה שקיבלה מדין מורדת.

הצדדים חלוקים ביניהם עובדתית והלכתית במספר מישורים:

1. על מי מוטלת האשמה לאי קיום חיי אישות בין הצדדים [בלילה הראשון], כאשר כל אחד מאשים את זולתו.

לטענת האישה, האיש סובל מחוסר כוח גברא. לטענת האיש, האישה מורדת בבעלה.

2. כמה כספים נטלה האישה מחשבונם המשותף, האיש טוען שהיא נטלה עשרות אלפי ש"ח, וכמו"כ הבריחה לאמה וסבתה עוד אלפי ש"ח נוספים. האישה טוענת שהיא נתנה לאִמַה האלמנה את כספי המעשר כספים שלהם בידיעת והסכמת האיש, והחזירה לסבתה את כספי ההלוואה שלקחה ממנה לצורך הניתוח שעברה בעיניה, ומודה שביום הפירוד היא נטלה סך 11000 ש"ח נוספים מהחשבון, והיא מוכנה להשיב חציים לאיש.

3. האם הרכוש המשותף שהאישה תרמה לנזקקים [לדבריה], נעשה על דעת בעלה אם לאו.

4. מה שוויה של החנוכייה שנלקחה ע"י האישה, וע"י מי היא נרכשה. לדברי האיש היא נרכשה ע"י הוריו, ואילו לדברי האישה, היא נרכשה ע"י הצדדים מכספם המשותף.

5. כמו"כ הצדדים חלוקים ביניהם הלכתית, לגבי תביעת הכתובה, מי נחשב ה'מוחזק', ובהתאם לכך, כל אחד דבק בטענותיו כדלעיל.

לאחר הבאת העובדות, ההליכים וסיכומי התיק, נבוא אל הכרעת הדין וכדלהלן.

הסוגיות בהם יש להכריע, הינם:

א. גירושי הצדדים לאלתר כדרישת האישה.

ב. תביעת האישה לכתובתה ופיצויים.

ג. תביעת האיש להשבת הרכוש [ריהוט ומוצרי חשמל] שהעלימה האישה, ותכשיטים שקיבלה.

ד. תביעת האיש להשבת הכספים שהעלימה והחנוכייה שלקחה.

דיון והתרשמות

כאמור בחלק העובדתי, חיי נישואי הצדדים ביחד עמדו על 10 חודשים בלבד, כשבתקופה זו הצדדים לא קיימו יחסי אישות - למעט פעמיים, ובאופן חלקי בלבד. האישה בתחילה שלחה בקשה משותפת לגירושין, אך אחר כך משהתנגד האיש, הגישה תביעת גירושין, ובדיון הראשון שהתקיים בבית הדין האישה אמרה שמעוניינת להתגרש בהקדם, כשהאיש מצדו הסכים להתגרש ובלבד שיסודרו העניינים הכספיים טרם מתן הגט בשווי כולל של בערך 115,000 ש"ח לטענתו.

הבעיה האורולוגית

והנה, על פי מה שעלה מהדיונים שהתקיימו בפנינו ומסיכומי הצדדים, כי אין חולק על כך שקיימת בעיה אורולוגית אצל האיש שגורמת לו בעיות בקיום יחסי אישות.

אמנם, האיש ובעיקר בא כוחו ניסה להתפתל בדבריו ולהטיל רפש על האישה, כאילו כל האשמה נעוצה רק בה, כשהיא גמרה אומר שבעלה מפגר, ופיתחה סלידה מהאיש, שכתוצאה מכך האיש לא הגיע לידי קישוי בבואו לקיים את המצווה, אך אנו התרשמנו ושמענו אחרת אף מדברי הבעל בעצמו, ומן העובדה שהוא צויד ע"י הרופא בכדורים לטיפול בבעייתו זו.

הוכחה לכך יש להביא מהמסמך הרפואי שהציגה האישה לבית הדין מרופאת נשים שניתנה לה בתאריך 21.08.24, הקובעת כי האישה בתולה. האיש לא טען כנגד קביעה זו, ולבטח לא הציג הוכחה הפוכה.

האיש עצמו הודה שהצדדים הצליחו לקיים פעמיים יחסי אישות חלקיים אלא שמחמת שהאישה נרתעה והתלוננה בפניו על כאביה, הוא נאלץ להפסיק ולא לסיים את המצווה.

האיש לא הכחיש את טענת האישה שהיא הלכה למקווה, נקודה המצביעה על הסכמתה לקיום יחסי אישות לכאורה.

יש לציין כי הצדדים חלוקים ביניהם, האם כבר בליל הנישואין האישה לא כ"כ רצתה בקיום יחסי האישות, והאם היא התנגדה לכך שהאיש ייקח את הכדורים שקיבל. האם האיש לקח את הכדורים והם לא עזרו לו, או שהוא נמנע מלקחתם והיה משליכם לפח, וכו'.

קשה עד מאד לדעת היכן בדיוק נמצאת האמת, אך אין חולק על כך, כי במהלך עשרה חודשי נישואיהם, הצליח האיש לבוא לידי קישוי פעמיים בלבד, והוא החל בעשיית המצווה, ונמנע מלהמשיך ולסיים עקב בקשת האישה שזה כואב לה.

זה לא שהאיש לא טיפל כלל, הוא טיפל והלך לאורולוג, אך לאחר תקופה די ממושכת כשהוא מותיר את המצב כמות שהוא, וכפי שעולה מפרוטוקול הדיון השני, שורות 138-163 כדלהלן:

ב"כ האיש: אתה אומר שהכדור בהתחלה עזר ואחר כך לא עזר, האם עשית משהו בשלב הבא?

האיש: הלכתי לאורולוג.

ב"כ האיש: מה הוא אמר?

האיש: הוא הביא לי טאדם במינון אחר.

ב"כ האיש: וזה עזר?

האיש: כן.

ב"כ האיש: והיא הסכימה לקיים יחסים?

האיש: אחרי כמה זמן קיימנו יחסים והיה קישוי והיא שוב אמרה שזה כואב ושחררתי.

בית הדין: לא הייתה חדירה עד הסוף?

האיש: נכון.

בית הדין: זו הפעם השנייה?

האיש: כן.

בית הדין: הפעם הראשונה הייתה עם המינון הראשון והפעם השנייה עם המינון השני?

האיש: כן.

בית הדין: לאחר מכן היו עוד ניסיוניות שלו הצליחו?

האיש: כן.

בית הדין: כל כמה זמן הייתם מנסים?

האיש: כל כמה ימים.

בית הדין: וכל הניסיונות היו תחת כדורים?

האיש: כן.

בית הדין: ובכל זאת זה לא הצליח?

האיש: כן.

ב"כ האיש: אחרי אותו ניסיון שלדבריך זה הצליח, לא היה עוד ניסיון?

האיש: היה לפני חג שבועות.

בית הדין: ומאז לא היו ניסיונות כי היא לא רצתה?

האיש: כן.

לצערנו, כיום ניתן לקבוע בוודאות כי האישה מאסה באיש בצורה מוחלטת, כשלטענתה מלבד הבעיות בחיי האישות, סובל האיש גם מבעיית תקשורת, היוצרת ניתוק רגשי בין הצדדים. לדבריה האיש היה חי בבועה של עצמו, והתנער כמעט כליל מכל קשר עמה.

בשל כך נמצא, כי אין צורך לברר את טענת האישה על האיש לחוסר כוח גברא, מאחר והאיש מודה בבעיה והאישה אף הביאה מסמך רפואי שלא הוכחש על כך שהיא בתולה, כך שברירת המחדל היא שלאיש קיימים בעיות בקיום יחסי אישות.

עם זאת נדגיש ונאמר, כי ייתכן שאף לאישה היה חלק ונחלה להגעתם למצב בו הם לא קיימו יחסי אישות כלל, שהרי היא הודתה שבפעמים הבודדות ממש שהוא הגיע לידי קישוי, וניסה לקיים את חובתו ומצוותו, היתה זו היא שמנעה אותו מכך, כשהיא התלוננה בפניו על כאב והוא בעקבות כך חדל ממעשהו. אלא שלשאלת ביה"ד מה היא ציפתה ממנו - אם היא מתלוננת על כאבים - השיבה האישה, שציפתה שהוא ינסה שוב.

אמנם כבר בדיון ביום 03.02.25 נאמר על ידינו [פרוטוקול שורה 90], שייתכן והדבר טבעי וסביר, אך בצירוף הדברים, כאשר מצדו של האיש ישנה בעיה לא קלה של חוסר אונות, וככל הנראה גם קושי ברמה זו או אחרת לתקשר רגשית עם אשת נעוריו מחד, ומאידך, האישה שאיננה נותנת יותר מידי צ'אנס לבעל נעוריה, לנסות ולהתגבר על בעיותיו באמצעות אותם כדורים שקיבל, הרי שעד מהרה הגיעו למצב, בו אין מנוס מגירושין, כאשר עתה האישה מואסת בבעלה באמתלא ברורה.

ניתוח הדברים - האיש לא לקח אחריות

הטענה העיקרית כנגד האיש, שבמקום לתמוך האישה, ולתקשר רגשית עמה, ולהסביר לה על חשיבות המצווה, ושהכאב הינו רגעי ויחלוף מיד, ולקחת אחריות על הקורה עמם, הוא העדיף לנקוט ב'שב ואל תעשה', להמשיך את חייו ולהותיר מאחורי גבו את אשת נעוריו, כשהיא כאובה ומבולבלת מהמצב אליו נקלעו הצדדים - ודאי שלא באשמתה.

טענות האיש [שורות 200-201 לפרוטוקול הנזכר], על כך שהאישה התנגדה שייקח את הכדורים שיעזרו לו בכך, הוכחשו על ידה, ובכל מקרה האיש מודה כי בערך כארבעה חודשים לאחר מכן, לקח את הכדורים וקיימו יחסי אישות חלקיים - עובדה הפוגמת את טענתו בדבר התנגדות האישה ללקיחת כדורים בתחילת חיי הנישואים.

טענה חזקה למדי נוסיף ונטען כנגד האיש, בדבר אופן טיפולו בבעיה ממנה סבל. אף שלדבריו הוא לא סבל מחוסר אונות כל עוד לא הגיע למצב של קיום מצוות עונה, מכל מקום מליל הנישואין שבו הוא אכן גילה לראשונה [לדבריו] את בעייתו זו, מדוע הוא התמהמה כל כך הרבה זמן בקבלת טיפול מתאים לבעיה זו, מחודש אלול ועד חודש כסלו, כשהוא רואה שאין כל שינוי והבעיה בעינה עומדת? וכי חשב הוא שהבעיה תיפתר מאליה? מדוע רק בחלוף ארבעה חודשים לאחר ליל החתונה קיבל מרשם לכדור, הרי לדבריו המדריך חתנים כבר יעץ לו זאת ממש בהתחלה? האם הוא לא הבין כי במו ידיו הוא הורס את חיי הנישואין שבקושי החלו? וכי הוא לא הבין שכשהדבר הבסיסי בחיי הנישואין חסר ואיננו מתקיים, אין כל סיכוי לבנות חיי נישואין תקינים? קל וחומר כאמור, שמבחינה רגשית לא התרשמנו שמדובר בגבר המצטיין בתקשורת כדבעי, ומקרין חום ואהבה על הסובב.

טענות האיש על כך שהאישה מנעה ממנו לטפל בבעיה והורתה לו שלא לקחת את הכדורים, הוכחשו על יד האישה, ואינם נראים סבירות לאור האמור לעיל.

כמו"כ, יתר טענות האיש על כך שהאישה נגעלה ממנו כבר בליל הנישואים - וכפי שטען שהיא אמרה זאת לגיסתו - הוכחשו על ידה, כשלטענתה היא לא אמרה שנגעלת מהאיש אלא מדברים מסוימים כמו ריחות וכדו', כשהוא מגיע מהרחוב והוא מזיע, ואיננו דואג לשמור על טיפת היגיינה, ולנקות את עצמו בטרם ייגש לקיים את המצווה יחד עם אשת נעוריו. מעבר לכך, האיש הודה בפנינו שכבר בליל הנישואין לא הצליחו לעשות את המעשה, ופנה למדריך חתנים כדי לעזור לו בקיום יחסים, ושהלה חזר אליו רק לאחר זמן ממושך - גרסה הסותרת את טענתו בנוגע לאי רצונה של האישה.

התרשמות בית הדין

לאחר שמיעת הדברים ברב קשב, אנו התרשמנו, כי אין ספק בכך שלאיש ישנה בעיה בכוח גברא ברמה זו או אחרת, כשבעקבות כך נוצר אצלו קושי בקיום יחסי אישות.

סביר מאד להניח, כי בעיה זו שלא טופלה כדבעי, והוזנחה במשך כמה חודשים, גררה עם הזמן מאיסות מצד האישה לקיום יחסי אישות, ומשם נסללה הדרך לתביעת הגירושין.

יש יותר מן הסברא להניח, כי אם האיש היה מטפל בבעיה בסמוך לליל הנישואים, הן במישור חיי האישות של הצדדים בפועל, והן במישור הרגשי והנפשי של אשת חיקו, ולא היה מתעלם מכך וממשיך בחיי השגרה, כי אז אפשרי היה שהאישה הייתה ממתינה לטיפול מתאים בבעיית הכוח גברא של האיש – במידה ואכן יש סיכוי לכך.

אולם, מאחר והדברים לא טופלו [בצורה נכונה], האישה פיתחה בקרבה מאיסות כלפיו, וכיום איננה מוכנה לבחון את המשך הטיפול בבעיותיו של האיש, וכפי שאמרה בפנינו [פרוטוקול דיון שני מיום 03.02.25 שורה 311] "לקח לי עשרה חדשים בכדי להחליט שאני לא מוכנה להקריב את החיים שלי עבורו".

כפי שכבר הוזכר, האישה אף טענה בפנינו כל העת, כי האיש איננו סובל רק מהעדר כוח גברא, אלא חי את חייו בנפרד ואיננו יודע אישה מהי. הם חיו יחדיו תחת אותה קורת גג, אך ללא כל קשר נפשי ורגשי ביניהם, וכפי שהאישה תיארה בפנינו בחקירתה, [שורות 181-197 לפרוטוקול הדיון מיום 03.02.25] וכדלהלן:

ב"כ האישה לאישה: במשך הנישואין התקרבת אליו?

האישה: היה מינימום של המינימום של מגע, כמו שני זרים שחיים באותו בית.

בית הדין: מה כן היה?

האישה: אוכל כביסה ניקיונות וכל הצרכים הפיזיים שלו.

בית הדין: הוא לא ניסה להתקרב אליך?

האישה: מה שהדריכו אותו זה מה שהיה.

בית הדין: אותך הדריכו?

האישה: כן.

בית הדין: ועשית מה שהדריכו אותך?

האישה: כן, כשהייתי חוזרת מהמקווה הוא היה מגיע ופתאום נכנס למטבח והולך לישון.

בית הדין: לא היו בניכם שיחות? לא יצאתם יחד?

האישה: לא, אפילו עם חברות הייתי מדברת יותר ממנו, כי היה חוסר.

ב"כ האישה: תתארי את הסיטואציה בניכם?

האישה: היה חוזר לבית מספר בשנייה וחצי איך היה בעבודה, אוכל מתקלח והולך לישון עם הטלפון.

ב"כ האישה: הם ישנו אצל אמא שלה לפני המלחמה ואמא שלה אמרה לה אחרי חודש שחיי הנישואין לא נראים לה תקינים.

יצוין, כי גם ב"כ האיש ציין בפנינו, כי חיי הנישואין של בני הזוג לא היו נורמטיביים, ולא רק בגלל הבעיה הקיימת אצל האיש בעניין כח הגברא, אלא ובעיקר בצורת הטיפול או יותר נכון אי הטיפול בבעיה בזמן, ודחיקת הבעיה מספר חודשים, אלא שהצדדים חלוקים כאמור, על מי מוטלת האשמה לאי טיפול בזמן מיד עם התגלותה של הבעיה, וכמפורט בפרוטוקול הנזכר [שורות 200-208] וכדלהלן:

ב"כ האיש: אין ספק שהחיים היו לא נורמטיביים, לא נלקחו כדורים מהרגע הראשון כי לטענתו היא מנעה ממנו לקחת כדורים, והיא מנעה ממנו לקיים את המצווה עם התגובות שלה, כולם יודעים שאי זקפה אצל הגבר יכול להיות עקב בעיה פיזית או בעיה של נפש, כאשר בלילה הראשון יש דחייה וכאשר הגברת משדרת אליו קרירות וריחוק, והוא שומע מגיסתו שהיא אומרת לה שזה מגעיל אותה, וכשהוא מבחין שיש כאב אצלה ויש תגובה של צעקות הוא נרתע, יכול להיות שכל זה פונקציה נפשית שהוא לא חש שיש פרטנר, וזו התוצאה, כלומר לגב' יש חלק בדבר הזה, הדחיה שלה והצעקות עד שהיא סירבה באופן מוחלט, אני רוצה לשאול אותה האם זה נכון שאמרת את זה לגיסתו?

האישה: לא.

כפי שהוזכר אנו סבורים, כי יש לדחות את טענת האיש בעניין סירובה של האישה לאפשר לו לקחת את הכדורים, ואנו מקבלים את טענות האישה שלאיש ישנה בעיה של חוסר כוח גברא, ובעיית תקשורת כלשהי כלפי הסובב. משכך, העדר יחסי אישות תקינים, וניסיונות רבים שלא צלחו, הם הם שהולידו את המצב הבלתי הפיך שלא ניתן לתיקון, שהאישה מאסה בבעלה, כשאין כל סיכוי שהצדדים יחזרו לחיות חיי אישות תקינים.

ברי הדבר, שאי טיפול מהיר ויעיל של האיש בבעיה על כל המשתמע מכך, וחוסר מגע ותקשורת רגשית, הם הם שהביאו את הרגשת הריחוק והניכור של האישה כלפי בעלה - והיא זו שהולידה את המאיסות הקיימת אצלה כלפי האיש, והובילה למעשה את תביעת הגירושין המונחת בפנינו.

הוי אומר, שהמאיסות הינה התוצאה מהעדר יחסי אישות - אטימות רגשית, ותקשורת דלה ולקויה, כשהאיש חי את חייו בבועה משלו ואיננו חי יחד עם אשתו במספר רבדים, ולא ההיפך, כטענת האיש ובא כוחו, שהמאיסות - היא הסיבה לגירושין, בבחינת הביצה ולא התרנגולת.

בעניין חוסר התקשורת של האיש, נוסיף ונאמר, כי ייתכן בהחלט שהאיש הינו אדם טוב ותמים, אך כנראה לוקה הוא בחוסר יכולת לראות את המציאות, ולנתח את התוצאות וההשלכות של המצב. הוא הרי הודה בפנינו כי יש לו בעיה כלשהי שהוא לא ידע להסביר אותה, מדוע הוא איננו מגיע לידי קישוי דווקא בעת שהוא רוצה לקיים את המצווה והמוטל עליו, אך במקום לנסות ולטפל וללכת לאיש מקצוע, הוא העדיף בתחילה להמשיך ולזרום הלאה, כשהוא איננו מבין שכל יום שעובר במצב הזה, הוא כורת את ענף הנישואין עליו הם יושבים.

אנו סבורים, כי אי לקיחת אחריות על המצב, בניסיון למצוא פתרון לבעיה, ואי עמידה לצידה של האישה בעת המשבר, כשהוא מותירה לבדה להתמודד במצב רגיש שכזה עם משפחתה וחברותיה, כשהוא חי בבועה משלו, ואין ביניהם יחסי אישות, ואף לא גילויי חיבה כאלה ואחרים [לדבריה], והאישה מוצאת את עצמה הולכת למקווה לחינם, כשהיא איננה מקבלת יחס חם מבעלה, כל זה ברור שהגביר בקרב האישה את הסלידה בבעלה, בפרט - כפי שהדגישה בפנינו - כשהיא מרגישה שרומתה על ידו וע"י משפחתו, כשהסתירו ממנה את בעיותיו אלה, טרם השתדכה עמו.

על כן ולנוכח כל זאת, אין זה פלא שכיום האישה מואסת באיש באמתלא ברורה למדי, ועומדת על תביעתה לגירושין.

אנו דוחים את ניסיונו של האיש ובא כוחו להפוך את הקערה על פיה, ולטעון כי האישה מאסה תחילה בבעלה - וטענה כי הוא מפגר, ורק מכוח זה נוצר המצב בו האיש איננו מגיע לידי קישוי כשהוא נמצא לצדה, ובאמת אין לו כל בעיה אורולוגית, שכאמור בית הדין נוכח כי טענה זו אינה נכונה כלל.

ראשית, האישה הכחישה את הדברים וטענה כי היא לא דברה עם גיסתה על כך, והאיש צריך להוכיח זאת. איננו יכולים להסתמך על מכתבה של הגיסה בעניין, שצורף לתיק.

שנית, אין זה מן ההיגיון שהאישה הלכה למקווה בחינם, אם היא סולדת ממנו עד כדי כך.

שלישית, כפי שהוזכר לעיל, אנו התרשמנו ברורות מדברי האיש, כי הוא מודה בהחלט על בעיה אורולוגית כלשהי שהוא סובל הימנה, ומעבר לכך שהוא נזקק לכדורים, שלאחר שסודר המינון, הם עזרו לו פעמיים להגיע לידי קישוי, הרי שהוא הבין היטב את דרישתה של האישה להתגרש ממנו לאור המצב, וכפי שעולה מתשובותיו לשאלות ביה"ד [פרוטוקול הדיון מיום 03.02.25 שורות 70-77] וכדלהלן:

בית הדין: אתה מבין שהאישה הזו צריכה לקבל בעל שיכול לקיים איתה יחסים והיא לא ידעה על הבעיה שלך טרם מלפני הנישואין?

האיש: היא אמרה שהכדורים גורמים לתופעות לוואי.

בית הדין: גם לדבריך גם עם הכדורים הצלחת רק פעמיים לקיים יחסים, אז או שהיא צודקת ואתה זרקת את הכדורים או שלא זרקת אבל הכדור לא עזר?

האיש: אני מוכן להמשיך את חיי הנישואין.

בית הדין: חיי נישואין שלא היו? גם לדבריך רק פעמיים הגעת לידי קישוי?

האיש: אני מבין.

בשל כך ולאור האמור, אנו דוחים את עמדת האיש ובא כוחו.

הכרעת הדין.

א. גירושי הצדדים לאלתר כדרישת האישה.

הנה במקרה שלפנינו האישה תובעת את גיטה, והבעל מסכים להתגרש, אם כי היה מעדיף לחזור לשלום בית. בית הדין הבהיר לו שלצערנו הוא איחר את הרכבת, ואין כל סיכוי לכך, לאור סירובה העיקש של האישה, ותיאוריה אודות בעיותיו של האיש והתנהגותו כלפיה.

אלא, שהאיש דורש כאמור לקבל חזרה את הרכוש והכספים שהאישה העלימה ממנו.

משכך, היה מקום לדלג על סעיף זה ולא לעסוק כלל בעניין חיוב בגט, שהרי האיש כאמור הסכים להתגרש, אלא שדורש לקבל את מחצית שווי הרכוש ואת הכספים שנטלה האישה שלא כדין.

אולם אעפ"כ לא אמנע מלעלות על הכתב [בקצרה ככל שניתן] את עמדת ביה"ד בכל הקשור לחיוב בגט, זאת לאור דבריו של ב"כ האיש במכתבו לביה"ד מיום 11.02.25 בתחילתו של סעיף ב' להודעתו שם, וכדלהלן:

"הבעל לא יאות למתן גט המחייב אותו בתשלום כתובה".

לאמור, הבעל יוצא מנקודת הנחה כי אין כל עילה בנידוננו לחייבו במתן גט פיטורין לאישה. משכך, מאחר והוא מעוניין עקרונית בשלום בית ולא בגירושין, אלא שהוא מוכן לכבד את רצונה של האישה ונותן הסכמתו לגט, מרשה לעצמו הבעל להציב תנאי ברור להסכמתו לגירושין, שהוא לא ישלם לה את כתובתה, וכמו"כ דורש כאמור את רכושו וכספו שלדבריו האישה העלימה.

מה לעשות, שבדיוק בנקודה זו חלוקה עליו האישה מקצה לקצה, כפי שהארכנו בזה לעיל. ניסיונותיו של ביה"ד להביא את הצדדים להסכמות עלו בתוהו, ועל כן אין מנוס מלהביע ולו בקציר האומר, את דעתנו בעניין חיוב בגט במקרה דנן.

חוסר כוח גברא כעילה לחיוב בגט

בעניין זה כבר עסקתי לפני שנים רבות בפסק דין בביה"ד בחיפה [תיק מספר 1097040/09 פורסם] הרוצה יעיין שם, על כן אזכיר רק את עיקרי הדברים הקשורים למקרה דנן.

פסק השו"ע באבן העזר הלכות גיטין סימן קנד סעיף ז':

"אם טוענת אין לו גבורת אנשים לבא עליה, ושואלת גט, והוא מכחישה, י"א שהיא נאמנת (ואפי' לא שהתה י' שנים) (טור), וכופין אותו להוציא מיד".

מדברי השולחן ערוך מבואר שטענת חוסר בכוח גברא היא עילה לכפיה בגט. אולם דעה זו נתונה במחלוקת. יעויין שם בפתחי תשובה (סימן קנד, ס"ק טו) שהביא מה שכתב בספר גבורת אנשים לש"ך:

"ועיין בס' גבורת אנשים מסי' ח' עד סי' כ"ט שהאריך הרבה לפלפל בזה בדברי תשובת הרא"ש כלל מ"ג ובדברי תשו' רמב"ן סי' קל"ט וסימן קמ"א דסתרי אהדדי בענין זה, וגם בדברי תשובת הרשב"א שסותרות זא"ז, ובסוף דבריו העלה לדינא, דודאי לענין שיהיה מחוייב להוציא בלא כפייה בשוטים אינה צריכה לבא מחמת טענה, אבל לכופו בשוטים אין כופין אלא אם כן באה מחמת טענה, ע"ש".

שיטות אלו מבוססות על מחלוקת הראשונים, כשלדברי ר"ח אין לכפות בטענת חוסר גברא וכמו הטוען הוא בבגדו והיא בבגדה (מסכת כתובות דף מח, עמוד א) לשיטתו (עיין בתוספות כתובות דף ע, עמוד א ד"ה "יוציא").

מנגד, שיטת הרשב"א (שו"ת הרשב"א חלק א סימן אלף רנה) שכתב:

"ובטוענת כן כיון שהיא נאמנת כופין אותו לגרש, וכן כתב רבינו יצחק ברבי אברהם ז"ל. והביא ראיה מההיא דאמר שמואל האומר אי איפשי אלא הוא בבגדו והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה. ועוד נראה לי דהכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה ועל דעת כן נשאת לו".

ומבואר בדברי הרשב"א שסובר שאפשר לכפות בטענת חוסר כוח גברא.

ברם, לכ"ע גם אם לא ניתן לכפות בשל עילה זו, ניתן לחייב בגט, וכמו שכתוב בדברי הגבורת אנשים שהובאו לעיל.

דחיית מתן הגט לצורך טיפול רפואי בבעיה

אמנם, על אף האמור, שמא יש לדון במקרה דנן, שאין לחייב בגט, ויש להורות לאישה לתת לאיש את הזמן כדי לטפל ולרפאות את עצמו, שהרי האיש טוען שיש מזור למכתו, ובאמצעות לקיחת הכדור הנכון במינון הנכון באופן קבוע, אפשר שהדבר יאפשר לו לקיים יחסי אישות תקינים עם אשת נעוריו.

הנה בשו"ת הריב"ש סימן קכ"ז (הביאו הפתחי תשובה בסימן קנ"ד בס"ק ט"ז בקצרה) דן ממש במקרה שלפנינו. מדובר היה בזוג צעיר שחיו יחדיו 8 חודשים ולא היה ביניהם יחסי אישות כלל, והאישה עודנה בתולה. הבחור ברח מהבית וניסה כל העת לדרוש סכום כסף גדול עבור הגט, מאחר וידע כי אחי האישה היה אדם אמיד. הדברים התגלגלו עד כדי מסירת גט תוך כדי לחץ על הבעל, והבעל מסר מודעא טרם הגט, שהוא מבטל את הגט שיתן. לאחר מתן הגט טענו שלא היה ביטול מודעות כדבעי, וא"כ נמצא הגט בטל, וכמו"כ היתה בעיה כלשהי בחתימת העדים, ודן שם הריב"ש האם ניתן להכשיר את הגט. תוך כדי תשובתו שם כתב הריב"ש וז"ל:

"ולנדון שלפנינו באישה זו שטוענת על בעלה שאין לו גבורת אנשים ושכבר שהתה עמו בייחוד שמונה חדשים רצופים, ואחר זמן זה שני חדשים אחרים ועדיין היא בתולה. כיון שלא טענה כן בב"ד ובפני בעלה אינה נאמנת ואין כופין הבעל להוציא [...] ובאין לה דרך בקשה ואומרים לה תני דעתך על בעליך שמא מתוך איבה אי אתם נכנסין לחדר, או שמא שומטת כר מתחתיו. ועושין להם סעודה שמא מתוך שמחה ומאכל ומשתה יתנו דעתם זה על זה, וכמ"ש בירושלמי יעשה סעודה ויפייס. וכ"ש בתולה שצריך להמתין זמן וזמנים, כי יש בחורים שאינם יכולים בבתולה אם מחמת חולשת מזגם וצריכין לרופא יעשה להם תרופות [...] שהרי אפילו הזקן שסר כוחו יש לו רפואה כדאמר ר"י הן הן החזירוני לנערותי, כדאיתא בפ' מי שאחזו (ע) ובפרק שמנה שרצים (קיא) ובכל אלו הדרכים יוכלו הדיינין לדבר על לבה ולרצותה למען ידובקו יתלכדו ולא יתפרדו, לפי שקשין גרושין". עכ"ל.

חזינן א"כ דסבר הריב"ש, שאין ביה"ד צריך למהר לגירושין בכה"ג ובפרט כשמדובר בזוג צעיר, אלא יש צורך לנסות ולשכנע את האישה שתיתן צ'אנס לבעל לנסות ולדרוש ברופאים, כדי להברות את בעלה.

מעתה יש לדון שמא גם במקרה דנן יש להיענות לבקשת הבעל ולא לחייב בגט?

אולם נראה בבירור שנידון דנן שאני, ממספר סיבות.

ראשית, כפי שהזכרנו לעיל מדברי הצדדים עולה, כי אין ויכוח על כך שיחסי אישות [חלקיים ביותר] בין הצדדים התקיימו אך ורק פעמיים במשך עשרה חודשים על אף שהאיש לקח כדורים, והאישה עדיין בתולה לאחר כל חודשי הניסיון.

נתונים אלו מוכיחים כי לא ניתנה תרופה חד משמעית לבעיותיו של האיש בתחום חיי האישות.

ואף שהאיש טען, כי לאורך ציר הזמן לא היה ניתן יותר מפעמיים לקיים יחסי אישות, וכל יתר הזמן שלא התקיימו יחסי אישות נגרמו בעטיה של האישה - שסירבה לאפשר לו לקיים את המוטל עליו בשלימות המתבקשת, כשהתלוננה בפניו על כאביה - ביה"ד דוחה טענה זו, שהרי האישה בעצמה אמרה שהיא ציפתה שהבעל ינסה שוב, והוא לא עשה זאת, וביה"ד כבר אמר בדיון, שתלונת האישה בעניין זה היא טבעית, ואין להסיק מכך כי האישה מנעה את האיש מלקיים את מצוותו.

גרסתו של האיש בעניין זה, וכמו"כ בעניין טענתו שהאישה מנעה ממנו לקחת את הכדורים, איננה הגיונית, אף לא נשמעת סבירה, ובוודאי שאין לאיש כל הוכחה לכך. אין היגיון לומר שהאישה תלך למקווה ותכין עצמה לקראת בעלה, ובבא העת היא תדחהו מעליה. סביר להניח, כי היא כנראה התלוננה על כאב נקודתי, אך ציפתה שבעלה יזדהה עם כאבה, יפנה אליה ברגישות יתר על החשיבות והצורך, וינסה פעם נוספת לקיים את המצווה עד שיצליח, וכפי שטענה בפנינו, אך האיש כלל לא ניסה שוב, ואף לא הכחיש זאת.

שנית, כפי שהארכתי לעיל, מה שברור הוא, כי ביה"ד התרשם כי חיי הנישואין מצדו של האיש היו טכניים בלבד, הוא לא ניסה להבין את האישה ולרצותה, בפרט בסיטואציה רגישה שכזו, כשהדבר חוזר על עצמו פעם אחר פעם.

כפי שנראה, הבעל ידע גם ידע כי יש לו בעיה כלשהי מבחינה אורולוגית, אשר מונעת ממנו לפעול כנדרש הלכתית, ללא שהוא יזדקק לעזרה רפואית כלשהי, ואף הכדורים שנטל, לא סייעו לו אלא פעמיים בלבד – דבר האומר דרשני. מצופה היה מהאיש, שיעשה הכל כדי לעודד ולחזק את האישה רגשית בצר לה, כשהיא מבחינתה עשתה את כל הנדרש ממנה, הלכה למקווה, חיכתה וציפתה לבעלה, אך ללא הועיל.

על כן אין זה פלא אפוא, שהאישה אינה רוצה כיום להיות חלק מהמשך טיפולו של האיש. היא נכוותה קשות מיחסו הקר של האיש כלפיה ומבעייתו האורולוגית, שכאמור אף בעזרת הכדורים שלקח, הוא לא הצליח לקיים את המוטל עליו.

ייתכן עד מאד כי אילו השכיל האיש לטפל בבעייתו לאלתר ולא להתעלם מהבעיה במשך ארבעה חודשים מליל הכלולות, להתנהל בעצלתיים ובחוסר רגישות והבנה ללבה של האישה – דבר שגרם בוודאות למאיסותו של האיש בקרבה - כי אז המצב היה היום אחרת.

לצערנו, אין כל אפשרות לשכנע את האישה ולשדלה שתסכים לכך, לאור מאיסותה כלפיו באמתלא ברורה למדי, וכפי שנתבאר.

עוד נוסיף ונציין, כי האיש לא הביא כל הוכחה רפואית שטיפול תרופתי יעזור לו בוודאות, להירפא מבעייתו.

חוסר כוח גברא כשיש ספק בסיכוי לרפוי

עוד ייאמר בזאת, שאף אם לא נדחה אפשרות זאת של ריפויו של האיש בצורה נחרצת, עדיין אין זה אלא ספק.

בעניין זה, ראוי לצטט בהרחבה את פסק דינם של הדיינים הגאונים זצ"ל, הרבנים א' גולדשמידט, ש' ש' קרליץ, י' בבליקי (פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק א עמוד 87 – 89 ) שדנו במקרה שכזה, והעלו שם בדבריהם, וז"ל:

"אולם השאלה היא, אם המקרה הוא שביה"ד משוכנע שכל השהיה לא תועיל, להביא את הצדדים לידי ניסיון להיות יחד ולטפל בדרכי רפואה, מחמת איזה טעם שהוא, אם מפני שהמתיחות בין הזוג הגיע למצב כזה, עד שאין סיכוי להשלמה, או מפני שהאישה עומדת בתוקף על דעתה שאין ברצונה להמשיך לחיות עם בעלה ולחכות לרפואה, ונראים הדברים לב"ד שמדעתה זו לא תחזור, מה יהיה הדין אז לפי התשב"ץ אם באופן זה אין לחייב לגרש לאלתר, או שאז יש לחייב לגרש לאלתר, מכיון שברור הדבר שההשהיה לא תצמיח ארוכה.

ההכרעה בשאלה זו תלויה בהסבר מחלוקת הריב"ש והתשב"ץ. ושתי דרכי ביאור בזה, והם: (א) מכיון שיתכן כי הבעל יבריא במשך הזמן, והזמן לא בירר שאין לו רפואה, הרי שיתכן שחוסר כוח גברא אצלו היא לקותא לא קבועה, והתשב"ץ סובר דהא דמחייבין גט עקב לקותא זו, זהו רק אם הלקותא היא קבועה, ואינה ניתנת לרפוי, אבל אם הלקותא היא חולפת, אין לחייב גט בגללה. לפי הסבר זה יוצא, במקרה שמצב הלקותא היא שיתכן שיש לה רפואה, לא קיימת כלל העילה לחייב גט, ומכיון שאז אין עילה לחייב גט, אין לחייב אף אם האישה עומדת על דעתה ודורשת גט מיד, כי הרי אי - אפשר לחייב באין עילה. וזוהי שיטת התשב"ץ והרשד"ם.

אולם הריב"ש סובר, דמכיון שהבעל לקוי עכשיו בחוסר כח - גברא, הרי שישנה עכשיו העילה לחייבו למתן גט, ואם כי יתכן שבמשך זמן תבוא רפואה למכתו, אין האישה מחויבת מצד הדין לחכות בחוסר וודאות, בתוחלת מפוקפקת, אולי יבריא הבעל.

אלא שאם כי אין האישה מחויבת לחכות בצפיה להבראת הבעל, אבל מכיון שיתכן כי הוא יבריא, ומכיון שקשים גירושין, על ביה"ד לחפש דרכים למנעם, גם לטובת הבעל וגם לטובת האישה, וביה"ד רשאי וחייב להשהות את הגירושין בדרכי השפעה וריצוי, להסביר לאישה כי עליה ללכת בדרכי המוסר והצניעות של בנות ישראל, ולא למצות את הדין - בזכותה לגירושין. ולטובת שלום הבית, לטובת הבעל וגם לטובתה היא, יש לה לצפות בתקוה לרפואה, ואל לה למהר לסתור בניינה ולהיפרד מאלוף נעוריה.

אולם אם האישה אינה מקבלת דברים אלו, ועומדת על רצונה לגירושין, אין בכוח בי"ד להשהות את הגט. דמכיון שהעילה לחייב גט קיימת, והאישה זכאית לפי הדין לחיוב הבעל למתן גט, והיא דורשת את דינה, חובה על ביה"ד לחתוך את הדין מיד, כי ברגע שהדין מבורר לבית הדין, אין הוא רשאי להשהות הוצאתו לאור, כפי שנפסק בהלכות דיינים, בשו"ע חו"מ סימן י"ז סעיף י"א: צריך הדיין לפסוק הדין מיד אחר שיתברר לו.

זוהי מחלוקת הריב"ש והתשב"ץ לפי דרך הסבר זו.

הדרך השניה היא: (ב) אין מחלוקת יסודית בין הריב"ש והתשב"ץ בעצם הלכה זו, והתשב"ץ סובר כריב"ש שאפשרות הבראת הבעל אינה מערערת עילת החיוב למתן גט, מכיון שעתה אינו בריא ואין וודאות שיבריא מהר. אלא שמחלוקת היא בין הריב"ש והתשב"ץ בהלכות דיינים, לא בהלכות גירושין, והוא: כוחו של בית דין להשהות דין עד היכן הוא. לדעת הריב"ש אין כלל כח לב"ד להשהות דין, אם בעל הדין אינו מוותר על השהיית דינו. ולכן אם כי מייעצין לאישה שלא תעמוד על דרישתה לדין מיד, אבל אין זו אלא עצה בלבד, ואם היא אינה מקבלת את העצה, אין חוסמין אותה - ופוסקין דינה מיד.

אולם התשב"ץ סובר, שאם טובת העניין וטובת שני הצדדים היא בהשהיית הדין. כוחו של בי"ד יפה להשהות את הדין גם בנגוד לרצונו של הזכאי לדין. ולכן גם אם האישה דורשת ועומדת בתוקף על דעתה לגירושין מיד, אין שומעין לה ומשהין את הדין, דמכיון שיתכן שהבעל יתרפא, ומכיון שקשים גירושין, קשים במהותם, וקשים גם לבעל וגם לאישה, אין לב"ד להיזקק לאלתר לפסיקת הדין, והם רשאים לעשות כך, ואין כאן משום עינוי הדין, כיון שהכוונה היא לטובה, וכסיפא של ההלכה המובאת לעיל: צריך הדיין לפסוק הדין מיד אחר שיתברר לו - שאם מענה את הדין ומאריך בדברים הברורים כדי לצער אחד מבעלי דינים הרי זה בכלל לא תעשו עוול.

משמע דווקא אם הכוונה היא לצער - אסור, ולא אם הכוונה היא לטובה. בדרכי הסבר אלה בפירוש מחלוקת הפוסקים, תלויה ההכרעה בשאלה דלעיל, מה יהיה הדין לפי התשב"ץ והרשד"ם במקרה שביה"ד יהיה משוכנע ששום השהייה לא תועיל, אם באשמת הבעל, אם באשמת האישה.

[...]

ולפי זה במקרה שיהיה ברור לביה"ד שהזוג לא ישלים, וממילא לא תבוא הרפואה לבעל, אין להשהות את הדין ויש לפסקו מיד". עכ"ל.

מדבריהם עולה, שבגוונא שיש מצב שספק האם יתרפא האיש, האם יש מקום להמתין עם פסק הדין לחיוב בגט אם לאו - היינו, האם מצב בו ייתכן והאיש יתרפא בעתיד, יש בו כדי להקהות את עילת חיובו של האיש בגט, שהרי הבעיה ממנה הוא סובל, ייתכן ותחלוף עם קבלת הטיפול המתאים - מצינו בזה מחלוקת הפוסקים, כיצד נדון דין זה לשיטת התשב"ץ והרשד"ם הנזכרת. מצינו בזה כאמור שני מהלכים.

אולם כפי שהוזכר, באופן שברור לביה"ד כי בני הזוג הניצבים בפניו, לעולם לא ישובו לשלום בית, ולא משנה באשמת מי, אין להשהות את חיוב הגט עבור רפואת האיש.

ויעויין עוד בפסק דין מבית הדין הגדול בהרכב הדיינים הגאונים, הרבנים הגר"י הדס, הגרי"ש אלישיב, הגר"ב זולטי זצ"ל (פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק ג עמוד 88) שבסיכום פסק דינם, העלו וז"ל:

"העולה מהאמור: - אישה הדורשת גט בטענה שאין לבעלה גבו"א, והיא תובעת גט מיד ומסרבת לחכות לשוא שמא לא ייתרפא הבעל, דבר זה תלוי בעצם בפסק - הדין אשר יינתן בגוף הענין, היינו לאלה הסוברים (כהרשב"א בתשו' הנ"ל) שכופין את הבעל לגרש בטענה זו, אז מן הדין אי אפשר לביה"ד לפסוק עליו כפיה כל עוד והבעל ממשיך בטיפולים ויש איזו שהיא תקוה שהוא ייתרפא.

אולם לדעת הפוסקים שאין כופין להוציא ופסק הדין אשר ביה"ד יכול להוציא הוא רק חיוב לגט ותו לא, הרי לאחר שעברו ששה חדשים - שיעור עונה היותר גדולה - או פחות מזה במקרה והיו הפרעות בהתחלת הנישואין, כבר ישנו הבסיס לחייב גט, ומשורת הדין האישה זכאית לדרוש לחתוך דינה מיד, אלא שעל ביה"ד להחמיץ את דינה להשפיע עליה לחכות ולא תמהר להרוס בנינה, כי קשה גירושין".

מן הכלל אל הפרט

עתה נשובה לנדון דידן.

היות ובמהלך הדיונים התברר לנו מעל כל ספק, שלאור מצב היחסים העכורים הקיימים עתה בין הצדדים כשנפרדה כבר דרכם ודרים בנפרד מזה זמן רב, והאישה מאסה בבעלה באמתלא מבוררת, הרי שאין כל סיכוי שהצדדים יחזרו זל"ז, וכפי שהאישה הצהירה בפנינו ברורות.

משכך נמצאנו למדים, שבהשהיית פסק הדין לחיובו של האיש במתן גט פיטורין לאישה, אנו לא נרוויח מאומה, והדבר לא יתרום לשלום בית ביניהם למגינת לב.

מעתה, אחרי שהעילה לחיוב בגט קיימת כבר עתה, אין מנוס מלפסוק את הדין לאלתר ולהורות על חיוב בגט.

'מאיס עלי' - 'לחיים נתנה ולא לצער'

כיהודה ועוד לקרא, מן הראוי שנביא את המשך פסק הדין הנזכר, שבו מבארים מגדולי הדיינים זצ"ל את עיקרי דין זה, שאין כל שיעבוד על אישה לחיות לצד בעלה כשהיא שונאת אותו שנאה עזה, וכדברי הגמרא בכתובות [ס"א.] ודברי הרמב"ם המפורסמים בעניין הטוענת 'מאיס עלי', וראשונים נוספים שלחיים נתנה ולא לצער, ובדברי הרמ"א באבה"ע סימן ע"ז סעיף ג', וז"ל שם:

"והרמב"ם פי"ד מה"א פוסק: - [...] שאינה כשבויה שתבעל לשנוא לה, ובנקודה זו שאין האישה משועבדת לחיות עם מי ששנוא לה נראה שאין חולק ע"ז, וכמו שאין חיוב על אישה חולנית אשר התשמיש קשה לה - לחיות חיי אישות, כי לחיים ניתנה ולא לצער, ה"ה כשהבעל שנוא עליה, וכמ"ש ברמ"א אה"ע סי' ע"ז סעיף ג': אבל בנותנת אמתלא לדבריה (למה היא אומרת מאיס עלי) [...] ואין כופין אותה להיות אצלו, ולכן במקרה שלפנינו מצד אחד יש להעמיד את המערער על חזקתו שעוד לא שב לאיתנו ועוד עומד במצבו הקודם, ומצד שני אין האישה יכולה להתגבר על רגשי שנאה שהתפתחו אצלה, אשר זה כשלעצמו גורם מפריע להחלמתו של הבעל, ועי"ז הסיכויים להבראתו עם אישה זו יותר קלושים, הרי בנדון זה אין הבעל זכאי לטעון איזיל ואבדוק נפשאי [...] לכן נראה שמן הדין יש מקום לחייב את הבעל לגרש את אשתו ולחייבו במזונות, כ"ז שלא יפטרנה בגט". עכ"ל.

בטענת 'מאיס עלי' - האם ניתן לחייב בגט

ובאמת שיש בזה מחלוקת הפוסקים, האם אף לשיטת הראשונים דפליגי על הרמב"ם וסוברים שלא כופין על האיש לגרש את אשתו אף בטוענת מאיס עלי, האם בגוונא שיש אמתלא ברורה גלויה ומפורסמת לטענת האישה על בעלה שהוא מאוס עליה ביותר, יודו הם לרמב"ם, שיש על כל פנים לחייבו בגט.

וכבר הארכתי בזה בפסק דין בביה"ד בחיפה, תיק מספר 1164937/2 [פורסם] וכן בפסק דין נוסף בחיפה, תיק מספר 1078402/6 [אף הוא פורסם] הרוצה יעיין שם.

אזכיר רק מעיקרי הדברים ומקצתם.

נחלקו הראשונים הרמב"ם ורבינו תם ור"י, האם יש לכוף לגט כשהאישה תובעת גט פיטורין מבעלה בטענת 'מאיס עלי', כשהרמב"ם (פי"ד מהלכות אישות ה"ח) נוקט שיש לכופו בגט, ור"ת ור"י (בתוספות כתובות סג ע"ב ד"ה אבל אמרה) סוברים כי אין כופין את הבעל לגרש, דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר. וכן מצינו בתשובות הרשב"א (המיוחסות לרמב"ן, סימן קלח) שחולק על הרמב"ם הנזכר, וסובר כדעת ר"ת ור"י, דהוי גט מעושה שלא כדין.

הרא"ש בכתובות (פרק אע"פ, סימן לד), חושש לדינא לדעת הראשונים דפליגי על הרמב"ם [עיין טור ובית יוסף באבה"ע סימן עז].

וכן בתשובותיו [כלל מ"ג סימנים ו, ח] מכריע הרא"ש כן, שיש לחוש לדבריהם, ומסיק בזה"ל:

"למה נכניס ראשינו בין הרים גדולים לעשות גט מעושה שלא כדין ולהתיר אשת איש, ועוד כי בעוונותינו בנות ישראל הן פרוצות בזמן הזה ואיכא למיחש שמא נתנה עיניה באחר וכל המעשה בטענה זו מרבה ממזרים בישראל".

וכבר רבים האריכו בכל זה, האם כוונת הרא"ש בדבריו רק לגבי כפייה של ממש או שמא גם על חיוב בגט גרידא שגם מזה יש להימנע מכך.

יעויין בפד"ר כרך ז' עמוד 204 שמרן הגאון הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל, ביאר גם בדעת הרא"ש שבטענת "מאיס עלי" לא רק שאין כופין אותו לגט, אלא שאף אין מחייבין לגרש כלל.

ועיין עוד בשו"ת 'עטרת שלמה' (בס"ק ח') להגאון הרב שמשון שלמה קרליץ זצ"ל, אב"ד פתח תקוה (ח"א סימן ל"ב סק"ו) שהוכיח אף מדברי הרמב"ן במסכת כתובות (ס"ג) ומדברי שו"ת הריב"ש סימן ק"ד, דאף הם ס"ל דאין מחייבין לגרש מחמת חשש ל'גט מעושה', ולדבריו רוב רובם של הראשונים ס"ל כן.

להלכה, פסק השולחן ערוך (אה"ע סי' עז סעיף ב) דלא כרמב"ם, וז"ל:

"האישה שמנעה בעלה מתשמיש, היא הנקראת מורדת. ושואלין אותה מפני מה מרדה, אם אמרה: מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי [...] אם רצה הבעל לגרשה אין לה כתובה כלל."

חזינן אפוא, שדווקא אם רצה הבעל, מגרשה, אך אין כופין אותו. ועיין בב"ש (ס"ק ז) ובח"מ (ס"ק ה).

וכן עולה מדברי הרמ"א (שם סעיף ג):

"וי"א דכל זה באינה נותנת אמתלא וטעם לדבריה למה אומרת מאיס עלי, אבל בנותנת אמתלא לדבריה, כגון שאומרת שאינו הולך בדרך ישרה, ומכלה ממונו וכיוצא בזה, אז דיינינן לה כדינא שתקנו הגאונים (טור בשם מוהר"ם מרוטנבורג) ונקרא דינא דמתיבתא, שהבעל צריך להחזיר לה כל מה שהכניסה לו בנדונייתא [...] ואין כופין אותו לגרש, ולא אותה להיות אצלו (גם זה בטור בתשובת מוהר"ם)."

מפורש בדבריו שכאשר האישה נותנת אמתלא וטעם למאיסותה בו, אף שאין כופין אותה להיות אצלו, מכל מקום, גם אין כופין אותו לגרש.

עם זאת, עדים אנו לתקנה מאוחרת יותר של חז"ל בזמן הגאונים, שהם נקטו לדינא כדעת הרמב"ם הנזכרת, שיש לכוף את האיש לגרשת אשתו כשטוענת מאיס עלי, אלא שהם לא כתבו כן מדינא דגמרא, אלא אך ורק מכח תקנת חכמים, שנועדה למנוע יציאתן של בנות ישראל לתרבות רעה, וכפי שהעלה ההגהות אשרי (כתובות פ"ה, סימן לה), וז"ל:

"אבל רב האי כתב אף על פי שאין לכוף את בעלה מכח הלכה, מכל מקום גאוני הישיבות של בבל תקנו שכופין את הבעל ליתן גט מיד."

וכן הוא ברי"ף (כתובות כז ע"א), וז"ל:

"הדין הוא דינא דגמרא אבל האידנא בבי דינא דמתיבתא הכי דייני במורדת כד אתיא ואמרה לא בעינא ליה להאי גברא ניתיב לי גיטא יהיב לה גיטא לאלתר."

ועיין בבעל המאור (שם) שכתב שתקנה זו לשעתה הייתה לפי הצורך ממה שראו בדורם, אבל בדורות הבאים בדינא דגמרא דיינין לה.

לעומתו, הרמב"ן ב"מלחמת ה'" (שם) השיג על דבריו, וכתב כי מדברי הרי"ף ניכר שלדורות תקנו, ונהגו בה עד ימיו של הרי"ף, כחמש מאות שנה שלא זזה תקנה זו מביניהם.

מכל מקום מסיק שם לדינא, שהרוצה להחמיר שלא לכוף בגט כדין הגמרא, תבוא עליו ברכה.

ויעויין בדברי הרמב"ן בחידושיו (שם סג ע"ב) שהעלה ברורות לדינא, כי אין לנהוג עתה בתקנת הגאונים, וז"ל:

"וח"ו שלא הייתי חולק על תקנת הגאונים כי מי אנכי לחלוק ולשנות במה שנהגו בו גאוני הישיבות שנים מרובות ולא עוד אלא שאני קורא תגר על שאומרים שאינו ראוי לילך אחר תקנתם אלא בדין התלמוד, אלא ראוי היו לשמוע להם ולעשות כתקנתם והמחמיר בכגון זה לא הפסיד אבל לענין דין התלמוד אמרתי שאין כופין והדבר גלוי ומפורסם, ועכשיו ראוי לחוש בדבר הרבה שלא לנהוג בתקנה זו כלל שכבר בטלה מפני פריצות הדורות."

כוונתו לכך שפריצות הדורות עלולה להביא למצב בו תתלה האישה עיניה באחר, ותטעון "מאיס עלי" כדי שיכפוהו לגרשה (וכן הוא בשו"ת הרא"ש כלל מג סימן ח).

ויעויין בזה בשו"ת יביע אומר (ח"ג אבן העזר סימן יח) מה שהעלה ביחס לדברי הרמב"ן, ואכמ"ל.

דין טענת 'מאיס עלי' באמתלא ברורה

עוד דנו רבות הפוסקים בזה, האם בכה"ג שטענת האישה 'מאיס עלי' כנגד בעלה הינה נטענת באמתלא ברורה ומוכחת לביה"ד, וכשאין לנו חשש שמא עיניה נתנה באחר, האם גם בזה אמרינן שאין לחייב בגט, או שמא בזה סבורים הראשונים שיש לחייב בגט.

יעויין בפד"ר כרך ח' (עמ' 126) כתבו הדיינים הגאונים י. רוזנטל , ע. הדאיה, ב, רקובר זצ"ל, שאם האישה טוענת מאיס עלי ויש לה אמתלא ברורה מחייבין בגט, וז"ל:

"כתוב בספר חוט המשולש בשם התשב"ץ (ח"ד ס' לה) דבאמתלא ברורה גלויה ומפורסמת, מודים כל הפוסקים לשיטת הרמב"ם שכתב (הלכות אישות פרק יד ה"ח) שכופין אותו לגרשה לפי שאינה כשבויה שתיבעל לשנוא לה".

וכן כתבו בפד"ד חלק א' (עמ' 18) הדיינים הגאונים : ש. מ. אזולאי ,א.י. וולדנברג ,י. קאפח. זצ"ל:

"אבל יש מקום לחייב את הנתבע לגרשה, היות וברור הדבר שבעת שאחיה חיתן אותה [...] והיא מואסת בו באמתלא ברורה כי היא עוד בגיל נמוך, ונוסף לשיטת הרמב"ם (פרק יד הלכה ח' מהלכות אישות) הסובר שבמורדת בטענת מאסתיהו ואינה יכולה להיבעל לו מדעתי, כופין אותו לגרשה, לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוא לה, מצינו בכמה פוסקים שהודו לו כל שנותנת אמתלא לדבריה."

וכן הביאו בפד"ר כרך ג' (עמ' 206-207) הדיינים הגאונים: הרב יצחק ניסים, י. ש, אלישיב, ב. זולטי זצ"ל מחלוקת, האם כופין בטענת מאיס עלי רק ביש אמתלא מבוררת, או אפילו שאין האישה נותנת אמתלא מבוררת. וכתבו שם:

"והואיל ולדעת הני רבוותא אין כופין גם לדעת הרמב"ם בטוענת מאיס עלי אלא אם כן ביה"ד משוכנע שכנים דבריה, ואי אפשר לה בשום אופן לחיות איתו."עכ"ל.

והנה יש מפוסקי זמננו אשר דייקו מלשון הרמ"א בהלכות נדרים שנקט "חייב להוציא", ולא "כופין להוציא", והעלו כי אכן דעת הרמ"א היא שבמאיס עלי באמתלא מבוררת, אין כופין להוציא, כפי שנקט להלכה באה"ע (שם). עם זאת יש עליו חיוב להוציא, כפי שנקט להלכה ביורה דעה.

הדברים מבוארים ב"משפטי שאול" (סימן כ). הגר"ש ישראלי זצ"ל מבאר שם, שדעת ר"ת שאין כופין לגרש במאיס עלי היא מצד החשש שעיניה נתנה באחר, ואע"פ שנותנת אמתלא ברורה, מכל מקום מידי חשש לא יצאנו, ויש להחמיר בספק אשת איש לעלמא. יוצא אפוא, שאם האמת כדבריה, הבעל באמת חייב להוציא, אלא שאנחנו איננו יכולים לכופו, מחמת החשש הנזכר. לכן ביורה דעה כשמדובר באיסור נדר ושבועה הנוגעים לאישה שנשבעה, אזי כיון שהיא עצמה יודעת האמת שהוא מאוס עליה, לכן ניתן להתיר שבועתה.

עוד כתב לבאר שם, כי הבעל חייב לתת גט, אף שאין אנו כופין אותו לכך, וז"ל (שם):

"גם לפי פסק ההלכה במאיס עלי שכנ"ל הוא, שאין כופין הבעל לגרשה, אין זה אלא שאין בכוח תביעת האישה לכופו להוציא. אך מכל מקום, נראה שיש על הבעל חיוב לגרש מטעמים אחרים:

א. כיון שאין כופין האישה להיות אצלו, נמצא שהוא שרוי בלי אישה שהוא איסור מצד עצמו (א"ע סי' א' ס"ד) בזה"ז, שמצד החדר"ג (או שבועה - כמנהג עדת ספרד) אינו יכול לשאת אישה אחרת בטרם גירש את זאת, ובפרט, אם עדיין לא קיים פו"ר (שם ס"ג). נמצא שמטעם זה חייב הוא להוציאה.

ב. מאחר שממילא אין האישה אצלו, הרי זו מדת סדום, שמעגן את אישה זו, שאין לטפול עליה אשמה בהיותו מאיס עליה, ואם אמנם אין עושים מעשה להוציא מאדם את שלו, גם כשיש בזה מדת סדום, כדמוכח בתוס' ב"ק (דף כ ב ד"ה הא איתהנית) מכל מקום מידי חיוב לא יצא. ואם עושה זאת מחמת נקמנות הרי הוא עובר באיסור תורה של לא תיקום (רמב"ם ה' דעות פ"ז ה"ז)."

לדבריו, חיובו לגרש נובע הן מצד היותו שרוי בלא אישה, שהרי אין כופין אותה להיות אצלו, והן מצד מדת סדום שמעגן את האישה שמאסה בו. לאור זאת כתב לבאר כי אין כל סתירה בדברי הרמ"א:

"ולפי"ז הא דפוסק הרמ"א שאין כופין אותו לגרש זהו רק לענין דין כפיה, משא"כ חיוב לגרש, כל שהבעל עצמו יודע שלא תשוב אליו, ואינו עושה זאת אלא במטרת נקמה או סחיטת כספים, ודאי יש כאן, והבעל עובר באיסור אם אינו מגרשה. ומדוקדקים איפוא דברי הרמ"א, ואין סתירה בדבריו בין מש"כ בא"ע סי' ע"ז לבין מש"כ ביו"ד סי' רכ"ח."

לכן הסיק להלכה שם בהמשך דבריו, וז"ל:

"ויוצא מזה שכל כהאי גוונא כשטוענת מאיס עלי וביה"ד משוכנעים שהאמת כדבריה, ואף הבעל יודע זאת ומכל מקום מתעקש מלפוטרה, בנצלו את הנפסק להלכה שאין כופין בכהאי גוונא, על ביה"ד להסביר לו את חומר האיסור שעובר בזה שנמנע מלגרשה. ואם הבעל הוא שומר תורה ומצוה ודאי ייענה לדרישת ביה"ד ויקיים המצוה לשמוע דברי חכמים ויפטור האישה מעגינותה, ואת עצמו מעבירה."

ויעויין עוד בזה בדברים שהעלה הגראי"ה קוק זצ"ל, בשו"ת עזרת כהן סימן נו, בעניין חיובו העקרוני של הבעל לגרש את אשתו בכה"ג, ובשל כך, כל עוד איננו מגרשה יש לחייבו במזונותיה.

מן הכלל אל הפרט

לצערנו אין כל ספק, כי במקרה דנן האישה עדיין בתולה ואיכא יותר מרגלים לדבר כי קיימת אצל האיש בעיית חוסר כוח גברא, וכלל לא ברור האם קיימת תרופה כלשהי שתועיל בוודאות להחזיר את האיש לקיום יחסי אישות תקינים. על כך יש להוסיף כאמור, שהתרשמנו ברורות מעל לכל ספק, שכיום המצב הוא שהאישה מאסה בבעלה במאיסות גמורה ומבוררת על כל המשתמע מכך.

וכבר ידועים בזה דבריו של המהר"ם מרוטנברג שהובאו בטור, אבן העזר סימן עז, שכתב וז"ל:

"וכן היה דן ר"מ מרוטנבורג כדינא דמתיבתא אבל היה מצוה להחרים אם השיאה שום אדם עצה כדי להוציא נדוניתה מיד בעלה. וכשהיה רואה ערמה בדבר, לא היה מצוה להחזיר אפילו נדוניתה. הלכך לא היה דן דין מאיס עלי אם לא שתתן אמתלא לדבריה למה לא היה מקובל עליה או שלא היה הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו ע"כ".

וכתב מרן ז"ל בבית יוסף (שם):

"ובענין האומרת מאיס עלי כתב הרשב"א בתשובה שאינה נאמנת במה שאומרת עד שנכיר מתוך דבריה שהוא מאוס בעיניה כמו שאמרה, עכ"ל. וזה כדברי ר"מ שכתב רבינו. וכבר כתבתי כן בסימן זה בשם כמה גדולים".

אנו סבורים, כי בנידוננו טענות האישה על יחסים עכורים ובעיות בכוח גברא, הם בגדר מאיסות באמתלא מבוררת, ובמקרה דנן שהתרשמנו גם שאין כל סיכוי להשיב את הצדדים לשלום בית, וכמו"כ כלל לא ברור שיש רפואה למכתו של האיש, וכמו"כ על זה יש להוסיף מגרעה נוספת בנידוננו, שהרי יש סבירות גבוהה להניח כגרסת האישה, כי האיש ידע טרם נישואיו על בעיה זו או אחרת שקיימת אצלו בתחום זה, ואעפ"כ לא מצאו לנכון ליידע קודם הנישואין את צד האישה, כי ישנה בעיה שכזו, ונהגו בה לכאו' שלא כהוגן, וכמו שהאריכה בדברים בפנינו על הפגיעה שחשה מחמת כן, שהיא ממש איננה סובלת אותו ובשום פנים ואופן איננה מוכנה להמשיך לחיות לצדו. על כן ייתכן עד מאד, שבמקרה זה יש לצרף את שיטות הפוסקים הסוברים שיש לחייב גט פיטורין בעילת מאיסות באמתלאה מבוררת, ובודאי שלאיש מצד עצמו יש חיוב ומצווה לגרש את אשתו.

ויעוין בעזרת כהן (סימן נו) מה שכתב בזה, ובספר היכל יצחק (אבן העזר חלק א סימן ב אות ד) ובשורת הדין (חלק ב, עמוד סד) מאמרו של הגר"ח איזירר זצ"ל שהוכיח על פי הרבה מהפוסקים שהטוענת מאיס עלי באמתלאה מבוררת, מחייבים את הבעל ליתן גט אף שאין כופים.

ויעוין עוד בדבריו של הגר"ע יוסף זצ"ל בספרו יביע אומר חלק ג חלק אבן העזר סימן יח אות ד, ובפסק דינו של רבה ואב"ד ירושלים הגר"י קוליץ זצ"ל בשורת הדין חלק ט עמוד קל"ט, ואכמ"ל.

לדינא ביה"ד דנן סבור, כי אין לחייב בגט בטענת מאיס עלי אף באמתלא ברורה, וכפי שהבאתי את הדברים לעיל, וכפי שהכריע לדינא מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, (הובאו דבריו בפסקי דין רבניים משפטי שאול, סימן יט) וז"ל:

"בענין טענת מאיס עלי לאלה הסוברים שאין כופין אם עכ"פ מחייבין אותו לגרש, כבר הזכרנו בזה במקו"א, ונסתפק כאן לציין מ"ש השטמ"ק כתובות דף ס"ד ב 'וכתב רבינו יונה ז"ל דאע"ג דאין כופין לתת גט באומרת מאיס עלי היינו כפי' בשוטים אבל ב"ד מודיעים לו שמצוה עליו לגרשה ונותנין לו עצה שיגרשנה ואם לא יגרשנה האי מאי דאמרינן האי מאן דעבר אדרבנן מצוה למקרי' עבריינא ור"ת ז"ל הי' אומר שאפי' זה לא נאמר לו אלא שאם יבא לימלך אם יגרשנה בלא כתו' כ"כ נותנין לו עצה שיגרשנה לאלתר'. היינו שלדעת ר"ת אין שום חיוב על הבעל לגרש את אשתו בטוענת מאיס עלי".

והוסיף שם וכתב בהמשך הדברים בהאי לישנא:

"ובמאירי שם: 'ולדעתנו אין כופין אלא שאם אינו רוצה לגרשה כתובתה קיימת, ועומד לו הוא בעצמו והיא בעצמה וכו' ואף לשיטת גדולי המחברים (הרמב"ם) פירשו רבותי בדבריהם דוקא בשטוענת כך מן הדין ר"ל שאף אנו מכירין בו שהוא ראוי לימאס מחמת רוב פחיתותו והפסד עניניו אם במדות אם בשאר דברים מכוערים והדברים מוכיחים שלא בסיבת נתינת עין באחר הוא וכו', ומ"מ עיקר הדברים כדעת הראשון וכו'", משמע נמי דאין אפילו חיוב עליו לגרש 'ועומד לו הוא בעצמו והיא בעצמה'".

כן הובאו דבריו אף בקובץ תשובות למרן הגרי"ש אלישיב, בח"א קנ"ד, עיי"ש.

הרי שלשיטתו של מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, אין אף חיוב גט בטענת מאיס עלי. על כל פנים ברור, כי מצווה לגרש איכא, וכדברי רבינו יונה שבשיטה מקובצת בכתובות ס"ד עמוד א.

ויעוין עוד בפד"ר כרך ט"ו עמוד 145-183 בפס"ד שהביאו בהרחבה את כל השיטות בנושא אישה הטוענת מאיס עלי.

כמו"כ יעויין בספר שורת הדין כרך ה' במאמרו של הרה"ג אוריאל לביא שליט"א, שמביא בהרחבה בנידון זה, ואף הוא מסיק שם (בעמוד רל"ט-רמ"ג) שבמקום שיש עיגון מתמשך ולאחר שיקול דעת מיוחד של ביה"ד שהאישה מתעגנת, יש להחיל על הבעל הרחקה דר"ת.

כפיה בדרך ברירה

רק נזכיר בקצרה, [ושוב, אנו מתעסקים בזה כאן רק להלכה ולא למעשה - בשלב זה], כי מצינו בפוסקים גם אפשרות של כפייה בדרך של ברירה.

אזכיר כאן רק את דבריו של הגאון הרב ולדנברג זצ"ל בשו"ת ציץ אליעזר [חלק ד' סימן כ"א] שכתב בהרחבה בנושא זה של אישה הטוענת מאיס עלי, ומביא שם את כל השיטות בנושא זה, ולמסקנת דבריו כתב שם בסוף אות י"ב כדלהלן:

"עם בירור כל הנ"ל, יש מקום סביר להחליט ולומר שבמורדת בטענת מאיס עליה באמתלאה ברורה אחרי עבור י"ב חודש ממרידתה אפשר לכל הדעות לכוף הבעל לגרש בדרך ברירה, דהיינו אם לא יגרש לחייבו במזונות אשתו כשהיא יושבת בנפרד ממנו ואם צורך השעה דורשת אפשר להתנהג כך גם בתוך י"ב חודש."

ובחלק ה' סימן כ"ו בתשובתו להרה"ג יוסף שלום אלישיב זצ"ל כתב שם כדלהלן:

"ובסיכומם של דברים אני אומר, כי כאמור ידעתי גם ידעתי דברי רבותינו הגדולים ז"ל שמפיהם אנו חיים אשר יצאו בסופה ובסערה נגד כפיה זאת, מי ביותר ומי בפחות וכו' אבל ידעתי גם דברי רבותינו גדולי הפוסקים האחרים ז"ל וחושבני שבהשיתנו אל לבנו להאזין גם להמולת הפוסקים הגדולה העומדים במערכה לצדה השני של המטבע לכוף לגרש לתקנת בנות ישראל, ובהעריכנו מערכה מול מערכה גם דברי כת האריות השניה הזאת וכו' ואחרי זאת בקחתנו גם בחשבון חומר השעה המיוחדת שאנו חיים בה בתקופתנו אשר רבו שוטני התורה, וכן בראותנו פרצת הדור הצעיר המנוער מתורה ויראת שמים, וכשלא מוצא אוזן קשבת לדבריו עושה במחשך מעשים, וכמה פעמים הרי אוזננו שומעות ולא זר מהמכשולים הגדולים שהנשים נכשלות ומכשילות את הרבים באיסור אשת איש וכו' נדמה לי ששפיר ישנו במה שכתבתי בספרי שם כר נרחב לתת מקום לדון בכובד ראש בהערכת כל מקרה ומקרה של טענת מאיס עלי ולהשתמש לפי הצורך בכפיה" עי"ש בכל דבריו."

לאחר שסקרנו בקצרה את האפשרויות השונות העומדות בפנינו כשהאישה טוענת 'מאיס עלי' באמתלא ברורה, הרי שבנידון דנן, ברור שאין מזכותו של האיש להתנות את הסכמתו לגירושין במחילת האישה על כתובתה ובקבלת דרישותיו בעניין חלוקת הרכוש והשבת כספים, שעה שיש מקום מבחינה הלכתית אף לחייבו בגט בדרך זו או אחרת.

מצוה לגרש - החלת הרחקות דר"ת

זאת תורת העולה ומה שברור הוא, כי גם אם לדינא אנו נוקטים כשיטת הראשונים הנזכרת וכפסיקת מרן המחבר והרמ"א בסימן ע"ז ודלא כהרמב"ם, ונכריע כי אף בטענת מאיס עלי באמתלא ברורה, חיישינן לשיטת רבינו תם, הר"י, הרא"ש ודעימיה ולא נחייב בגט [כל היכא שאין עילות נוספות דחזי לאיצטרופי], מ"מ ודאי שאנו מצווים להשתדל ולשדל אותו שיתן גט לאשתו. אנו נכריז בזאת כי מצווה על האיש לגרש את אשתו, ונוכל אף להחיל עליו הרחקות דר"ת, וכפי שהעליתי בזה בפסק דין בחיפה תיק מספר 1078402/6, עיי"ש, וכפי שהעלו גם בביה"ד הגדול, תיק מספר 880581/1 [בהרכב הרבנים הגאונים שליט"א הרב אלגרבלי, הרב אלמליח והרב פרובר] (ברוב דעות) ובתיק מספר 810659/8, וכך גם הסיק לדינא הגר"ח צימבליסט זצ"ל בשורת הדין [חלק ה עמודים ר"ל- רל"ו], עיי"ש.

אשר על כן, גם במקרה דנן, אף אם לא נחליט במקרה שלפנינו לחייב את הבעל בגט, יש לתת לבעל עצה שיגרש את האישה, וכן להודיע לו שמצווה עליו לגרשה כמבואר ברבינו יונה, ובאם יסרב הבעל לגרש את האישה, יש להחיל עליו דין הרחקה דר"ת כדי להביא את הצדדים לידי גירושין.

טענת מאיס עלי באישה התובעת גם את כתובתה

אולם על אף האמור, עדיין יש לדון בנידוננו, שמא מאחר והיא תובעת אף את כתובתה, א"כ יש בזה גריעותא בטענת 'מאיס עלי' שטוענת כנגדו, וכפי שעולה מהסוגיה במסכת כתובות (דף סג) ובראשונים שם.

עם זאת, ידועים דברי התשב"ץ בתשובתו בעניין זה (חלק ב' סי' ח') וז"ל:

"על אישה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב צער היא מואסת אותו והכול יודעים שהוא אדם קשה הרבה, והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות... ומכול מקום אם היא מרוב שיחה וכעסה הולכת לבית דין ותובעת כתובתה, לא הפסידה כלום, ורחמנא ליצלן מעלבון העלובות, וכי כך עונים את המועקות [...] וראוי לבית הדין לגעור בו ולקרוא עליו את המקרא הזה הרצחת וגם ירשת?"

עוד נשענים אנו על דברי ה'חזון איש' המפורסמים, שכתב (סי' סט אות טז) וז"ל:

"ככל שמתאמת דבריה לא הפסידה כלום במה שתובעת גם את כתובתה וכל הפוסקים לא הזכירו תנאי זה, והעיקר לפי ראות עיני הדיינים, אם יש רעותא במה שתבעה כתובתה, אבל אם נראים הדברים שבעלה מאיס עליה, אלא שמבקשת כתובתה כדי שתוכל להתפרנס, למה לה לוותר על שלה, כיון שחייב לה כתובה אינה מפסדת בתביעתה, וכן שכן שאומרת שיתנו לה כפי הדין המגיע לה, שלא הפסידה בכך."

וכך הביאו בפד"ר כרך ו' (עמוד 257) הגאונים הדיינים י. ש. אלישיב. סלמאן ח' עבודי. א. גולשמידט זצ"ל, במקרה שאישה טענה מאיס עלי ותבעה את כתובתה:

"ותובעת כתובתה שאמרו כפשוטה וכמשמעה. היינו תביעה לשם ממון, אשר יש להניח שחמדת הממון עמדה בליבה, וזו היא שהניעה אותה להגיע לצעד הזה של ניתוק הנישואין עם בעלה, אך אם תובעת כתובתה, וכוונתה היא לא לשם קבלת ממון אלא לשם חיזוק טענותיה הרי יש מקום לומר דבגוונא דא אין זה פוגם בטענת מאיס עלי."

כך גם העלו בפד"ר כרך ו' (עמוד 325) הגאונים הדיינים א. גולדשמיט . ש. ישראלי. ע. יוסף זצ"ל, באישה שטוענת מאיס עלי ותובעת את כתובתה:

"הרי במקום אשר תביעת הכתובה לפי נסיבותיה, אינה מערערת את שכנועו של ביה"ד בנאמנות הטענה מאיס עלי ובכנות אמתלא, ונראים הדברים לבית הדין כי אף על פי שהיא תובעת כתובתה אין בה צד תחבולה, הרי אז יפסוק בית הדין דין מאיס עלי גם במקום שהאישה תובעת כתובתה".

ויעויין עוד גם בפד"ר כרך טו (עמ' 145) בהרכב הגאונים הדיינים, ש. י. כהן, א. אוריה, ח. ש. שאנן זצ"ל, מה שכתבו בזה, ואף אנוכי הארכתי בזה בפס"ד בביה"ד בחיפה בתיק מספר 1078402/6 - עיין שם בסעיפים ד-ה, ואכמ"ל.

המלצה לגט ולא חיוב בגט

נחזור ונדגיש, כי במקרה דנן אין אנו עוסקים כלל בסוגיית חיוב בגט, וכל האמור בפס"ד זה בעניין חיוב בגט בשלב זה, הינו להלכה ולא למעשה.

עסקינן אך ורק בהמלצה בלבד לגירושי הצדדים לאלתר, שהרי האיש הסכים עקרונית לגירושין, אלא שתנאי הציב לצד הסכמתו זו, בדמות פיטוריו מחיוב כתובתה של האישה - כשהצבת תנאי זה, היא זו שאילצה אותנו לעסוק בסוגיה זו של חיוב בגט, כבר בשלב זה.

בשל כך, לאחר ששמענו את טענות הצדדים, אנו מביעים את דעתנו במקרה דנן, שיש בהחלט מקום לדון לחייב את האיש במתן גט לאישה, ולהחיל עליו הרחקות דר"ת.

לפיכך מוחלט, שעל הצדדים להתגרש לאלתר ללא כל תנאי.

ב. תביעת האישה לכתובתה ופיצויים.

האישה תובעת את כתובתה בסך 200 זקוקין ופיצויים. לדבריה, מדובר בנישואי מקח טעות, כשהסתירו ממנה את בעייתו של האיש, וכשמעולם לא היה ביניהם כל שותפות רגשית, אלא חיו זה לצד זה. הם לא קיימו מעולם יחסי אישות לנוכח בעייתו האורולוגית של האיש וחוסר כוח גברא, ולא בכדי היא נותרה בתולה עד היום הזה, לדבריה אף הוא בקושי תקשר עמה.

מנגד, האיש העלה בפנינו ובסיכומיו מספר טענות מדוע יש לפוטרו מהכתובה, הן מחמת שהיא מרדה בו וסירבה לקיים יחסי אישות, והן מחמת שהיא תבעה את הגירושין, ובהתאם לדעת הרא"ש דאמרינן בכה"ג 'דאדעתא למשקל ולמיפק לא הקנה לה',

ממי יצאו הגירושין

עלינו לברר תחילה בשל מי הסער הזה ומי אשם בגירושין.

בדרך כלל חזינן שישנם שני פרמטרים ברורים כדי לקבוע זאת:

א. מי עזב את הבית.

ב. מי פתח תביעת גירושין ראשונה.

בדרך כלל מקובל להניח כי הצד שעזב את הבית הוא זה שגרם לפירוד, כאשר הצד השני נוכח לראות את אשר לפניו ולאחר שקרא היטב את המפה הוא נאלץ לפתוח תיק לגירושין. לכן במקרה שהאישה עזבה את הבית והבעל פתח בתביעת גירושין אין הוא חייב בכתובתה.

לפי זה במקרה דנן ששני הפרמטרים גם יחד נפגשו בצידה של האישה, היא גם עזבה את הבית וגם היא זו שפתחה את תביעת הגירושין, על פניו יש לדחות את תביעתה לכתובה ופיצויים.

אמנם, ידועים דברי הטור באבן העזר סימן קי"ח שקבע יסוד גדול, שהמודד לגבי חיוב הכתובה איננו מצטמצם רק לגבי זהותו של התובע את הגירושין, אלא בעיקר מיהו זה שהגירושין יצאו הימנו, וז"ל:

"מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה אין לה מן הדין לגבות זולתו וכו', ואם תבע הוא הגירושין אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת". עכ"ל.

כוונת דבריו שתביעת הגירושין איננה 'סיבה' אלא 'סימן'. היינו שאין אנו מסתכלים רק על התוצאה המעשית בשטח מי פתח את תיק הגירושין או מי עזב את הבית, אלא על השורש והגורם שמחמתו יצאו הגירושין. אלא שבד"כ הצד התובע את הגירושין הוא זה ה'אשם' בפירוד, אך במפורש לא תמיד, ייתכן עד מאד מקרה שבו האישה פתחה את תיק הגירושין ואף עזבה את הבית ואעפ"כ לא הפסידה את כתובתה, אם וכאשר בית הדין מתרשם כי הבעל הוא זה שהביא אותה למצב זה ו'הגירושין יצאו ממנו' כהגדרת הטור.

עקרון זה עולה גם מדבריו המפורסמים של התשב"ץ (ח"ב סי' ח'):

"עוד שאלת: אישה שבעלה מצער אותה הרבה, עד שמרוב הצער היא מואסת אותו, והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה, והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות, וגם שהוא מרעיבה עד שהיא שנאה את החיים, והיא אינה יכולה לבא לבית דין, מפני שאחד מבעלי ההוראה הפחידה, שאם תשאל כתובתה בבית דין שתפסיד אותה. הודיענו מהו הדין בזה.

תשובה: קרוב הדבר בזה שיוציא וייתן כתובה, דקיימא לן לחיים ניתנה ולא לצער".

נמצאנו למדים שהאחראי והיוזם של הליך הפירוד וסיום הקשר, אינו יכול לזכות בהישגים כלכליים בכך ש"אילץ" או "הוביל" את הצד השני להיפרד או לדרוש את הפירוד.

מעתה בנידון דנן, כיון שהתרשמנו ברורות שהבעל לוקה בבעיה אורולוגית המונעת ממנו לקיים את מצוות עונה עם אשת נעוריו, הרי שאין ספק בכך, כי יש לקבוע שהגירושין יצאו מאת האיש ולא מאת האישה - הגם שבפועל היא זו שעזבה את הבית והיא זו שתבעה את הגירושין, וכפי שנתבאר. משכך, אין כל סיבה להפסיד את האישה את כתובתה.

טענת ב"כ האיש כי בליל החתונה, האישה היא זו שסירבה לקיים את המצווה ומרדה בבעלה, נדחתה על ידינו, שהרי אפילו האיש בעצמו לא טען כן אלא שלדבריו היא זו שמנעה ממנו מלקיים את המצווה, כשהתלוננה בפניו עקב כאביה תוך כדי עוסקם במצווה, והוא זה שהבין מעצמו מיד לחדול מהמעשה.

כך עולה מדברי האיש עצמו, עיין בפרוטוקול הדיון מיום 03.02.25 שורות:69,90,117-122 ודלא כדבריו בשורות 128-131.

משכך, בודאי שאין להציג זאת כאילו היא סרבה לקיים יחסי אישות ומרדה בו.

טענה נוספת שהעלה האיש בפנינו, כי לאור דברי הרא"ש, האיש פטור מתשלום תוספת הכתובה, כי אדעתא למשקל ולמיפק לא הקנה לה.

וכבר הארכתי בזה רבות במספר פסקי דין שחלקם פורסמו, כדוגמת פסק דין בביה"ד חיפה מס' תיק 1097040/11 (שם בסעיפים ב - ג) ועוד. רק אומר את עיקר ויסוד הדברים.

מקור דין זה בדברי התוס' במסכת יבמות דף ס"ה עמוד ב, ד"ה 'כי הא'.

ידועים דבריו של רבינו חננאל שם בתוס', לגבי בעל שחייב לגרש את אשתו ואף כופין אותו על כך וכגון מחמת מומין שנמצאו בו וכדומה, שאף על גב שהאישה לא הפסידה את כתובתה - הגם שהיא זו שתבעה את הגירושין - מאחר וטענתה התבררה בבית הדין ויש כאן עילה הגוררת על פי תורתנו כפייה על הגט, וכאמור לא הפסידה את כתובתה בשל תביעתה, מכל מקום את תוספת הכתובה היא כן מפסידה, דלעניין זה תוספת כתובה אינה ככתובה. מבאר שם רבינו חננאל את דבריו וז"ל:

"פירש רבינו חננאל דכל הנך דכופין מחמתה דוקא מנה ומאתים אית לה, אבל תוספת לית לה דאדעתא למיפק לא אוסיף לה וכו' ור"ת מפרש דלכל מילי הוי תנאי כתובה ככתובה".

הרי שנחלקו בזה רבינו חננאל ור"ת, וס"ל לר"ח שהיא הפסידה את תוספת הכתובה כיון שבכוונת הבעל המתחייב בתוספת זו היה, שרק היכא שהוא יוציאה מדעתו הוא יתן לה התוספת כתובה, ולא במקרה שהגירושין מחמתה או מחמת הוראה חיצונית שאיננה תלויה בדעתו וברצונו.

גם הרי"ף ביבמות (דף כא. בדפי הרי"ף) ס"ל הכי, וכתב רק שיטת הר"ח וזה לשונו:

"יש מי שאומר שכתובה זו דמחייבינן לבעל בתביעת האישה מנה מאתים אבל תוספת לא, ואע"ג דתנאי כתובה ככתובה דמי, הכא אומדן דעתא הוא דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה... וכשם שמצינו שיש תוספת בלא כתובה, כך יש כתובה בלא תוספת, כגון זו. והמחייב בהו כתובה ותוספת צריך ראיה ברורה, דמכללא לא מפקינן ממונא."

וכן נמצא בדברי הגהות מרדכי (כתובות רפט) שהביא לעניין תנאי כתובה ככתובה, את דעת ר"ח דדוקא לדברים שנמנו בריש פרק אע"פ, אמרינן דתנאי כתובה ככתובה, אבל לא לשאר דברים.

וכתב שם המרדכי, וז"ל:

"ולי הדיוט נראה לי דגם בהיא אומרת לעלות וכו', דתניא בסוף המסכת דקתני בה כופין, שייך הפלוגתא של רבינו חננאל ור"ת. ועוד נ"ל שספר מצות גדול סובר שהלכה כרבינו חננאל, שהרי במצוה של פריה ורביה הביא דברי ר"ח לעניין פסק הלכה, ודברי ר"ת לא הביא. וכן משמע קצת בתוס' שאנץ כרבינו חננאל. ומצאתי מהר"ם היה רגיל לפסוק היכא שגדולים חלוקים בדבר, אי תפס אידך, לא מצי מפיק מיניה, דאמר ליה האי אייתי ראיה שהלכה כזה הרב שפסק כן".

הרי שגם הרי"ף וגם המרדכי נוקטים להלכה כדעת רבינו חננאל ודלא כר"ת, ויכול הבעל לומר קים לי כר"ח.

וכן מצאנו בתשובת הרא"ש (כלל מ"ג סימן ה') בעניין אישה שטוענת שאין בעלה נזקק לה והיא עדיין בתולה, ואומרים על בעלה שהוא סריס חמה האם כופין אותו לגרש. ופסק שם הרא"ש, שמאחר ואיכא חזקה שאין אישה מעיזה פניה בפני בעלה, הרי היא נאמנת כל עוד שלא תבעה את כתובתה, וכופין אותו לגרש. וכתב שם בסוף דבריו, וזה לשונו:

'ועיקר כתובה מגבינן ממדרש כתובה "כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי", וכן נדוניא שהכניסה לו, אבל תוספת לא יהיב לה שלא הוסיף לה אדעתא למשקל ולמיפק'.

וכן בתשובתו הקודמת שם (כלל מ"ג סימן ד') לענין אישה שחיה עם בעלה למעלה מעשר שנים ולא זכתה לפרי בטן ובאה מחמת טענה דבעינא חוטרא לידיה ומרא לקבורה ותובעת גיטה. והרא"ש מביא שם את מחלוקתם של רבינו חננאל ור"ת הנזכרת, וכתב שם בסוף דבריו וזה לשונו:

'מכל מקום, כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא, לא מפקינן ממונא ואין לה תוספת, אבל מנה ומאתים ונדוניא שהכניסה אית לה'.

הרי גם כאן מחמת הספק הכריע הרא"ש כדעת הר"ח ודלא כר"ת.

ובסברת דברי הראשונים נראה להוסיף ולומר, דהנה זה ברור שהגם ששנינו "תנאי כתובה ככתובה", מכל מקום ביסוד הדברים שונה דין תוספת כתובה מחיוב עיקר כתובה, כי עיקר כתובה הוי חיוב מעיקר הדין ומתנאי בי"ד, בעוד שחיוב תוספת כתובה הוי חיוב שהבעל נטל על עצמו להעניק לאישה מחמת חיבת ביאה כאמור, ואף על גב שהוא לא חייב בזה מעיקר הדין כלל. משכך, אנו אומדים את דעתו בעת התחייבותו בתוספת כתובה, שבכוונתו היתה רק אם הגירושין יהיו מחמתו ולא מחמת האישה או סיבה חיצונית זו או אחרת כאמור.

להלכה פסק השו"ע באבה"ע לגבי אישה הבאה מחמת טענה (סימן קנ"ד סעיף ו') כשיטת ג' עמודי ההוראה וזה לשונו:

"האישה שתובעת גט בטענה שאינה ראוייה לבנות ממנו [...] וכופין אותו להוציא, ויתן מנה מאתים, אבל לא תוספת.

ועיין בביאור הגר"א ס"ק כ"ו שכתב:

"ויתן מנה וכו'. בתוס' הנ"ל כפר"ח ודלא כר"ת וכמו שפסק לעיל כמה פעמים כפירוש רבינו חננאל, דלאו בכל דברים תנאי כתובה ככתובה, וכמו שכתב הרא"ש בריש פרק אף על פי וכו' וכן כתבו הרי"ף ורא"ש ושאר פוסקים".

אם כן ברירא לן מילתא שכאשר האישה היא זו שתובעת גירושין, הריהי הפסידה את תוספת כתובתה.

חזינן א"כ בדברי רבינו חננאל, שהסברא ד"על דעת למשקל ולמיפק לא יהיב לה" עומדת בשורש חיוב תוספת הכתובה, וחז"ל ירדו לסוף דעתו של הבעל, שכל חיובו לתת לה תוספת כתובה הינו רק מחמת התחייבותה להעמיד עצמה אליו כל ימי חייה, ורק באופן שכזה שהוא זה שיגרום לגירושין, רק אז הוא התחייב לה תוספת כתובה לנוכח עמידתה לצדו ומתן 'חיבת ביאה', אך באופן שהנישואין התפרקו בעטיה של האישה ולא באשמתו כלל, בכה"ג הוא לא התחייב מעיקרא כלל.

עוד יש להביא את דברי השולחן ערוך בסעיף שלאחר מיכן, באבן העזר הלכות גיטין סימן קנד סעיף ז', וז"ל:

"אם טוענת: אין לו גבורת אנשים לבא עליה, ושואלת גט, והוא מכחישה, י"א שהיא נאמנת (ואפי' לא שהתה י' שנים) (טור), וכופין אותו להוציא מיד, ולא יתן לה כתובה. ואם מגרשה מעצמו בלא כפייה, יתן לה כתובה". עכ"ל.

ועיין בב"ש (ס"ק יט) שכתב:

"ואם הוא מודה צריך ליתן לה הכתובה ות"כ. ולענין תוספת כתובה כתב הרא"ש בתשו' שהביא הטור והרשב"א בתשו' דא"צ ליתן ת"כ כי למשקל ולמיפק לא הוסיף לה ואפי' אם תפסה מוציאים ממנה. מיהו בתו' מבואר הטעם דלא יתן תוספ' משום דהוי ככנסה לחופה ולא נבעלה ועלתה בתיקו כמ"ש בסי' ס' לפ"ז מהני תפיסה אבל הטעם דלא הוסיף לה למעל ולמיפק לא שייך דידע דנשאת לו מתחלה לכך ועיין בסעיף אח"ז".

ושם בס"ק כ כתב:

"ואם מגרשה מעצמו וכו'. יתן לה כתובה ולענין ת"כ משמע מתשובת הרא"ש שהביא הטור דצריך ליתן לה כיון דמגרש מעצמו כי דוקא כשכופין אותו לגרש כתב דא"צ ליתן ת"כ דאדעתי' למשקל ולמיפק לא אוסיף לה כמ"ש בכלל מ"ג סימן ג' ד' מיהו למ"ש תוס' ס"פ הע"י ובסוף נדרי' א"צ ליתן לה ת"כ כיון דא"י לבא עליה הוי כנכנסה לחופ' ולא נבעלה דלית לה כתובה כמ"ש בסי' ס' ואם יכול להתקשו' ויכול להכניס עטרה ואין לו כח למרק כתבו תוס' ס"פ הע"י דיש לה ת"כ דיש כאן חיבת ביאה ותוס' סוף נדרים כתבו אף על גב העראה כגמר ביאה מכל מקום לענין חיבת ביאה לא הוי ביאה ואין לה ת"כ".

ועיין עוד בבית מאיר שהביא את דברי הרשב"א בתשובה שאין לחייב את הבעל בתוספת כתובה במוציא את אשתו בגלל חוסר בכוח גברא.

סוף דבר מעתה בנידוננו, לכאורה צודק האיש בטענתו, שיש לפוטרו מתשלום הכתובה מחמת דברי הרא"ש הנזכר ופסיקת השו"ע כדעת רבינו חננאל ודלא כר"ת, וכפי שהסיק לדינא אף הרשב"א.

אלא שידועים דברי הריצב"א שם בהמשך התוס' במסכת יבמות, שכתב לבאר בדעת רבינו חננאל, שעל אף שסבור ר"ח דכל אימת שכופין את הבעל להוציא וליתן כתובה, היינו רק עיקר כתובה אך היא מפסדת את תוספת הכתובה - אף על גב שהיא תובעת את גיטה מחמת מום שיש לבעל והאשמה היא בעצם בו ולא בה - מחמת הסברא 'דאדעתא למשקל ולמיפק לא אוסיף לה', וכך סוברים ראשונים רבים כדעת רבינו חננאל ודלא כדעת רבינו תם וכפסיקת השו"ע באבן העזר סימן קנ"ד סעיף ו' ובביאור הגר"א שם בס"ק כ"ו.

מחדש הריצב"א שם, שמ"מ רבינו חננאל יודה לר"ת באופן שהבעל איננו יכול לבעול את אשתו כלל, שבמקרה שתבעה האישה גטה מחמת כך, היא איננה מפסידה את תוספת כתובה, ולא אמרינן בכה"ג את הסברא שעל דעת למשקל ולמיפק לא אוסיף לה, והטעם 'דמידע ידיע דנישאת לו מתחילה לכך'.

יסוד וביאור דבריו הוא, דכל היכא שהדרישה לגט מחמת האישה, הגיעה אך ורק מחמת העדרו של דבר יסודי ומהותי בנישואין, וכל בר בי רב מבין ויודע שהנישואין מתחילה היו על דעת כך, כגון חיי אישות, שהרי הכל יודעים מפני מה כלה נכנסת לחופתה, ולפיכך הבעל לא יוכל לטעון שעל דעת כן שהיא תדרוש גטה ותעזבנו הוא לא הסכים להתחייב ולהוסיף על כתובתה, שהרי הוא ידע היטב שהאישה נישאת לו על דעת שיהיו ביניהם חיי אישות, ובלא זה יש להניח שהיא תדרוש גיטה. לכן אומדים דעתו שהתחייבותו למתן תוספת כתובה הייתה גם על דעת כך שתתבע את גטה מחמת טענתה זו בהעדר דבר מהותי ויסודי בנישואין, ושוב נחשב הדבר שהגירושין יצאו ממנו, ובזה מודה ר"ח לדעת ר"ת שחייב בתוס' כתובה, עיי"ש בתוס'.

להשלמת ביאור טעמו של הריצב"א נביא את תשובת הגאונים [תשובה קכ"ב מתשובות הגאונים הקצרות] המובאת בכנסת הגדולה סימן קנ"ד, הגהת הב"י כ"ה, שכתבו בזה"ל:

"שאלה: הנושא אישה ואינו יכול לבוא עליה [...] והיא אומרת מה אעשה לך, הרי אני מסרתי עצמי לך ואינך יכול להיזקק עמי [...]

תשובה: כיון שמסרה עצמה לו והוא אינו יכול לבעול, נעשה כמי שאינו רוצה את אשתו, ויש לה כתובה ותוספת".

תשובה זו מובאת בתורתם של ראשונים (פרנקפורט ע"נ דמיין, תרמ"ב, ח"ב סימן י"ט) בשם רב האי גאון, עיי"ש.

האמור בתשובה זו עולה בקנה אחד כפתור ופרח ממש עם שיטת הריצב"א וביאורינו לעיל. היינו, שאין חולק על כך בדעת רבינו חננאל, שכל עוד שהגירושין הם על פי דרישת האישה, והבעל מצד עצמו רוצה וחפץ בהמשך הנישואין, שהוא פטור מתוספת הכתובה לאור סברת רבינו חננאל הנזכרת, שעל דעת למשקל ולמיפק לא יהיב לה.

העדר תנאי יסודי בנישואין

הדברים מקבלים משנה תוקף לאור דברי הפוסקים המרחיבים את היריעה על בסיס דברי הריצב"א הנזכר.

יעויין בדברי רבי עקיבא איגר בשו"ת החדשות (בודפסט תרצ"ח חלק ג' סימן נ"א) מה שהעלה בזה לחלק בין אישה הבאה מחמת טענה של 'בעינן חוטרא לידה' וקובלת על כך שלא זכתה לבנים מבעלה ומבקשת להתגרש - שמפסידה תוספת הכתובה, לבין היכא שטוענת שאין לו גבורת אנשים שמקבלת את כל כתובתה ותוספתה, דנחשב הדבר שהוא זה שמוציאה מדעתו ממש.

לחיבת הדברים נצטט דבריו הק', וז"ל:

"כוונת תוספות, כיון שידוע לו דנישאת רק על דעת אישות, הוי כנתחייב לנהוג לה אישות, ובאם לאו ראוי לה להיות נפקעת ממנו. אם כן משום הכי לא מיקרי מפקעת עצמה לומר לגביה אדעתא למשקל ולמיפק, דכל שאי אפשר לו לנהוג לה אישות כראוי, ראוי לה להפקיע עצמה ממנו" עכ"ל.

וכן כתב האור שמח בהלכות אישות פרק י"ב הלכה י"א בביאור דברי הרמב"ם, בעניין בעל עני ביותר שאיננו יכול לפרנס את אשתו אפילו לחם שהיא צריכה לו, דכופין אותו לגרשה ותהיה כתובתה חוב עליו, וביאר האור שמח שהוא הדין שחייב ליתן לה כל תוספת הכתובה אף על גב שהיא זו שתבעה את הגירושין - והוא לא יוכל לטעון שעל דעת למשקל ולמיפק לא הקנה לה - שהרי מידע ידע דאדעתא דליזון נישאת, עיי"ש, וזה לשון האור שמח שם:

"ברור דאף התוספת חייב עליו לכשיתעשר, ולא שייך לומר דאדעתא לאפוקה לא הוסיף לה שתצא בעל כרחה, דהא מידע ידע דאדעתא דליזון נשאת, ובלא מזונות אי אפשר לה, וכמו שכתב ריצב"א כיוצא בזה בתשובות מיימוני סימן ו', ותוספות בסוף פרק הבא ע"י (יבמות סה, ב ד"ה כי הא) ופשוט." עכ"ל.

מבואר באור שמח שהבין כדברי רבי עקיבא איגר בהבנת דברי הריצב"א בדעת רבינו חננאל דפליג על רבינו תם. משכך, בהעדר דבר מהותי בחיי הנישואין, כדוגמת יחסי אישות או מזונות וכדו', הבעל חייב בכל תוספת הכתובה, ואיננו יכול להיפטר בטענה שעל דעת כן הוא לא נתן לה את תוספת הכתובה, דנחשב הדבר שהוא זה שהוציאה ממנו, ולא שהיא מפקיעה את עצמה, וכפי שנתבאר.

הגדרת דבר מהותי בחיי הנישואין

בביאור הדברים נראה לומר, שדבר מהותי לעניין זה הוא מה שהתחייב הבעל לאשתו תחת החופה, היינו שאר כסות ועונה וכו', ומה שהתחייב במסגרת חיובי הכתובה. זהו השוני שבין טענת חוטרא לידה כמו שחילקו שם התוס', שהיא איננה באותה מסגרת. מי שלא מקיים חיוביו, הוא הגורם לגירושין, ולכן התחייבותו לתוספת כתובה הינה גם על גירושין שראוי לה להפקיע עצמה ממנו מחמת אי קיום חיובים שהתחייב בהם הוא כלפיה. מה שאין כן בטענת חוטרא לידה, הגם שהיא טענה מוצדקת של האישה, אך מ"מ אין זה מחמת אי קיום חיוביו אלא מחמת טענתה לכשלעצמה.

מעתה, שוב בנידוננו לכאורה אין לקבל את טענת האיש ובא כוחו, לאור דברי הריצב"א וביאורו של רבי עקיבא איגר ממש בנידון דנן, שהאישה איננה מפסידה את כתובתה ותוספתה בזה.

הרא"ש פליג על הריצב"א

אמנם, עדיין שמא יש לקבל את טענת האיש ובא כוחו בהתאם לדעת הרא"ש בתשובותיו.

הנה מדברי שו"ת הרא"ש בכלל מג סעיף ה' (הובאו דבריו לעיל) עולה, שהרא"ש פליג בזה על הריצב"א שבתוס' - המחלק בין אישה התובעת גירושין מחמת טענת 'בעינא חוטרא לידיה' שבכה"ג האישה מפסידה את תוספת הכתובה לבין הטוענת שאין לו גבורת אנשים ומונע ממנה מצוות עונה, שזהו חיסרון יסודי ומהותי ביותר והנישואין אינם יכולים להתקיים בלעדיו, ועל כן ליכא בזה טענת הבעל שעל דעת למשקל ולמיפק לא יהיב לה, ואין האישה מפסדת תוספת הכתובה בכה"ג – הרא"ש סובר, שאף בכי האי גוונא שהבעל מונע ממנה מצוות עונה או שאיננו מפרנסה, נמי שייכא עדיין סברת 'דעל דעת למשקל ולמיפק לא יהיב לה' והבעל יהיה פטור בכה"ג מתשלום תוספת הכתובה. וכן מוכח ברשב"א בתשובותיו המיוחסות לרמב"ן בסימן קמ"א, ובחלק א סימן אלף רנ"ה, עיי"ש, וכפי שהביאם הבית שמואל בסימן קנ"ד ס"ק י"ט.

נמצא א"כ, שכשאישה תובעת גיטה עקב חוסר בכוח גברא באיש, לדעת ר"ח (דפליג על ר"ת) דקיי"ל כוותיה, נחלקו הראשונים הריצב"א, והרשב"א והרא"ש, האם כוונתו לפטור את האיש מתוספת כתובה - מחמת הסברא של 'אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה' - הוי רק כשבאה מחמת הטענה, או שמא גם בכה"ג שתובעת את גיטה מחמת שאין לבעל גבורת אנשים ולא קיימו כלל מצוות עונה, שלדעת הריצב"א בזה מודה רבינו חננאל לדעת ר"ת והאישה הפסידה אף את תוספת הכתובה. מנגד, לדעתם של הרשב"א והרא"ש, רבינו חננאל אמר את דברו אף במקרה זה כשטוענת שאין לו גב"א, ויש לפטור את האיש מתשלום תוספת הכתובה, מחמת הסברא הנזכרת 'שאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה'.

סברת מחלוקתם של הריצב"א - הרשב"א והרא"ש

מחלוקתם של הריצב"א כנגד הרשב"א והרא"ש הינה, רק באופן שעילת הגירושין של האישה, נעוצה בחסרונו של הבעל המביא להעדר דבר מהותי ויסודי בחיי הנישואין, כגון העדר יחסי אישות, העדר פרנסה בבית, וכדו', שלדעת הריצב"א ורב האי גאון, בהא נחשב הדבר שהבעל איננו רוצה בנישואין, וכאילו אומר דבר והיפוכו, 'אני רוצה נישואין בלא נישואין', שהרי אי אפשר בנישואין בהעדר דבר מהותי ויסודי זה, ובזה אמר רב האי גאון הנזכר את דברו, 'נעשה כמי שאינו רוצה את אשתו'.

מנגד סובר הרא"ש, שמאחר והחסרון היסודי איננו בא מרצונו של האיש, אלא זו מציאות שנכפתה עליו, על כן בזה לא אמרינן 'נעשה כמי שאינו רוצה את אשתו' מפני שבמציאות הוא מאד רוצה בה, ומה יעשה הוא שבורא עולם קבע אצלו מציאות של העדר כוח גברא וכדו', והרי הוא אנוס בדבר. על כן פטור מתוספת הכתובה.

הרוצה יעיין בפד"ר א עמוד 217 מה שכתבו בזה הגר"א גולדשמיט זצ"ל והגרש"ש קרליץ זצ"ל והגר"י בבליקי זצ"ל בפסק דין יסודי ומקיף, שביארו בדרך זו את מחלוקתם של הראשונים, והסיקו שם לדינא הלכה למעשה, שבכל ספק בעניין אין להוציא מהבעל המוחזק, דחיישינן לדעת הרשב"א והרא"ש, ואכמ"ל.

אשר על כן, בהתאם לדעת הרשב"א והרא"ש בתשובותיו, לכאורה שוב יש לקבל כאמור את טענת האיש ובא כוחו ולפטור את האיש מתשלום כתובה לאישה – לפחות מטעם הספק, וכפי שהסיקו בפס"ד הנזכר.

מן הכלל אל הפרט

אולם על אף האמור נראה היה לומר, דיש לדחות את עמדת האיש ובא כוחו, ויש לחייבו אף בתוספת הכתובה, וזאת ממספר טעמים.

א. לגרסת האיש היתה העראה, ואם כן שמא יש לומר שהייתה כאן אף חיבת ביאה, והוא התחייב בתוספת הכתובה.

העראה כחיבת ביאה לעניין חיוב בתוס' כתובה

אמנם, במקרה כעין זה שהיתה העראה בלבד וללא עשיית המצווה בשלמותה, מביא הב"ש בסימן קנ"ד ס"ק כ' את המשך דברי התוס' הנזכר, וז"ל:

"ואם יכול להתקשו' ויכול להכניס עטרה ואין לו כח למרק כתבו תוס' ס"פ הע"י דיש לה ת"כ דיש כאן חיבת ביאה ותוס' סוף נדרים כתבו אף על גב העראה כגמר ביאה מכל מקום לענין חיבת ביאה לא הוי ביאה ואין לה ת"כ".

בהתאם לאמור, יש בפנינו אפוא נימוק מדוע במקרה דנן דווקא אין לחייב את האיש בתוספת כתובה, מאחר שהאישה טוענת כי היא עדיין בתולה, ואף הביאה על כך אסמכתא מגורם מקצועי המאשש את הנטען. לא זו בלבד, אלא אף לגרסת האיש שטען שהגיע לידי קישוי חלקי בפעמיים הנזכרות במהלך כל חדשי הנישואין, גם כן לא נטען כי בעל בעילה גמורה, אלא רק העראה. משכך אי אפשר לחייבו.

ב. אולם, אף אם נימא שכל כה"ג לא חשיב העראה כ'חיבת ביאה' לחייבו במתן תוספת הכתובה שנתחייב לה, וכפי שבאמת העלו התוס' במסכת נדרים צ"א עמוד א ד"ה 'גרשתני' בסופו להדיא, מ"מ מאחר והאיש יכל לנסות ולטפל בבעיה, ובמקום זאת הוא התעצל וברח מקבלת אחריות וניסיון טיפול כלשהו - לפחות בארבעת החודשים הראשונים לאחר יום הנישואין - על כן יש לחייבו בתוספת הכתובה, אף לדעת הרשב"א והרא"ש בתשובותיו, כי אחרת לא הנחת כתובה לבת אברהם אבינו כשטוענת על חוסר גב"א, וניתן לטפל בדבר, אך הבעל ימנע עצמו מלעשות כן, ויביא את האישה לידי תביעת הגירושין ותפסיד את כתובתה ותוספתה.

ביאור הדברים הוא, שמאחר שהבעל לא שיתף פעולה כדבעי בפתרון הבעיה, לא לקח אחריות, ולא נטל את הכדורים באופן קבע, שאולי היו עוזרים לו להתגבר על הבעיה ממנה הוא סובל, אם כן בזה עצמו יש להחשיבו כ'אינו אנוס' כלל, וכמי שהגירושין יצאו הימנו, ויש לחייבו אף בתוספת הכתובה - אף על גב שלא היתה כאן 'חיבת ביאה' – כיון שהוא ידע היטב את חיובו המרכזי של בעל נשוי כלפי אשתו, והוא היה צריך לעשות הכל כדי לממש חיובו זה, ומשלא עשה כן הרי הקולר תלוי בו ואיננו יוכל להסתתר ולטעון לפטור מחיובו בכתובתה ובתוספתה מחמת 'העדר חיבת ביאה' כיון שהוא אשם לכך בזה שלא טיפל מיד בבעיה, ואף לאחר ארבעה חודשים כשהלך ליועץ וקיבל כדורים, הוא לא פעל כהוראתו [לדבריו, מחמת שהאישה הורתה לו שלא לקחת את הכדורים מחמת תופעות לוואי, אך גרסתו זו נדחתה על ידינו לעיל] להכשיר את עצמו לעשיית הפעולה ממנה נגזרת חיבת ביאה. בשל כך, יש להטיל עליו את כל האחריות וכאילו הוא אומר ברורות שהוא איננו מעוניין בנישואין - אם וכאשר הוא מחליט שלא לפעול ולטפל ולדאוג שהוא יוכל לממש את חיובו המהותי והיסודי בנישואין בקיום מצוות עונה -וכדברי רב האי גאון הנזכר, ואיננו יכול להסתתר מאחורי טענת 'אדעתא למיפק לא יהיבנא לך'. 

כיוצא בזה ממש, מצינו בפד"ר כרך ח' עמוד 324 ממרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל גבי בעל רועה זונות שיש לחייבו אף בתוספת הכתובה, וזה לשונו שם:

"נראה שיש מקום לדון דאף כשהבעל הוא מאלה שכופין אותו להוציא פטור מלשלם לה תוספת כתובה, זה דוקא כשחלה הבעל ונעשה מוכה שחין או כשאינו מסוגל להוליד, והאישה באה מחמת טענה, וכל כיוצא בזה שאין בידי הבעל להפטר מהגורם המביא לידי גירושין, בזה יכול לומר אדעתא למיפק לא יהיבנא לך. מה שאין כן בגורם כזה שבידי הבעל להסירו, כגון שהבעל רועה זונות שבידו לעזוב דרכו ולהתייצב על דרך טובה, והוא הדין כשהבעל מורד באשתו כבנדון דידן, בכהאי גוונא יש לומר דדינו כמגרש מרצונו וחייב בתוספת כתובה".

משכך, גם בנידוננו נראה שיש לחייב את הבעל גם בתוספת הכתובה - אף לדעת הרא"ש בתשובה הנזכרת לעיל - מאחר והוא כלל לא ניסה לטפל בבעיה כמו שצריך, ובמניעתו זו הוא הביא את האישה למאיסות בו ולתביעת הגירושין.

הרוצה יעיין בפסק דין של הגר"א גולדשמיט זצ"ל בפד"ר כרך א עמוד 218 [שהוזכר לעיל], שגם הם הסיקו כן בפשיטות לגבי אישה התובעת גירושין כשהבעל איננו מפרנסה, שאף לדעת הרשב"א והרא"ש, יש הבדל מהותי בין היכא שהוא אנוס בכך לפי שאיננו יכול להשתכר מחמת מחלה כלשהי וכדו' - שבזה נחלקו הרשב"א והרא"ש על הריצב"א, ובזה יכול האיש לטעון קי"ל כוותייהו, ולפוטרו מתוספת הכתובה - לבין היכא שהוא יכול בהחלט לזונה ולפרנסה, אך מטעמיו שלו הוא מחליט שלא לעשות כן ולא לצאת לעבוד וכדו', שאז פשיטא לן מילתא, שיש לחייבו בכל תוספת הכתובה לכ"ע אף לשיטת הרשב"א והרא"ש, ואכמ"ל.

הדברים עולים בקנה אחד ממש עם מה שהבאתי לעיל בביאור סברת מחלוקתם של הראשונים, ושכל סברת הרא"ש החולק על הריצב"א היא רק מחמת שבגוונא שהאיש אנוס מלבצע את חיוביו כלפי אשת נעוריו בחיי הנישואין - ומדובר בחסר מהותי ויסודי – כי אז לא אמרינן 'נעשה כמי שאינו רוצה את אשתו' שהרי הוא איננו אשם במצב, בו הוא נקלע באונס, ועל כן אף בזה אמרינן את סברתו של רבינו חננאל.

על כן באופן שהאיש איננו אנוס - כבנידוננו - וניתן גם ניתן לטפל ברמה זו או אחרת ולגרום למימוש חיובו של האיש כלפי האישה, הרי שאם הוא מרצונו החופשי בחר שלא לעשות כן ולהתעלם, ולהותיר את המצב כמות שהוא במשך מספר חדשים, אנחנו נחייב אותו בתוספת הכתובה, וכהגדרתו של רב האי גאון שהבאתי לעיל, דאמרינן בזה 'נעשה כמי שאינו רוצה את אשתו', שהרי לא שייך נישואין בהעדר דבר מהותי ושורשי זה, ועל כן ייחשב הדבר כאילו הגירושין יצאו ממנו, וכפי שנתבאר.

ג. גם אם נימא דלא היתה כאן כלל חיבת ביאה, אעפ"כ סגי ב'חיבת ביאה בכוח' ולא בעינן 'בפועל'.

נסביר את הדברים: אנו סבורים כי יש סיבה נוספת לחיובו אף בתוספת כתובה - אף על גב שלא היתה לו חיבת ביאה, זאת משום שכוונת הגמרא היתה שסיבת רצונו של הבעל להעניק לאשתו מתנה תחת החופה בדמות חיובו בתוספת כתובה אינה אלא מחמת 'חיבת ביאה'. היינו שמאחר והאישה מתחייבת בפניו להעמיד את עצמה עבורו במהלך חיי הנישואין והוא יקבל הימנה את התמורה המתמשכת, הרי שרק מחמת כך הוא התחייב.

מעתה יש לומר שכיון שהאישה בנידוננו העמידה את עצמה בכל עת לצדו של הנתבע, והוא הוא זה שלא קיים את חיובו כלפיה ואף לא עשה את ההשתדלות לפתור את 'בעיותיו', הרי שאין בזה חיסרון של העדר 'חיבת ביאה', שהרי היא מצידה סיפקה את התמורה להתחייבותו של הבעל והוא זה שלא מימש זאת, ומשכך כיון שהייתה כאן 'חיבת ביאה בכוח' היינו בפוטנציאל אודות העמדת האישה את עצמה עבורו והוא זה שמנע את 'חיבת הביאה בפועל', לכן יש לחייבו בכל הכתובה לרבות תוספתה.

הוכחה לאמור מצאתי בדברי הרמ"א שם (סימן קנ"ד סעיף ז') במה שכתב בהמשכם של דברים וזה לשונו:

"ויש אומרים דאף על פי שיכול לבעול אחרת, צריך ליתן לזאת הכתובה, הואיל ולא יכול לבא עליה, יכולה לומר מסרתי עצמי לך, ומה אעשה לך יותר (ב"י בשם א"ח)".

מבואר בדבריו שמאחר והיא העמידה עצמה בפניו, אם כן כבר לא אכפת לן מדוע לא יכול לקיים חובתו כלפיה, ולכן אף על גב שיכול לבעול אחרת חייב בכתובתה.

ולכאורה שוב יש להקשות מדוע, הרי במציאות לא היתה כאן 'חיבת ביאה' והוכחנו לעיל שזהו המחייב וסיבת החיוב, ומדוע יהיה חייב? ובהכרח כדברינו, בכוונת ובביאור הדברים, שמה ששנינו שסיבת החיוב מחמת 'חיבת ביאה' - אין הכוונה לומר באופן גורף שאם אין 'חיבת ביאה' ליכא חיוב תוספת כתובה, אלא כוונת הדברים שסיבת החיוב הינה 'חיבת ביאה' אך ורק אם המפריע והמעכב לכך שלא היתה 'חיבת ביאה' היה מצידה של האישה. כלומר, שהבעל מוכן להתחייב לאישה 'תוספת כתובתה' וליתן לה מתנה יותר ממה שחייב על פי דין רק מחמת שהוא יקבל הימנה 'חיבת ביאה' ושהיא תסכים להעמיד את עצמה בפניו וליתן לו כביכול את התמורה למתנה שהוא מתחייב לה תחת החופה בדמות 'תוספת הכתובה', אך היכא שהאישה מצידה עשתה את הכל והשלימה את חלקה בעסקה ואכן העמידה את עצמה לפניו לקיום המצווה, אלא שהמניעה היתה מצדו של הבעל ולא משנה מה הסיבה, במצב שכזה בוודאי שהיא לא מפסידה את 'תוספת הכתובה', אף על גב שבמציאות לא היה לבעל 'חיבת ביאה' כיון שאין הקולר תלוי אלא בו, וכפי שמוכח בדברי הרמ"א הכא.

ועיי"ש שהוכחתי כן אף מדברי הרמב"ם בהלכות אישות (פרק כ"ד הלכה ב', ג') לגבי דין איילונית, ואכמ"ל. על כן לשיטת ראשונים זו לא הפסידה תוספת כתובתה, היכא שהמניעה אך ורק מצידו.

האיש עשה עמה שלא כהוגן

עוד יש להוסיף ולומר, שמאחר וברירא לן מילתא שהאיש לא סיפר לאישה טרם הנישואין על בעייתו האורולוגית, [וגרסתו בעניין זה - שהוא כלל לא היה מודע לבעייתו זו עד לנישואיו - דחוקה למדי, בלתי סבירה, וקשה מאד לקבלה], אשר על כן נמצא שהוא נהג עמה שלא כהוגן, ומשכך יש להחיל עליו את דברי הרמ"א בסימן ע"ז סעיף ג' שכתב שם בהג"ה וז"ל:

"ואם עשה שלא כהוגן שקדשה ברמאות ובתחבולות, כופין אותו לגרש (הרא"ש כלל ל"ה)".

ועיין שם בפתחי תשובה בס"ק ח' מה שהביא בשם תשובות החת"ס בסימן קט"ז. א"כ גם בנידוננו לגבי חיובו בתוספת הכתובה, נמי יש לומר כן, ואכמ"ל.

הלכה למעשה

אם נסכם את הדברים, הרי שבנידוננו כשיש לאיש בעיה בכוח גברא, והאישה מחמת כן תובעת את גיטה, באנו למחלוקת הראשונים בעניין חיובו של האיש בתוספת הכתובה, וכפי שהבאנו לעיל.

וכן מצאתי בשו"ת רב פעלים חלק ד' אבן העזר סימן י"ב שכתב כן להדיא וזה לשונו:

"וכן כתב הגאון הנודע ביהודה מהדורא תניינא אבן העזר סימן פ"ט וזה לשונו: ועל דבר הטענה שבין איש לאשתו שטענה שאין לו גבורת אנשים והוא הודה, הנה זה פשוט שכיון שהודה יוציא ויתן כתובתה [...] אך לענין תוספת כתובה יש בזה מחלוקת בין הפוסקים, וכיון דאיכא פלוגתא בזה ולא נתברר בזה דעת מרן ז"ל בשו"ע שקבלנו הוראותיו, על כן אין יכולים להוציא תוספת כתובה מן הבעל כי הוא מוחזק ויש לו טענת קים לי, ועיין בספרי האחרונים של אבן העזר מה שכתבו בזה, ועיין להרב זרע אברהם אבן העזר סימן י"א וי"ב ובדברי הרב מהר"י זין ז"ל שם עיין שם ויש מה לדבר בזה עוד ואין פנאי עתה להאריך".

עם זאת, העלנו שגם לרשב"א והרא"ש הסוברים שגם בהעדר דבר מהותי בנישואין כיחסי אישות, נמי יש לפטור את האיש מתשלום תוספת כתובה, מחמת הסברא ש'על דעת למשקל ולמיפק לא יהיב לה', מכל מקום היכא שהאיש איננו אנוס, והוא יכל לפעול לטיפול בבעיה ואעפ"כ התעצל ונמנע מלעשות כן, יודו הם לדברי הריצב"א בדעת הר"ח שבכה"ג הוא יתחייב אף בתוספת הכתובה, וכמובא בפד"ר כרך א' עמוד 218 הנזכר, וכפי שעולה מדברי הגרי"ש אלישיב זצוק"ל העלה בפד"ר כרך ח' עמוד 324 וכדלעיל.

ושוב מן הכלל אל הפרט

אשר על כן, היה מקום לכאורה להכריע כן גם בנידוננו, שיש לחייב את האיש אף בתוספת הכתובה.

אולם עדיין ספק יש בלב, שמא בכל זאת בנידון דנן שאני, וזאת ממספר סיבות:

א. שמא יש לומר שהייתה כאן רשלנות תורמת גם מצדה של האישה, שעל אף שהסבירה לנו שדרישתה לעצור בעדו באותם פעמיים מלהמשיך ולקיים את המצווה, היתה מחמת כאביה, עדיין אפשר שיכלה לעודדו מיד לאחר מיכן להמשיך בניסיון נוסף, וכמו שהיא עצמה טענה בפנינו שזה מה שהיא ציפתה ממנו. ייתכן שאם היתה ממריצה אותו לכך, הדבר היה גורם לו לנסות ולהצליח. על כן הקולר איננו תלוי רק בו אלא גם בה - גם אם לא במידה שווה.

ב. עוד נראה לומר לאידך גיסא, שייתכן לומר שאולי באמת לנתבע דנן אין לחלוטין גבורת אנשים, ואף אם היה ממשיך ומטפל בכדורים אלה ואחרים, לא היתה לו בכך שום תועלת. במידה והנחה זו נכונה היא, הרי שאז באמת הוא פטור מתוספת הכתובה כמבואר ברשב"א והרא"ש, דנמצא שהוא אנוס ממש (ולא דמיא כלל לדברי רב האי גאון הנ"ל ובמה שעסק הגרי"ש אלישיב זצוק"ל בפד"ר ח' הנזכר, גבי רועה זונות, ששם באמת הקולר תלוי רק בו, והוא יכול להימנע מכך). כפי שחזינן לעיל, בכל ספק שהוא בעניין זה, יש לפסוק לדינא לפוטרו מתוספת כתובה, דחיישינן לדעת הרא"ש והרשב"א ודלא כהריצב"א בדעת רבינו חננאל.

הטוענת 'מאיס עלי' הפסידה תוספת כתובה

מעבר לאמור, אף בנוגע לאישה הטוענת מאיס עלי באמתלאה מבוררת מבואר בפוסקים שמפסידה תוספת כתובתה.

יעויין ברמ"א בסימן ע"ז סעיף ג' באמצע דבריו, שכתב וז"ל:

"אבל בנותנת אמתלא לדבריה, כגון שאומרת שאינו הולך בדרך ישרה, ומכלה ממונו וכיוצא בזה, אז דיינינן לה כדינא שתקנו הגאונים (טור בשם מוהר"ם מרוטנבורג) ונקרא דינא דמתיבתא [...] אבל כל מה שנתן לה או כתב לה אינה נוטלת כלום, ואפילו תפסה צריכה להחזיר (מרדכי פ' אף על פי)".

הב"ש שם בס"ק כז', הביא בקצרה את שלושת הסוגים של טענת 'מאיס עלי', וז"ל:

"לעיל קאי על סעיף ב' שכ' דין מ"ע וכתב כאן דלעיל איירי באומרת מ"ע בלא אמתלא מבוררת אבל אם נותנת אמתלא מבוררת ונכרת לב"ד שהוא אמת וראוי לה למאוס אותו, אז ע"ז תקנו הגאונים שלא לדון דין הש"ס אלא הבעל צריך להחזיר לה כל הנדן, ויש בזה ג' חלוקי דינים, א' טענה מבוררת, ב' טענת שקר, ג' טענה שאינה מבוררת, ומקור דינים אלו מבואר בהרי"ף ושאר פוסקים דינא דמתיבתא דמוציאים ממנו נ"מ ונצ"ב ויהבינן לה - הרי דין א', ובהג"מ וברי"ו איתא ובטענ' שאינה מבורר' אם תפסה אין מוציאים - הרי דין ב', ובמ' ובתשו' מהר"מ אי' כשאלפוה שקר יהבינן להבעל הכל אפילו מה שהכניסה היא [...]".

מדברי הרמ"א עולה שבדרגה הגבוהה ביותר של מאיסות דהיינו מאיס עלי באמתלאה מבוררת, דנים כדינא דמתיבתא וכמובא לעיל, שהאישה זכאית לקבל את נדונייתא בחזרה אך הבעל פטור מהתחייבויותיו הנוספות כגון תוספת הכתובה, למעט חיובו בעיקר הכתובה.

היוצא מפסק הרמ"א שעל אף שלאישה טענה מבוררת למה היא מאסה בבעלה ובית דין מקבל את טענתה שאכן אין היא מסוגלת לחיות עם בעלה, אך מכיוון שהיא תובעת להתגרש מבעלה, היא מפסידה את תוספת הכתובה.

המורם מכל האמור, כי בנידוננו זה מחמת הספק יש מקום לפטור את האיש מתוספת הכתובה, אך לחייבו בעיקר הכתובה, מאחר ולביה"ד הוברר שקיים אצל האיש בעיית כוח גברא, דבר המשליך על קיום חיי נישואים תקינים.

הכרעת הדין הלכה למעשה – פשרה הקרובה לדין [חיוב חלקי]

ברם, לאחר העיון ושיקול הדעת, ותוך מכלול השיקולים לכאן ולכאן, מוחלט בזאת לחייב את הנתבע כפשרה הקרובה לדין בסך שני שליש מסך תוספת הכתובה.

סברת הדברים הינה, דהנה היסקנו ברורות כי הגירושין יצאו מאת האיש ובודאי שלא מאת האישה, שהרי היא לא מרדה בבעלה חלילה, והאיש לא טיפל בתחילה בבעייתו, וגרם למאיסות ניכרת אצל אשתו. אלא כפי שהבהרתי לעיל, שספק יש בלב בכל זאת, שמא האישה גם כן תרמה לכך, שלא עודדה אותו מספיק לנסות שוב ולטפל בבעיה וכו', וכמו"כ איכא חשש שמא הוא במצב של העדר טוטאלי של כוח גברא, שלא יעזור לו שום טיפול וכדור כלשהו, ואז בודאי איכא למיחש לדעת הרשב"א והרא"ש (ודלא כהריצב"א) שבבעל אנוס, שוב איכא הסברא שעל דעת למשקל ולמיפק לא יהיב לה – אף כשמדובר בהעדר דבר מהותי ויסודי ביותר – ומספק לא נוכל לחייבו בתוספת הכתובה בכלל.

עם זאת, מאחר ורוב צדדים שיש כן לחייב בנידוננו בתוספת הכתובה לנוכח כל האמור - ובפרט לנוכח העובדה שהאיש המתין ארבעה חודשים עד שהחל בטיפול בפועל בלקיחת כדורים - בשל כך אינני מוצא לנכון להכליל מקרה דנן כספק חיוב רגיל שבזה נכריע כדעת הרשב"א והרא"ש ולו מחמת הספק, שהרי לא בספק השקול עסקינן. ביה"ד סבור כי בהחלט עסקינן במקרה שבו יש רוב צדדים לחייבו בכל תוספת הכתובה. אלא כפי שביארנו, ספק יש בלבנו שמא בכל זאת יש להוריד מאשמתו של האיש מחמת שתי הסיבות שהזכרתי וכפי שנתבאר.

לפיכך מוחלט לחייב את האיש כאמור רק בשני שליש מתוספת הכתובה, לנוכח אשמתו הברורה [מעבר לכך שהגירושין יצאו ממנו] בכך שלא טיפל כשהיה צריך לטפל, וכמו"כ לנוכח זאת שייתכן [וכך מסתבר] שבמקרה דנן על אף בעייתו של האיש, אין מדובר במצב חסר תקנה טוטאלי, שהרי פעמיים הוא כן הצליח להגיע לידי קישוי במהלך עשרת חדשי נישואיהם הקצרים, וא"כ שוב יש טענה חזקה כנגדו, שיכל לטפל ולא טיפל, וכדברי הגרי"ש אלישיב זצוק"ל הנזכר לגבי רועה זונות, שחייבו לשלם את כל תוספת הכתובה, כיון שרק בו תלוי הקולר לשינוי המצב ותיקונו, ומשנמנע ולא עשה כן, יש לחייבו אף בתוספת הכתובה (בשני שליש כאמור) כדין כל בעל שהגירושין יצאו ממנו.

בשל כך, יש לחייב את האיש כפשרה הקרובה לדין בשני שליש מהסכום הנקוב בכתובה.

שווי מאתים זוזים

בהתאם לאמור, ולאור החלטתנו שבנידוננו יש לחייב את האיש לא רק בעיקר הכתובה, אלא גם בשני שליש מתוספת הכתובה, נבוא עתה לבירור סכום חיוב האיש בנידון.

הנה לאחר שעיינו בכתובה שהוצגה בפנינו והוכנסה לתיק, התחייב האיש לתת לאישה סך 200 זוזים ובתוספת 200 זקוקין.

 יש לברר מהו שוויים כיום, וכיצד שמין זאת.

וכבר נכתבו מספר פסקי דין בעניין זה, אף אנוכי העליתי את הדברים והשיטות השונות, בפסק דין בביה"ד בחיפה, תיק מספר 1097040/11 (פורסם) הרוצה יעיין שם.

רק נזכיר את עיקרי הדברים, שלאור מחלוקתם של הראשונים האם כתובה הוי מדאורייתא או מדרבנן, ובהתאם לכך נחלקו מרן השו"ע והרמ"א באבה"ע סימן ס"ו סעיף ו', כשהנפק"מ האם יש לשער את המאתיים זוז על פי כסף מדינה, או כסף צורי הגדול הימנו פי 8.

בשל כך, בנידוננו כשמדובר בכתובה אשכנזית חסידית, הרי שיש לשער את סכום עיקר הכתובה של 200 זוז כדעת הרמ"א, בשווי של 960 גרם כסף טהור.

עוד אציין, שלנוכח שלל השיטות בשיעור שוויים של 200 זוז ו200 זקוקין, ובהתבסס על דברי חז"ל 'שלא תהא קלה בעיניו להוציאה', אנו סבורים שיש לילך בשיטת הנחלת שבעה, בתוספת מע"מ ובתוספת 16% להשוואת ניקיון הכסף הטהור לזמן חז"ל ללא סיגים.

מעתה נמצא ששוויים של 200 זוז בערכם כיום, בסך 5427 ש"ח.

שווי מאתים זקוקין

באשר לשוויים של 200 זקוקין. בהתבסס על דברי הנחלת שבעה עולה, כי המאתיים זקוקים ערכם מגיע לכדי פי 4 מעיקר הכתובה של המאתיים זוז. לדבריו עולה, ששיעור שוויים הינו 3840 גרם כסף טהור, ששוויים כיום כ 21700 ש"ח.

יעויין בפסק דין הנ"ל, שם פירטתי את השיטות השונות, ויעוין גם במאמרו של הגר"נ גורטלר שליט"א, בשורת הדין חלק ד עמוד קכ"ז.

ברור שישנם שיטות מחמירות יותר, כשלדבריהם שווי מאתיים זקוקים עולים לכדי כמה עשרות אלפי ש"ח ואף יותר, כדוגמת החזון איש, האגרות משה, ואב"ד רחובות וחבר ביה"ד הגדול הגר"נ גורטלר שליט"א כשלדבריו שוויים של 200 זקוקין הינו כ-40 ק"ג כסף טהור, ושוויים כיום 165200 ש"ח (40000 [גרם כסף] כפול 4.13 ש"ח לפני מע"מ) ולדברי חלק מהפוסקים יש להוסיף עוד 16 % על סכום זה, בגין שיעור הסיגים וניקיונו של הכסף הטהור כיום לעומת זמנם של חז"ל, ועוד 18% מע"מ, אך כיון דקיי"ל ש'יד בעל השטר על התחתונה' [בבא בתרא דף קס"ז] והמוציא מחברו עליו הראיה, על כן מן הראוי לנקוט לכאורה כהשיטה המקלה, בפרט בתיק זה בהתחשב במכלול הדברים שהעליתי לעיל.

יודגש בזאת, כי לא התרשמנו שמדובר בפשיעה של הבעל, ומתוך כוונה להרע לאישה חלילה ו/או התנהגות שאיננה הולמת כלפי האישה בכוונה תחילה, אלא יותר ברשלנות יתר, כשהאיש מצדו חי ללא מרקם של שותפות נורמטיבית המתבקשת בחיי נישואין בכלל ועל פי דרך התורה בפרט, ומתנהל לו בבועה משלו, ללא שימת לב מתבקשת לאשת נעוריו.

בשל כך מוחלט בזאת, כי מעבר למאתיים זוז שזה עיקר כתובת האישה, יש לחייב את הבעל במאתיים זקוקין אך ורק כשיטת ה'נחלת שבעה' הנזכר, בסך 3840 גרם כסף, כששוויים כאמור בעת כתיבת פסק דין זה בסך 21700 ש"ח.

מן הכלל אל הפרט

לאור האמור, מאחר ובכתובה דנן התחייב האיש לאישה סך 27127 ש"ח [לפי הפירוט דלהלן: סך 200 זוז כששוויים כיום בסך 5427 ש"ח, ותוספת הכתובה בסך 200 זקוקין, ששוויים כיום סך 21700 ש"ח] והעלנו לעיל כי יש לחייבו רק בשני שליש מסכום הכתובה.

משכך, מוחלט לחייב את האיש בכתובת אשתו בשני שליש מהמאתיים זוז [העולה לסך 3618 ש"ח] ומהמאתיים זקוקין [העולה לסך 14333 ש"ח].

לפיכך על האיש לשלם לאישה לסילוק תביעת הכתובה, סך של 17,950 ש"ח.

תביעת פיצויים

התובעת תבעה את האיש לא רק בכתובתה אלא גם בתשלום פיצויים, עקב סיבלה המתמשך לאור בעייתו האורולוגית, עקב התרמית בדבר הסתרת בעייתו הרפואית טרם סגירת השידוך, ובכך שחיי הנישואין הגיעו לקיצן מחמתו.

גם בעניין זה הארכתי בכמה מקומות, לרבות בפסק הדין הנזכר בחיפה, תיק מספר 1097040/11 הרוצה יעיין שם.

אצטט את עיקרי הדברים משם, וממנהג בתי הדין בעניין:

מנהג חלק מבתי דין בעניין פסיקת פיצויים

הנה זה ברור כי על פי ההלכה לא מצינו בשו"ע אבן העזר מקור כלשהו להשית חיוב פיצויים על צד כלשהו אא"כ זה בהסכמה – שזה לא המצב בנידוננו. הבעל אף הצהיר בפנינו כי אין הוא מוכן שביה"ד ידונו על דרך הפשרה רק מה שהוא חייב מעיקר הדין.

אכן מצינו בעבר כי במקרים מאד קיצוניים ובנסיבות מסוימות, שקודם לגירושין ביה"ד היה מחייב את הבעל בתשלום פיצוי כלשהו לאישה כדי שתיאות להתגרש. יעויין בזה בקובץ 'אוסף פסקי דין' [חלק א' עמוד ע"ח] בפסק דינם של הרבנים הראשיים הגרי"א הרצוג והגרבצמ"ח עוזיאל והרב יוסף הלוי, שכתבו שהמנהג של בתי הדין בארץ לפסוק פיצויים על הבעל לתת לאישה, ואפילו לאישה רעה שראוי לגרשה וכן ב'פסקים וכתבים' להגרי"א הרצוג [אבן העזר סימן ר"ז], וכן באוסף פסקי דין [חלק ב' עמוד 42].

מנגד, ידועים המה דבריו הנוקבים של הגר"ש קרליץ זצ"ל בספרו 'עטרת שלמה' [חלק א' סימן נ"א עמוד רמ"ג] שדחה מכל וכל את האפשרות לחיוב בעל בפיצויי גירושין כנגד הסכמתו, וז"ל:

"בקשר לתביעת הנתבעת לפיצויים במקרה של גירושין, תביעה כזאת אין לה מקור בש"ס וראשונים ז"ל ואין מקום לחייב את הבעל לתת כסף ופיצויים אפילו בזמן שהוא דורש את הגט אם כי כמובן שהאישה יכולה לסרב לקבל את הגט אם אין סבות מכריעות לחיוב קבלת הגט והאישה יכולה לדרוש פיצויים כפי מה שהיא מוצאת לנכון להסכמתה לגט אבל אין דבר זה נכנס תחת סוג של תביעות שאפשר לדרוש מבית הדין שהבעל יהא מחויב למלאות תביעות אלו אלא זה תלוי ברצונו הטוב של הבעל שאם הגירושין אצלו הוא דבר הכרחי אז יסכים לפיצויים בלי תביעה ובלי פס"ד ואין אנו מכירים מנהגים בישראל כאלו להוציא ממון מהבעל שלא מהדין" עכ"ל.

מדבריו עולה כי אין אפשרות לביה"ד להטיל חיוב ממוני כלשהו היכא שאין לו מקור בהלכה ובש"ס. מאחר ולחיוב פיצויים אין מקור, לכן אין אפשרות לחייב את הבעל בפיצויי גירושין אא"כ על דעתו ובהסכמתו.

בהמשך דבריו שם יוצא חוצץ נגד הטוענים שהיה מנהג שכזה בבתי הדין ועל פי מנהג זה ניתן גם היום לחייב את הבעל בפיצויי גירושין מחמת "מנהג ישראל דין הוא" ובממון קיי"ל שהולכים אחר המנהג, וכתב שם לדחות דברים אלו וז"ל:

"ויעויין שם בדברי הרמב"ם פט"ז מהל' אישות שהביא תקנת הגאונים בכל הישיבות שתהיה האלמנה גובה כתובה אף מן המטלטלין ופשטה תקנה זו ברוב ישראל, וכתב הרמב"ם חוץ מכתובת בנין דכרין שלא מצאנו מנהג ירושתן פשוט בכל הישיבות. לפיכך אני אומר מעמידין אותה על דין הגמרא שאין יורשין כתובת אמן רק מן הקרקע. הרי נראה מדברי הרמב"ם שגם בכתובת בנן דכרין היה מנהגים בבתי דין בישראל שגובין מן המטלטלין וזה על סמך תקנת הגאונים, אבל היות שלא מצא מנהג פשוט בכל הישיבות - בזה חשש ופסק שלא להוציא ממון ומעמידין על דין הגמרא [...] הרי שגם תקנות מבי"ד הגדול של רבותינו הגאונים הקדמונים צריך להתיישב בדבר הרבה עד שנוציא ממון, כש"כ במקום שאין זה תקנות ואין זה אפילו מנהגים מרבותינו הראשונים ז"ל או מגדולי האחרונים ז"ל, ולכן הדבר ברור שאין מקום לתביעת הפיצויים בנ"ד" עכ"ל.

אמנם בעבר מצינו שהיו מקרים בהם בתי הדין חייבו בפיצויים, אך היו אלה מקרים קיצוניים ביותר כגון במקומות שלא קבלו עליהם חדר"ג והבעל יכל לגרש את האישה בע"כ, וכדי להגן עליה פסקו כנגדו פיצויים וכפי שעולה מדברי הריב"ש בתשובותיו בסימן צ"ט, וכן בשו"ת הרדב"ז חלק א' סימן שכ"ז גבי בעל שנשבע לאשתו שלא ישא אישה אחרת עליה ורוצה עתה לעבור על שבועתו כדי לקיים מצוות פר"ו, והציע הרדב"ז לבעל שייפייסנה ויוסיף לה על כתובתה ויפצה אותה.

ויעויין עוד בדברי הנודע ביהודה [מהדורא תניינא אבה"ע סימן ק"ב] שדן בבעל שעזב את אשתו לאחר 10 שנות נישואין מעת שנפטר בנם והוא רוצה לעלות לארץ ישראל ולזכות בפרי בטן ואשתו מסרבת לבוא עימו, והאישה מוכנה להתגרש הימנו אך מתנה תנאי בקבלת פיצוי כספי גבוה. ודן שם הנוב"י להתיר לבעל לישא אישה נוספת על אשתו אך לא לפני שינסה להתפשר עמה וליתן לה פיצוי כספי שתסכים למהלך.

וכן הוא בשו"ת 'ישכיל עבדי' [חלק ה' סימן ה'] שדן באישה שלא נבנתה בזרע של קיימא במשך עשרים שנה, והבעל רוצה להתגרש, אלא שתעודות רפואיות שהגישה האישה מצביעות על כך שלאישה אין מניעה מלהתעבר, כך שיתכן שהקולר תלוי בצווארו של הגבר ולא של האישה. לכן כתב שם שאין לחייב את האישה לקבל גט ללא כתובה ופיצוי, וכתב שם הרב על פסק ביה"ד האזורי, וז"ל:

"..היא הנותנת שמפני שאין מן הדין לחייב האישה בגט לכן על הבעל מוטל לפצותה עד שתסכים".

ויעויין עוד בזה בשו"ת 'תעלומות לב' [חלק ב' עמוד ל"ז סוף סימן א'] שהאריך בזה, וכן סיכם זאת לדינא הראשל"צ הרב עוזיאל זצ"ל ב'משפטי עוזיאל' [חלק ז' סימן צ"ו] .

ויעויין עוד בכל זה בפסק דינו של הגר"א שרמן שליט"א במאגר המקוון פסק מ"ג שסיכם הדברים ו'ממרחק יביא לחמו' להוכיח כן.

סוף דבר, חזינן שלא היה מנהג קבוע לחייב את הבעל בפיצויי גירושין, ואף במקרים שביה"ד חייב את הבעל בפיצויים אלו, זה היה במקרים קיצוניים ביותר ובעשיית עוול משווע לאישה, וכמו"כ במקרים בהם האישה סירבה לקבל את גיטה והיה צורך לנסות ולשכנעה מאחר והגירושין הגיעו ממנו. אבל בלאו הכי לא מצינו חיוב פיצויים בניגוד להסכמתו ולרצונו של הבעל.

לאור האמור תביעת האישה דנן לקבלת פיצויים נדחית.

ג. תביעת האיש להשבת הרכוש [ריהוט ומוצרי חשמל] שהעלימה האישה, ותכשיטים שקבלה

האיש הוסיף וטען בפנינו, שמאחר והאישה סירבה לקיים את המצווה עמו, ומנעה ממנו מלבצע את המוטל עליו, הרי שהיא נקראת מורדת מתשמיש, ומפסידה את הכתובה ותוספתה.

עוד הוסיף לטעון האיש, שאף את כל המתנות שניתנו לה בחיי הנישואים עליה להפסיד בשל היותה מורדת, וכדין כל מורדת שמתנות האיש חוזרות.

עיין בשולחן ערוך (אבן העזר סימן ע"ז סעיף ב'), שפסק בעניין מורדת, וז"ל:

"ואינה נוטלת משל בעלה כלום [...] כל מה שנתן לה מתנה מחזרת אותו."

ובבית שמואל (שם ס"ק ט') כתב:

"במהר"י וויל סימן כ' מבואר: סבלונות ששלח לה וכן מתנות שניתן מחמת אביו או קרוביו בשעת הנישואין או אחר כך, צריכה להחזיר".

ועיין שם בביאור הגר"א (ס"ק ז'), שכתב:

"ומשל בעלה אינה נוטלת כלום כמ"ש שם (כתובות דף נ"ד ע"א): "אלמנה – רב אמר, שמין מה שעליה [...] מאי טעמא, כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ולמיפך לא אקני לה [...]" וכמ"ש שם (בבא בתרא דף קמ"ו ע"ב): "הדרא בה איהי, הדרא. אפילו כישא דירקא [של סבלונות] דאדעתא דהכי לא מחל ונתן".

ומבואר שכל מה שכתב לה או נתן לה חוזר אליו, כל שהיא מורדת בו.

האם בפנינו אישה מורדת

טוען האיש בפנינו, כי האישה חייבת להחזיר את כל מתנותיה שקיבלה עקב היותה מורדת, ומסיבה זו אף טען האיש, כי עליה להפסיד את כתובתה, וכפי שצוין בסעיף דלעיל.

ובכן, לאחר ששמענו את טענות הצדדים, עיון ושיקול הדעת, מוחלט בזאת כי דינה של טענה זו להידחות, ואין בין התובעת דנן ואישה מורדת ולא כלום.

נבאר את הדברים במספר אופנים:

1. האיש התבסס בטענתו זו על העובדה, כי האישה הודתה בפנינו, כי באותם פעמיים שהוא הצליח להגיע לידי קישוי, ותוך כדי תחילת קיום מצוות העונה, ביקשה האישה ממנו לחדול ממעשיו עקב כאביה. טוען האיש לאור זאת, כי יש לראותה כמורדת מתשמיש.

הנה, ביה"ד כבר אמר את דברו בעניין זה תוך כדי הדיון, באומרו, שאך טבעי הוא הדבר, שאישה ברמת רגישות זו או אחרת, יכולה להתלונן על כאבים תוך כדי עשיית המצווה לראשונה, וכידוע שכל אישה מגיבה אחרת, ובוודאי שמשום כך אין לייחס לבקשתה זו מהאיש - שיחדל ממעשיו בעת ההיא - כמעשה מרידה באיש.

הדברים מקבלים משנה תוקף, עת האישה השיבה לשאלת ביה"ד, כי היא ציפתה מבעלה, שלאחר זמן מה שוב ינסה לקיים את המצווה, אך הפעם ברגישות יתר כדי שלא יכאב לה כל כך. למגינת לב, האיש החליט אחרת, והוא פרש מיד לענייניו, כשהוא מותיר את אשת נעוריו בציפייה דרוכה לכך שישוב אליה, אך ללא הועיל.

האיש לא הכחיש זאת, כי הוא לא ניסה שוב.

בשל כך, יש לדחות את טענת האיש לדון את התובעת כמורדת.

2. גם אם נצא מנקודת הנחה, כי סירובה של האישה - באותם פעמיים שהאיש הגיע לידי קישוי - להמשיך ולאפשר לו לקיים את המצווה עקב כאביה, זהו דבר לא טבעי ולא מקובל [שלא כמו שהסקנו ברורות אף במהלך הדיון, שזהו מצב לגיטימי ולא בלתי סביר, גם אם לא שכיח כל כך], עדיין אנו סבורים כי אין בפעולה זו בכדי לזכות את האישה בתואר מורדת בבעלה, ובוודאי שאין זו מרידה קלאסית שמצינו בש"ס ופוסקים.

מקסימום ולכל היותר ניתן להגדיר זאת כספק מורדת ולא מעבר לכך, וכבר שנינו לא אחת, שמחמת מוחזקות האישה בכתובה וחזקת החיוב הקיימת בה, אין להפסידה כתובתה בכה"ג.

3. זאת ועוד. הנה מעיון בדברי הראשונים והפוסקים עולה דבר אחד ברור, כי בכדי להפסיד לאישה את כתובתה מחמת שניתן לכנותה אישה מורדת, יש צורך שמבחינה עובדתית ברור הדבר לבית הדין, שמדובר באופן שהאיש מעוניין עד מאד באשתו, ומתנהג עמה כראוי, והאישה היא זו המסרבת באופן נחרץ לשמש עם בעלה מחמת שנאתה אותו. 

כמקור לדברים, אציין בקצרה את דברי חלק מהראשונים שכתבו זאת ברורות.

בהגהות אשר"י בכתובות פרק ה סימן כ"ט כתב לגבי מי שמחמת חולי איננו יכול לקיים את מצוות עונה, וכתב שם שאין לכנותו מורד, וז"ל:

'לא מקרי מורד אלא כשעושה מחמת שנאה וכעס, דמורד הוי פושע כמו הפשעים אלו המרדין'.

עוד מצאתי בתשובות חכמי פרובינציה בסימן ע"ט בתשובת רבי יצחק ב"ר מרדכי, שכתב להגדיר ביחס לדינה של מורדת, וז"ל:

"דלא מיפלגי בינייהו אלא במאי דחזינן בגמרא, והוא לעניין שהייה, דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, משהינן לה תריסר ירחי שתא ואמרה מאיס עלי לא משהינן לה כלל, אבל לעניין כתובה ונכסים [...] וקאמרי רבוותא ז"ל, דווקא כי מרדה שלא מחמת טענה, אבל באה מחמת טענה דמחזיא לבי דינא דקושטא קאמרה, ומילתא דאית ביה חששא לא מפסדה כתובתה, היכי דמי כגון דבעל לא נהוג עמה כשורה. אי נמי כגון דלא מצי למיקם אספוקה, בכי האי גוונא ודאי לאו מורדת היא, דאיהו הוא דקא מפסיד אנפשיה דמחוייב למזיינה, א"נ לא נהוג עמה כשורה כגון שעסקיו רעים ואינם מן היישוב, וכל כה"ג אין להנציח עליה ולהפסידה כתובתה, אלא עושים הבי"ד כפי מה שיראו ומבקשין ממנו לגרשה [...] והכל לפי ראות עיני הבי"ד". עכ"ל.

הרי שרבי יצחק ב"ר מרדכי קבע כדבר ברור, שכל אישה שבעלה נהג עמה שלא כשורה, ובשל כך היא כבר אינה חפצה בו ורוצה להתגרש ומורדת בו, ודאי שהיא איננה נקראת מורדת.

ויעויין עוד בדברי הבית מאיר בסימן קנ"ד שהביאו הפתחי תשובה שם בס"ק ו', שכתב כן ביסוד הדברים וז"ל:

"אינה מורדת בכה"ג שאינה מורדת כדי לצערו, כי אם לכופו לזונה כראוי, דהא קיי"ל בחו"מ [סי' ד'] עביד איניש דינא לנפשיה, ואם כן מי יכריחנה לילך לבית דין, אם היא תוכל לכופו במרדה, וכן מורה הלשון בסימן ע"ז סעיף ב "ואם מרדה כדי לצערו מפני שעשה לי וכו' וכיוצא בדברים אלו". משמע דווקא כיוצא באלו שהם אך נקמה על העבר, אבל לכופו על העתיד במה שהדין עמה, אינה מורדת".

ויעויין עוד בשו"ת רבי עקיבא איגר תניינא סימן ע"ד שגם כן העלה כן, וכן בבית יעקב בסימן ע"ז סעיף א, לגבי אישה הטוענת מאיס עלי באמתלא מבוררת, שאין לה כלל דין מורדת.

כך עולה גם מדברי הישועות יעקב בסימן ע"ז שהביאו הפתחי תשובה שם בס"ק ב, לגבי בעל הטוען כנגד אשתו שהיא מאוסה עליו ויש לו טעם מבורר, אלא שאין הדין נותן לגרשה בעל כרחה, שמכל מקום יכול הוא למנוע הימנה מזונותיה עד שתסכים לקבל את גיטה. מוכח א"כ שאין דינו כמורד באשתו.

וכן בשו"ת מחנה חיים באבן העזר חלק ב' סימן מ"א, דן באישה שסירבה לדור יחד עם בעלה ונותרה לדור בבית הוריה, כל עוד שבעלה לא ימצא עבורם מדור ראוי למגורים, והלה תבעה לבית הדין לדונה כמורדת בו. בתשובתו הוא מביא שם את דברי הרשב"א בתשובתו שהביאה הבית יוסף בסימן ע"ז וז"ל:

והגם שאפשר שהבעל לא פשע כי לא היו בידו מעותיו, עכ"פ אונס רחמנא לא חייביה, ומה פשעה ומה חטאה כי ידלקו אחריה ליתן עליה דין מורדת, הלא אין מורד אלא מזיד ופושע מלשון מורדים ופושעים, כמבואר במרדכי הובא בהגהות אשר"י בכתובות סימן ס"ג". עכ"ל.

אם נסכם את הדברים, הרי שחזינן, שאין לכנות פעולה זו או אחרת כמרידה, אלא אם כן נעשתה שלא בצדק, מרצון לנקום בבעל על מעשיו בעבר, מתוך כעס או משנאה. מעשה מרידה הוא רק כאשר, שמי מהצדדים החליט לעשות ככל העולה על רוחו, תוך מרידה בפשיעה במחוייבותו כנגד בן הזוג ללא כל סיבה והיגיון.

שונים הדברים, היכא שפעולת המרידה נעשית בכוונה תחילה, אך לא מתוך פשיעה ומחמת כעס ושנאה, אלא מכורח המציאות כשבן הזוג נוהג שלא כדין עימי, ואיננו מותיר בידי כל ברירה אחרת, אלא למרוד בו כדי לעמוד על זכויותיי מן הדין, במקרה שכזה קבעו הפוסקים, שאין לכנות את המורד שמגיב לבן זוגו כ'מורד', על כל המשתמע מכך, כיון שאין בפנינו אלא קריאה נכוחה של המצב, וניסיון של הנפגע לשנות דבר אחד או שנים בהתנהגות בן הזוג כלפיו.

עתה נשוב לנידוננו.

הרי מדובר כאן באישה שהלכה תמידין כסידרן למקווה טהרה בליל הטבילה, וציפתה עד מאד לבעלה בכל פעם ופעם מחדש, כשהיא מקווה שהוא יצליח הפעם לבצע את המוטל עליו, ולמלא את תפקידו המרכזי בחיי הנישואין, שהרי הכל יודעין למה כלה נכנסת לחופה, והיא במר לבה בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה, כאשר היא שוב ושוב נוכחת לראות כי בעלה בחיר לבה איננו מסוגל לעשות זאת, ולהביא את עצמו לידי מוכנות פיזית לקיומה של מצוות עונה. מחמת התרשמות ברורה זאת, שהאישה לא מרדה בו מתוך כעס או שנאה, בגין מעשיו בעבר, אלא יש כאן צורת התמודדות של אישה מול בעל שאיננו מסוגל לספק את המוטל עליו בחיי הנישואין, והיא דואגת להווה ולעתיד ואיננה מתעסקת במעשי נקמה גרידא מתוך כעס ושנאה על העבר. בשל כך אנו סבורים, כי יש לדחות את טענת האיש ובא כוחו, ואין לקבל את עמדתם שיש לאישה דין מורדת.

4. מעבר לאמור אוסיף ואומר נקודה חשובה למדי.

מרידה הוי רק כאשר צד א' מסוגל ומעוניין בצד השני ורוצה לקיים את המצווה, ואילו צד ב' מסרב ומונע את הדבר, ולכן נחשב למורד.

בנידוננו המצב שונה לחלוטין, כאשר האיש הודה בפנינו כי יש לו בעיה אורולוגית שהוא לא היה מודע לה עד החתונה. לדבריו הוא החל לקחת כדורי טאדם לאחר 4 חודשים מהחתונה, והאישה הפריעה לו לקחתם בקביעות כי היא חששה מתופעות לוואי שיהיו לו. האישה הכחישה נחרצות טענה זו, כשלדבריה, האיש מיוזמתו זרק את הכדורים ולא לקח אותם. משכך, מאחר והאיש מצד עצמו לא יכל להגיע לידי מצב בו יוכל לקיים את מצוות העונה, א"כ לא שייך להגדיר את האישה במצב שכזה כאישה 'מורדת מתשמיש', שעה שמצד האיש אין מסוגלות להגיע לקיומה של המצווה.

לאור האמור, אנו דוחים את טענת האיש להגדיר את התובעת כמורדת, ובשל כך יש לדחות את טענותיו להשבת המתנות מדין זה.

השבת המתנות שקבלה האישה - שאיננה מורדת - בעת הגירושין

האיש טען בפנינו, כי לנוכח התנהגותה של האישה ומרידתה בו, יש להורות על השבת כל המתנות שקיבלה ממנו ומהוריו.

טענה זו דחינו, והסקנו שהתובעת דנן איננה מורדת בבעלה.

אולם, טענה נוספת שיש לדון בה להשבת המתנות בעת הגירושין, גם כשאינה מורדת בבעלה.

לדבריו של האיש, שווי המתנות והתכשיטים שקבלה, היה בסך כ-17000 ש"ח, שכלל בין השאר: שרשרת, צמיד ועגילים, טבעת יהלום, ושעון יד יוקרתי בסך 13000 ש"ח.

כמו כן, היא קיבלה פמוטים ומגש בסך 4000 ש"ח נוספים.

לדבריו, אין שום סיבה שהיא לא תשיב את המתנות שנתנו לה אך ורק בהיותה אשתו, ולא כשהיא מחליטה להתגרש ולפרק את הבית.

הנה, לגבי השבת המתנות ותכשיטים בשעת הגירושין, חל חיוב עקרוני על האישה להשיבם. נציין בזה בקצרה, את דבריו של הריב"ש בתשובותיו שהסיק שיש לחלק בין תכשיטים ומלבושים שנתנו להנתאות בהם בפניו, שחוזרים בעת הגירושין, לבין שאר נכסים, וכמובא בשו"ע בסימן צ"ט ברמ"א בסעיף ב (שו"ת סימן ש"א והובא בב"י, אבן העזר, סי' צ"ט), וז"ל:

"גם מה שאמרת שבנדון זה התכשיטין הם שנתן הבעל לאשתו דרך מתנה, דודאי הבעל שנתן לאשתו מתנה גמורה היא ואין שמין לה, שכן כתבו בשם הגאונים ז"ל. ואם כן כשחתן נותן התכשיטים לכלה ומכריז על ידי שלוחו "זאת החגורה נותן החתן לכלה" והיא מקבלת אותם – הרי קנאתם במשיכה, ומפני מה לא תקנה אותם האישה? עד כאן תורף דבריך. ואני אומר, מה שכתבו בשם הגאונים ז"ל אמת הוא ומדעתי הוא. ומה שמצאת כתוב בעיטור [אות כ' – כתובות, דף ל"ד טור ד', ולשונו שונה מעט] דבגרושה שאין שמין מה שעליה – דווקא מדעתא דנפשיה, שמצא אחרת נאה הימנה, אבל אם סרחה עליו – אדעתא דהכי לא אקני לה. ועוד כתבו דשדרו ממתיבתא דמאן דכתב מתנה לאשתו בשעת נישואין ומגרש לה, לא אמרינן כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה, דאלא מעתה מאן דיהיב מתנה למאן דרחים ליה – ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעלם? והכי נמי דמאן דיהיב ליה מתנה לרחמיה, ונפל ביניהון איכסא [מריבה] הדרא מתנה? הא לאו טעמא הוא. ועוד כך עושים רבותינו ז"ל הראשונים וכל דייני דמתיבתא וכו'. ע"כ בעיטור".

מעתה, גם בנידוננו לכאורה הדין נותן שיש להורות לאישה להשיב את התכשיטים והמתנות שקיבלה מבעלה ומהוריו, ואף לגבי הפמוטים והמגש יש לומר כן, מאחר ולדינא דמתיבתא ובאישה הטוענת מאיס עלי, עליה להשיב מתנות אלו. בשל כך, היה מקום לדרוש מהצדדים לשבת יחדיו, ולסכם ביניהם את החזרת התכשיטים והמתנות הנזכרים.

אך לענ"ד נראה לומר בפשיטות לא כן, ואיננה צריכה להשיב את התכשיטים, שמאחר ועסקינן באותה סברא של "על מנת למשקל ולמיפק לא הקנה לה", וכפי שנאמרה לגבי תוספת כתובה, ובזה כבר היסקתי לעיל, שבכה"ג שהגירושין יצאו ממנו ולא ממנה עקב בעייתו האורולוגית, ובאופן שהאיש לא עשה את כל המוטל עליו כדי לטפל בבעיה זו מבעוד מועד, לכן לא שייכא כאן סברא זו, וכפי שהסיקו גדולי הפוסקים, הגרי"ש אלישיב זצוק"ל ועוד, שבכה"ג יודה הרא"ש לשיטת הריצב"א בדעת רבינו חננאל, וכפי שהארכתי בזה לעיל. על כן נראה ברור, שאין להורות בנידוננו לאישה להשיב את התכשיטים והמתנות שקיבלה במהלך הנישואין.

שיטת הערוך השולחן - דבר התלוי במנהג

עוד נזכיר את דברי הערוך השולחן הידועים, שכתב בחושן משפט סימן צ"ז סעיף ל', באשר למנהג המקובל בזמנו בדין בעל חוב הגובה מכסות אישה, והן לעניין תכשיטים שקנה לה בעלה, וז"ל שם:

"ובגדי שבת ויום טוב, יש מחלוקת אם הם דומים לבגדי חול או לכלי כסף וזהב. ויראה לי, לפי מנהג מדינתנו שדומים לבגדי חול, שרוב בני אדם מקנים הבגדים אף היותר יקרים לנשותיהם ובניהם ובנותיהם לחלוטין, וכן התכשיטים שהיא נושאת על גופה כמו נזמים וטבעות ונזמי האוזן ומרגליות שעל צווארה, מקנה לאשתו במתנה גמורה, וכשקנה אותם בעדה, הוה כהקנה לה במתנה גמורה, ואין בעל חוב גובה מהם אף לאחר מיתת הבעל כיון שהם שלה". עכ"ל.

הרי שלדבריו הכל תלוי במנהג, ובזמנו נהגו כן, שתכשיטיה של האישה נתנו לה במתנה גמורה ומוחלטת.

ונראה לענ"ד לומר באופן ברור, שגם אנו בזמננו דור המותרות והשפע, המנהג המקובל הוא, שתכשיטים ומתנות אישיות שקונים בני זוג זה לזו [וכן להיפך] במהלך הנישואין, ניתנים כמתנה חלוטה, ונותרים ביד המקבל גם בעת גירושין.

וראיתי בפסק דינו של ידידי אב"ד ירושלים הגר"י אושינסקי שליט"א, שבפסק דינו בחיפה [תיק מספר 1100725/9, פורסם] שגם כן העלה הכי לדינא, והטעים את הדברים בכך, שמנהג זה התבסס עוד יותר בעקבות חוק יחסי ממון שקבע (בסעיף 5) שמתנות אינן מתאזנות ואינן נחלקות בגירושין, וכל אחד נותר עם מה שקיבל.

ועיין שם שאף הביא את דברי הגאון רבי אשר וייס שליט"א בספרו מנחת אשר [חלק ב' עמוד שמ"ו] שכתב לחדש ולבאר, שהכל תלוי באומדן דעת, וחילק שם בין מתנות ותכשיטים שנתנו לרגל ימים מיוחדים וחגי ישראל וכדו' שבזה ודאי שדעתו של הנותן ליתנם במתנה גמורה שאיננה חוזרת לעולם.

ויעויין עוד בפסק דינו של בית הדין הגדול [תיק מספר 1125089/1, פורסם] בנימוקי ידידי הגאון רבי מימון נהרי שליט"א מה שהעלה בזה בטוב טעם ודעת, ואכמ"ל.

אשר על כן, אף אנו נאמר לגבי מתנות תכשיטים אישיות בימינו, שכיום זוהי האומדנא הברורה והפשוטה, שתכשיט הניתן במתנה לאישה לפני החגים/ ליום הולדת וכדו', ניתן הוא באופן חלוט ולא על תנאי אם יתגרשו אם לאו, וכך יש לנהוג לדינא הלכה למעשה. קל וחומר שכל עוד שהאישה מוחזקת בתכשיטיה, אין להוציאם ממנה והיא יכולה להותירם אצלה ללא כל פקפוק.

אשר על כן בנידוננו מוחלט, כי התכשיטים והמתנות שקבלה, ישארו בידי האישה ולא יושבו לאיש.

השבת רהוט ומוצרי חשמל שהעלימה

בעניין טענותיו של האיש על לקיחת מוצרי החשמל והרהיטים, כשלדבריה היא חלקה אותם לנצרכים, כשהכל נעשה בידיעת ובהסכמת הבעל. מנגד, הבעל מכחיש זאת בנחרצות כשלדבריו הוא כלל לא ידע שהיא מתכוננת לעזוב את הבית. בשל כך הוא דורש, שתשיב לו את מחצית שוויים של מוצרי החשמל והריהוט.

לאור מה ששמענו מהצדדים ומבלי שהציגו ראיות ברורות לטענתם, אין ספק כי על האישה מוטלת החובה להוכיח את הסכמת האיש לתרום זאת לנזקקים כדבריה.

מה גם שהדבר לא כל כך סביר בעינינו, שאברך כולל שאיננו משופע בנכסים ובהכנסות, יחליט לתרום אלפי ש"ח לא מעטים לנזקקים, בו בזמן שהוא עצמו זקוק להם.

אשר על כן, אנו מחליטים כי יש לשער את שוויים של מכשירי החשמל [מקרר ותנור] והריהוט כולל כלי הבית שנטלה עמה בסך של כ10,000 ש"ח, [משומשים מעט במשך עשרה חודשי נישואין, אך מסתבר שהיו במצב מצוין] ובהתאם לכך יש לחייב את האישה להשיב לאיש סך 5,000 ש"ח.

ד. תביעה להשבת הכספים שהעלימה והחנוכייה שלקחה

האיש הוסיף וטען, כי האישה העלימה כספים רבים בעת נישואיהם, כשחלקם העבירה לאמה. לדבריו מדובר על כספים בסך 26,000 ש"ח, ולמרות שהוא ידע מהעברת הכספים, הוא לא מנע זאת, כי רצה שלא תעשה עמו ברוגז.

לדברי האיש, הכספים שהוכנסו לחשבון היו מהפקדות של שניהם, אם כי עיקר ההפקדות היו מצדו ולא ממנה. הוא הפקיד כמאה אלף ש"ח בחשבון, והכל התאדה [שורות 74-79 לפרוטוקול הדיון מיום 07/1124].

עוד טען האיש, כי מגיע לו לקבל את החנוכייה שנרכשה לדבריו ע"י אמו במחיר בסך 9500 ש"ח, וקיבל זאת ממנה.

בנוגע להעברת הכספים לסבתה, טוענת האישה כי העברה בוצעה עקב החזרת חוב בגין טיפול לייזר שעברה סמוך לחתונה.

באשר לחנוכייה, מכחישה האישה כי ניתנה על ידי אֵם האיש, והציגה אסמכתאות שהצדדים הוציאו את הכסף מהחשבון המשותף.

הנה לגבי הכספים שהוכנסו לחשבון הבנק, יש להביא את דעת ה'בית יעקב' שכתב שיש להגביל את החזר המתנות רק למתנות שאינם חלוטות. אבל במתנה חלוטה איננה חוזרת אף באישה מורדת. לפי זה בכספים שעברו בחשבון הבנק המשותף יש לראות בהם מתנות חלוטות הניתנות להעברה וזו מטרתם, ומשכך אין לחייב את האישה להשיבם, וז"ל בתוך דבריו:

"וכל מה שנתן למתנה מחזירה לו – אמת שכן כתב הטור בסימן פה' בשם הרמ"ה, דבעת שמפסדת התוספת מפסדת נמי המתנות. אבל הרשב"א בתשובה בסימן קי"ב הובא שם דברי הרמ"ה וחלק עליו, וס"ל דבמתנה שאין תכשיט לא אמרינן אדעתא למישקל ומיפק לא יהיב לה, כמבואר בסימן צט' ע"ש. והכי נמי במורדת ע"ש שהאריך בזה, ובעזה"י קיימתי זה מסברא דנפשאי. וע"כ צריך לומר דס"ל להרמ"ה כיון שאינו יכול למכור ולהפקיע ירושה לא נתן לה רק שיהיה למתנה זו דין תוספת כתובה. מכל מקום נראה, שאם פירש שתהיה יכולה למסור וליתן, דאז ודאי מתנה חלוטה היא, ואף הרמ"ה מודה שאין מוציאין ממנה דהא היא נתנה כבר לאחר ודאי דהיה קיים, אין שום ספק לומר כשנרד שהיה הוא או המקבל מתנה ממנה מחוייב להחזיר להבעל".

מבואר א"כ, שלכ"ע במקום שהמתנה היא חלוטה וניתנת להעברה לאדם שלישי, שלא נאמר בזה דיני החזרת המתנות במורדת.

מכל האמור נראה, שיש להסיר את הטענה העקרונית של האיש ביחס לכספים שהופקדו בחשבון המשותף, שבודאי יש לראותם כמתנה שניתנת להעברה וכדלעיל, ויש להתמקד רק בטענה לגבי הברחת הכספים, שעלתה מתוך דברי האיש בפנינו ובסיכומיו.

האיש הציג דפי חשבונות הבנק, בהם ניתן לראות לטענתו הברחת כספים של האישה. בנוסף טוען להחזר כספים להוצאות עבור לימודי האישה במכללה בסך 25,000 ש"ח ואלפי שקלים לטיפולים קוסמטיים.

כן טוען שהאישה העבירה מידי חודש 1250 ש"ח לאם האישה בניגוד לרצונו וכן 1000 ש"ח נוספים מידי חודש לסבתה של האישה כפי שהוזכר.

בנוסף טוען כי על האישה להשיב את החנוכייה [או את שוויה בסך 9500 ש"ח] שקיבל מאימו, היות והאישה מבקשת להתגרש ואדעתא דהכי לא יהיב לה.

האישה בסיכומיה מכחישה את טענות האיש, ובראשית סיכומיה טוענת כי חל על החשבון המשותף תחולת חוק יחסי ממון, כשאין סיבה לסטות מחלוקת החשבון על דרך מחצה על מחצה, כשאין אינדיקציה כלשהיא לניסיון העלמת כספים על ידה.

לדבריה האיש ידע מהעברות הכספים בהוראות קבע לאימה והודה על כך בדיון בביה"ד בתאריך 07.11.2024. [שורות 21-29 לפרוטוקול הדיון].

מאחר ונקודת המוצא בחשבון משותף הוא, שהצדדים מודעים לנעשה בחשבון, בפרט כשמעיון בדפי החשבון ניכר ששני הצדדים פעלו בחשבון הבנק, ואף לא נטען כי מי מהצדדים ניהל את החשבון לבדו והשני לא ידע מהנעשה בחשבון, משכך, כדי להוכיח לקיחה שלא ברשות הצד השני, יש לעבור משוכה לא קטנה, כדי להוכיח זאת. מעיון בחשבונות הבנק לא ניתן להוכיח הברחות, מלבד אלו שניתנו סמוך למועד הקרע, בסך 11000 ש"ח שהודתה בהם האישה.

באשר להוראות קבע שניתנו מיד לאחר החתונה ושהאיש מודה שידע, אלא שטוען שמחה על כך בשלב מסוים, מעשיו אלה מוכיחים ומראים בסופו של יום על מחילה גמורה והסכמה.

עוד יש לומר בנוסף, כי כספים שניתנו לאישה לצורך לימודים ולצרכים מתכלים כמו קוסמטיקה, לא ניתן לגבות אותם הלכתית ואינם מוחזרים לאחר גירושין אף אם האישה תבעה אותם.

אשר על כן אנו סבורים כאמור, כי אין להזדקק לתביעת הבעל להשבת כספים אלה, מעבר לכספים שהבריחה והודתה בהם.

בעניין החנוכייה, מעיון באסמכתאות שהוגשו על יד הצדדים נראה, כי יש מקום לקבל את עמדת האישה שהכספים עברו מהחשבון המשותף ולא מאֵם האיש.

לא זו בלבד, אלא אף מטענת האיש עצמו בתגובתו, נראה כי יש לאמץ את גרסת האישה בעניין זה, שכן לטענתו, הוחזר לאימו מתוך 9500 ש"ח סך 6000 ש"ח מהחשבון המשותף, ורק סך של 3250 ש"ח אותם מחלה האֵם לצורך מתנת החנוכייה, אך מאחר והאיש מודה כי הצדדים רכשו את החנוכייה מכספם, החנוכייה שייכת לשני הצדדים בשווה. גם לדבריו, מחילת החוב שהאם מחלה אינו מוגדר בגדר מתנה לצדדים, וחל עליו דיני מחילה לשותפים כמבואר, שהינו לאמצע (עיין בשולחן ערוך חושן משפט סימן עז, סעיף ו ובש"ך ס"ק יז).

הכספים שנטלה האישה

כאמור, האישה הודתה בפנינו שלקחה בסמוך למועד הקרע סך 11,000 ש"ח ועליה להשיב לאיש את מחצית הסכום.

רפאל זאב גלב – דיין.

מצטרפים למסקנה.

יצחק מרוה – אב"ד שמעון לביא - דיין.

מסקנות - פסק הדין

לאור כל האמור לעיל, קובע בית הדין כדלהלן:

1. באופן עקרוני, קיימת עילה לחיוב האיש במתן גט לאישה. בפועל ביה"ד קובע, כי מצוה על האיש לגרש את אשתו לאלתר.

2. בשל כך, המזכירות תפתח תיק לסידור גט, ותקבע מועד לסידור גט לתאריך ה חשון תשפ"ו 27.10.25 שעה 9:00. יש להגיע עם כתובה ועד/ת היכרות.

3. בשל העילות המפורטות לעיל, מוחלט בזאת, כי האיש חייב לשלם לאישה לסילוק תביעת הכתובה, סך 17,950 ש"ח.

4. האישה חייבת להשיב לאיש מחצית משווי מוצרי החשמל והריהוט שהיו בדירה ונלקחו על ידה, סה"כ 5000 ש"ח.

5. האישה חייבת להחזיר לאיש מחצית מהכספים אותם לקחה סמוך למועד הקרע, כשלפי הודאתה בפנינו, עליה להשיב 5,500 ש"ח.

6. טענת האיש על כספים אחרים בחשבון הבנק שעל האישה להחזיר, נדחית.

7. בגין החנוכייה, ולאור גרסותיהם הסותרות באשר לשוויה, מוחלט כי האישה חייבת להשיב לאיש סך 3500 ש"ח, והחנוכייה תישאר אצלה, או להיפך - החנוכייה תושב לאיש לאלתר, והוא ייתן לאישה בגין כך 3500 ש"ח. ברירת המחדל היא חלופה זו, שהחנוכייה תושב לאיש מיידית תמורת 3500 ש"ח שייתן לאישה, אא"כ יחליט האיש אחרת תוך 7 ימים מעת מתן פסק הדין, ויודיע זאת בכתב.

8. לאור האמור לעיל ולאחר קיזוז החיובים השונים, חב האיש לאישה סך 7450 ש"ח, [17950-10500]. על סכום זה יוסיף האיש סך 3500 ש"ח בגין החנוכייה שיקבל הוא בחזרה לאלתר, סה"כ 10950 ש"ח.

במידה ויחליט האיש להותיר את החנוכייה אצל האישה ויעדכן על כך תוך 7 ימים מעת מתן פסק הדין, הרי שסכום חיובו של האיש לאישה בהתאם לפסק דין זה, יעמוד על סך 3950 ש"ח בלבד.

9. התכשיטים והמתנות שניתנו לאישה במועד החתונה ובמהלך הנישואין, אומדן הדעת שהם שלה, ויוותרו בידיה.

10. על האיש להעביר סכום חיובו לאישה [בהתאם לאפשרויות דלעיל] תוך 30 יום מהיום.

11. יש לסגור את התיקים.

12. ניתן לפרסם פסק דין זה בכפוף להשמטת פרטים מזהים כנדרש.

ניתן ביום כ"ח באלול התשפ"ה (21/09/2025).

יצחק מרוה – אב"ד רפאל זאב גלה שמעון לביא

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה