א. נ' א.

ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת ח' טוקר) מיום 11.4.21 בה"פ 32305-09-18. בפסק-הדין קיבל בית משפט קמא את תביעת המשיבה לביטול המשכון שרשמו המערערות בשנת 1994 על זכויותיה וזכויות בן זוגה בבית שברח' **** במעלה אדומים (הבנוי על מגרשים ******, כמפורט בפסקה 1 לפסק-הדין; להלן: המשכון ו-הבית, בהתאמה).

המערערות טוענות שפסק-דינו של בית משפט קמא ניתן בהעדר סמכות עניינית, מאחר שהתביעה היתה "תביעה הנוגעת למקרקעין"; כי התביעה הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, וטענות ההתיישנות שהעלו המערערות נדחו ללא דיון של ממש ועל יסוד טענה שלא נטענה על ידי המשיבה; כי היה מקום לסלק את התביעה גם מטעמים של מעשה בית דין ושל השתק שיפוטי; לא היה מקום לקביעה לפיה ההסכם מכוחו נרשם המשכון הוא הסכם למראית עין ולא היה טעם לדון בסוגיה זו כאשר התביעה היתה תביעה לביטול המשכון ולא לביטול ההסכם. הערעור כלל טענות רבות נוספות, הנוגעות לסוגיות עובדתיות שונות בהן הכריע בית משפט קמא, בהקשרים שהמערערות סברו שהם רלוונטיים לצורך ההכרעה.

בקצרה ייאמר כי המערערות הן אמו ואחותו של י.א. (להלן: י.) שקיים מערכת יחסים זוגית עם המשיבה במשך שנים ארוכות (המשיבה וי. יכונו להלן: בני הזוג). לבני הזוג, שלא נישאו מעולם, נולדו ארבעה ילדים. מהראיות שהוצגו לפני בית משפט קמא עולה כי השניים רכשו בחודש אוגוסט 1981 את שני המגרשים עליהם הוקם הבית, כאשר כל אחד מהם רכש את אחד המגרשים. השניים החלו בבניית הבית. לצורך מימון הבניה מכרה המשיבה את הדירה שהיתה בבעלותה עוד בטרם החלו היחסים הזוגיים בין השניים (כעולה גם מסעיף 13(ד) לתצהירו של י. בבקשה שהגיש לפטור מתשלום אגרה בתיק ת"א (מחוזי י-ם) 1131/95, שהוגש כחלק ממוצגי המשיבה). מתצהירי המשיבה וגם מתצהירו הנ"ל של י. עולה כי י. שלח ידו בעסקים שונים, והמעט שניתן לומר הוא שלא ראה ברכה בעמלו. המשיבה טענה כי עול הפרנסה הוטל על שכמה, בעוד שעיסוקיו של י. הובילו אך להצטברות חובות רבים.

לטענת המערערות, וכפי שעולה גם מפסק-הדין מושא הערעור, נרשם המשכון על יסוד הסכם שנכרת בין המערערות לבין בני הזוג ביום 15.8.1994 (להלן: הסכם 1994). בהסכם נאמר כי הצדדים הסכימו למשכון זכויות בני הזוג מאחר שאלה חייבים למערערות סכום של 100,000$, וזאת בהסתמך על הסכם קודם שנכרת בין הצדדים ביום 5.9.1981 וצורף להסכם 1994 (ה"והואיל" הראשון להסכם 1994). אין מחלוקת כי ביום 5.9.1981 חתמו בני הזוג (המשיבה וי.) על "אישור" לפיו קיבלו מהמערערות הלוואה בסכום כולל של 25,000$ וכי הם אמורים לקבל סכום נוסף של 75,000$ מהמערערות. בית משפט קמא התייחס בפסק-דינו לשאלה מה עלה בגורל אותו סכום, והאם ההלוואה נפרעה בין השנים 1981 ל-1994, תוך שהוא מבהיר כי קביעות אלה נעשות מעבר לנדרש לצורך הכרעתו. אף שלא ניתן לדעת אם סכום ההלוואה המעוגן בהסכם זה נפרע אם לאו, ואיזה סכום נוסף הועבר לידי בני הזוג לאחר שהועבר להם סך 25,000$ הנקוב באישור משנת 1981, הרי שאין מחלוקת כי זכות התביעה בגין הלוואה זו התיישנה לפני שנים רבות ביותר. גם מטעם זה אין צורך להידרש לשאלה אם בית משפט קמא צדק בקביעתו לפיה הסכום אכן נפרע.

בתביעתה טענה המשיבה כי המשכון נרשם לאחר שהיא חתמה על מסמכים ריקים שהציג לפניה י.. היא אף הכחישה את חתימתה על הסכם 1994. אלא שהמומחית להשוואת כתבי יד מטעם בית המשפט סברה כי החתימה על ההסכם תואמת לחתימת המשיבה, ובית משפט קמא הבהיר כי סוגיה זו אינה דורשת הכרעה מאחר שממילא יש מקום לביטול רישום המשכון בשל אופיו של הסכם 1994 כחוזה למראית עין שאין מאחוריו דבר. בפסק-הדין נקבע כי לצדדים "לא היתה כל כוונה לקיים את הסכם 1994" עוד במועד חתימתו; לא היה כל היגיון בחתימת ההסכם; והוא לא נועד אלא "לסייע לי. להבריח את נכסיו מנושיו". נקבע כי הכוונה הסמויה מאחורי ההסכם, אם היתה כזו, היתה הגנה על נכסיו של י.. בית משפט קמא ציין שההסכמה הסמויה במקרה זה "עשויה אמנם לעלות לכדי הסכם בלתי חוקי לפי סעיף 30 לחוק החוזים, ונראה שכך הם פני הדברים בענייננו". עוד נאמר בפסק-הדין כי במצב דברים זה ספק אם ראוי להעניק סעד לצד המתקשר בחוזה בלתי חוקי המצמיח הנאה לשני הצדדים. לפיכך נקבע כי שעה שהמשכון נרשם על יסוד הסכם פסול ובטל, יש להורות על מחיקתו.

בית משפט קמא התייחס בפסק-דינו לטענת ההתיישנות שהעלו המערערות, אך דחה אותה מהטעם שעילת התביעה נולדה רק כאשר י. הגיש תביעה לפירוק שיתוף ביום 29.5.2014 וטען, לראשונה, שהמשכון נועד להבטיח את ההלוואות הנטענות שנתנו המערערות. נדחתה גם טענה להשתק שיפוטי, תוך הקביעה כי אף שהמשיבה העלתה בפני הרשויות טענות סותרות לטענותיה בהליך הנוכחי, הרי שאין הדבר משתיק אותה ביחסים שבין הצדדים לבין עצמם, אלא אך כלפי צדדים שלישיים.