אבו נאמוס נ' דקל מחסני ערובה בעמ

החלטה

הקדמה:

בפני בקשה לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סד"א"), לחייב את התובע, המשיב, המתגורר מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל - בשטחי הרשות הפלסטינית - להפקיד ערובה להבטחת תשלום הוצאות הנתבעת, היא המבקשת בבקשה דנא.

העובדות הדרושות לעניין:

הבקשה דנא מקורה בתביעה כספית ע"ס 333,000 ₪, שהגיש המשיב כנגד המבקשת. לטענתו, איחסן אצל הנתבעת מכולה ובתוכה 519 קרטונים של מכנסי ג'ינס, אשר את חלקם הספיק להוציא מאחסנה. התובע מוסיף וטוען, כי אצל הנתבעת נותרו 111 קרטונים, אשר נמכרו על ידה בהמשך לסוחר ירושלמי.

בכתב הגנתה הכחישה המבקשת את טענות התובע. לטענתה, עפ"י רישומי המכס במכולה היו 519 קרטונים של הלבשה ושקיות ניילון, אשר כולן נלקחו על ידי התובע. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי טענות המשיב לעניין שווי הסחורה שאוחסנה עמד ע"ס 44,000 ₪ לערך ומאחר והתובע קיבל את מרבית הסחורה, הרי שלכל היותר הנזק עומד ע"ס 7,686 ש"ח [שאף הוא מוכחש].

טענות הצדדים בבקשה:

לטענת המבקשת, הואיל ועפ"י כתב התביעה מתגורר המשיב בעזה, הרי שהינו בגדר מי שמתגורר מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל, כאשר עפ"י ההלכה הפסוקה, תובע המתגורר מחוץ לתחום השיפוט ואין בידו להצביע על נכסים במדינת ישראל מהם יוכל הנתבע להיפרע הוצאותיו, די בכך כדי לחייבו בהפקדת ערובה.

המבקשת מוסיפה ומפנה לכך שמבחינה מעשית, אין כיום כל אפשרות לאכיפה ישירה של פסקי דין ישראלים באזור מגורי המשיב, כך שלא ניתן יהיה לאכוף על המשיב, בסופו של יום, תשלום הוצאות במידה ותביעתו תידחה.

עוד טוענת המבקשת, כי יש לה ולכל אזרחיה זכות יסוד קניינית להיפרע הוצאותיה במידה והתביעה תידחה, כאשר גם הפסיקה ייחסה חשיבות רבה לזכותה הקניינית לגבות בחזרה את הוצאותיה כאמור.

מעבר לפגיעה בזכותה הקניינית, דחיית הבקשה להורות על הפקדת ערובה במקרה דנא, יש בה – כך לטענת המבקשת - אף משום פגיעה בזכות לשוויון, שכן בעוד שביחס לתביעתו של אזרח ישראלי, ניתן יהיה לאכוף בסופו של יום תשלום הוצאות, הרי שביחס לתביעתו של תושב אזור שבשליטת הרשות הפלסטינית, אין הדבר כך.

כמו כן, עפ"י הנטען, למבקשת הגנה טובה אשר סיכוייה להביא לדחיית התביעה טובים. המבקשת מוסיפה וטוענת, כי הואיל וסיכויי התביעה הינם קלושים, מתגבר החשש כי לא תוכל בסופו של יום להיפרע על הוצאותיה.

המשיב טוען בתגובתו, כי אין תנאים ספציפיים הנדרשים להפעלת התקנה וכי הפעלתה תהא במקום בו הנסיבות מצדיקות את המבוקש ובמקרים חריגים בלבד, שכן הפעלתה פוגעת בנגישות לבית המשפט וכן בזכות לשוויון.

דיון:

תקנה 519 לתקנות סד"א, שעניינה ערובה לתשלום הוצאות, קובעת כדלקמן: "(א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

הרציונל העומד בבסיס הסמכות להטיל ערובה הוא למנוע תביעות סרק ובעיקר להבטיח את תשלום הוצאותיו של הנתבע, בייחוד כשנראה שסיכויי התביעה נמוכים (ראה רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים, פ"ד נח (5) 865 (2004)).

בתקנה 519 הנ"ל לא מפורטת הדרך להפעלת שיקול הדעת ביחס להטלת ערובה ואילו קריטריונים יש לקחת בחשבון בכל מקרה ומקרה, אולם בפסיקה נתגבשו כללים שיש בהם כדי להדריך את בית המשפט לגבי הפעלת הסמכות האמורה.

במסגרת השיקולים שבית המשפט בוחן בבואו לדון בבקשה להפקדת ערובה מכוח תקנה 519 לתקנות סד"א, עליו להעמיד לנגד עיניו את זכות הגישה של התובע לערכאות, וזאת אף אם מדובר בתובע חסר אמצעים (ראה רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד (1) 647 (1990)); י' זוסמן, סדר דין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), עמ' 899).

יחד עם זאת, אין להתעלם מזכותו הבסיסית הנוגדת של הנתבע להיפרע מהתובע בגין הוצאותיו במידה שהתביעה כנגדו תידחה.