אלקדאימה נ' ועדה מקומית לתכנון לוד

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה שניתנה מידי ביום 6.12.17, וזאת עד תום תקופת הערעור.

עניינה של אותה החלטה (להלן: ההחלטה העיקרית) בצו הריסה מנהלי מס' 35/16, אשר המבקש עתר להארכת מועד לביצועו, למשך שנתיים נוספות, אך בקשתו זו נדחתה על ידי באופן מנומק. במסגרת ההחלטה העיקרית הוריתי כי ניתן יהיה לבצע את צו ההריסה המנהלי במהלך תקופה של 30 יום, החל מיום 6.1.8, וזאת בהתראה של 4 ימים מראש לכל הפחות.

המבקש טוען כי נפלו טעויות מהותיות בשיקול דעתי בהחלטה העיקרית, ולפיכך בכוונתו להגיש ערעור, על פי הזכות הנתונה לו מכוח סעיף 250 לחוק התכנון והבנייה. לצורך כך מבוקש "עיכוב ביצוע", עד מועד הערעור.

המשיב מתנגד לבקשה ומפנה להתמשכות ההליכים. כמו כן, טוען המשיב כי טענות המבקש לגופו של עניין לקוניות וסתמיות.

בחנתי היטב את הבקשה והתגובה, וזו דעתי:

• המבקש הכתיר את הבקשה בכותרת "בקשה לעיכוב ביצוע", ואולם מהותה של הבקשה לאמתו של דבר, היא להארכת מועד נוספת, שהרי המבקש אינו חולק על צו ההריסה ואין כוונתו להביא לביטולו, אלא בקשתו היא לדחיית ביצועו בלבד. על ההבחנה בין שני סוגי הבקשות הללו, וחשיבותה, עמד בית המשפט בשורת החלטות המבססות את ההלכה הפסוקה (למשל: ע"פ 7138/15 צוקרמן נ' יו"ר ו' מקומית תל אביב יפו (3.11.15).

   

• היות שעסקינן בבקשה להארכת מועד כאמור, הרי בהתאם להוראת סעיף 4(ב) לתקנות התכנון והבנייה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מנהלי) תש"ע-2010 (להלן: התקנות), לא קיימת חובה שבדין לקיים דיון במעמד הצדדים (רע"פ 6547/08 סלע נ' מד"י (31.7.08). למען הזהירות בלבד, אזכיר כי לאחרונה נכנס לתוקפו תיקון 116 לחוק התכנון והבנייה, ואולם, בהתאם לסעיף 16(ג) לתיקון, אין הוא חל על צווים שניתנו קודם למועד התחילה, וזהו המצב בעניין דנן.

   

• אינני מוצאת מקום או הצדקה לקיים דיון בבקשה, שעה שניתן למבקש יומו עד תום, בניהול הליכים רבים וממושכים בנוגע למועד ביצוע צו ההריסה המנהלי, כמפורט היטב בהחלטה העיקרית. יש להדגיש כי ענייננו בצו הריסה חלוט שניתן עוד ביום 20.6.16, והמבקש כלל לא חולק על תוקפו, אך למרות זאת מתעכב ביצועו עוד ועוד, בשל הליכים מרובים, שונים ומשונים, שמנהל המבקש בערכאות השונות. עוד ראוי לציין כי צו ההריסה מתייחס לבנייה רחבת היקף, מעל קומת קרקע שנבנתה אף היא ללא היתר, והמבנה נשוא הצו אינו משמש למגורים.