אבו לאשין נ' מדינת ישראל

החלטה

בפניי בקשה להארכת מועד בגין שני דוחות תנועה מהשנים 2006 ו – 2007.

לאחר שעיינתי בבקשה ושקלתי טענות המבקש, מצאתי לנכון לדחותה, בלא צורך בקבלת עמדת המשיבה.

אין חולק כי המבקש קיבל את דוחות התנועה לידיו, והיה עליו להגיש בקשה להישפט בתוך 90 יום. באשר לאחד הדוחות טוען המבקש כי שלח בקשה "אשר הלכה לאיבוד" ואילו לגבי הדוח השני לא מועלית כלל טענה בדבר הגשת בקשה.

כידוע, חובה להגיש בקשה להישפט בדואר רשום והנטל הוא על המבקש להראות כי הגיש בקשתו במועד. בידי המבקש אין ראייה כי הגיש בקשתו ואין הסבר כיצד לא עקב אחרי הבקשה במשך תקופה ארוכה מאז הגשתה, וכיצד זה לא קיבל הודעות על תוספת פיגורים לקנס המקורי.

במיוחד יש להתייחס בזהירות לבקשות מעין אלה המוגשות בעקבות הודעת משרד הרישוי בדבר הפעלת אמצעי תיקון כנגד המבקש, כפי שהם הדברים במקרה דנן. ראו לעניין זה, בין השאר, עפ (ב"ש) 5242/08 אבו קטן באסם נ' מדינת ישראל; עפ (ב"ש) 4574/07 אבו סיאם חמיס נ' מדינת ישראל.

יתרה מכך, במקרה דנן קיבל המבקש את הודעת משרד הרישוי בדבר צבירת ניקוד כבר בחודש יולי 2007, כמחצית השנה לפני מועד הגשת בקשה זו. המדובר בהשתהות ארוכה אשר לא ניתן לה הסבר כלשהו.

בקשה להישפט יש להגיש בתוך 90 יום מקבלת דוח, ובקשה להארכת מועד יש להגיש בהקדם לאחר שנודע למבקש כי איחר את המועד להגשת בקשה להישפט. איחור של שישה חודשים אינו סביר בעיני, ואין לו כל הסבר מצד המבקש במקרה דנן.

מכל הנימוקים שלעיל, ראיתי לנכון, כאמור לעיל, לדחות את הבקשה.

ניתנה היום, ב' שבט תש"ע, 17 ינואר 2010, בהעדר הצדדים.