בעקבות א073998/04 ארונוב נ' The United States of America
מבוא
האם ניתן לפתוח הליכים משפטיים בישראל נגד ריבון זר בגין מעשים או מחדלים הנטענים כנגד הריבון הזר, בפעולותיו בתוך שטחו הריבוני להחלת חוקיו?
בעקבות רע"א 7092/94 HER MAJESTY THE QUEEN IN RIGHT OF CANADAנ' שלדון ג. אדלסון ("קנדה"), ברור הוא שהמשפט הבינלאומי המנהגי במיוחד בכל האמור לדיני חסינות מדינות זרות חל בישראל, אולם עובדות "קנדה" התייחסו דווקא לפעולות ריבון מחוץ לשטחו הריבוני. עתה לראשונה נקבע בהחלטה שניתנהבעניין ארונוב, כי הדוקטרינה לפיה אל למדינה אחת להתערב בהחלטות ריבוניות של מדינה אחרת, במיוחד בעת החלת חוקיה, נקלטה גם בישראל.
החלטת בית משפט השלום בתל אביב (השופטת נועה גרוסמן) בא 073998/04 ארונוב נ' The United States of America, דחתה על הסף תובענה שהוגשה ע"י בני הזוג ארונוב כנגד ממשלת ארה"ב, בגין נזקים שנגרמו להם לטענתם עקב אי מתן אשרת הגירה, למרות שלדבריהם היא הובטחה להם ע"י הקונסול. החלטת הדחייה על הסף של ביהמ"ש קיבלה את טענות ארה"ב לגבי אי שפיטות וחסינות ריבונית. ההחלטה, ראשונה מסוגה בישראל, חדשנית ומעניינת, ובכך יעסוק מאמר זה.
חשיבות החלטת ביהמ"ש הנה בכך, שלראשונה מצהיר בית משפט ישראלי מפורשות, כי לצד חסינותו הריבונית של הריבון הזר שהיא חסינות פרוצדוראלית מעולו של בית משפט מקומי, שאינה מבטלת את העילה אך מציבה מחסום דיוני להגשתה, קיימת גם מניעות מהותית בנושאים מסויימים, בהם לא ידון בית משפט ישראלי מחמת חוסר שפיטות.
משרד כרמון וכרמון (חגי כרמון ואיתי כרמון) ייצג את ממשלת ארה"ב. משרד כהן-ליברמן ייצג את ארונוב.
סיפור העניין
בני הזוג ארונוב (התובעים) התקשרו עם בעל משרד למתן שירותי גרין קארד בדימונה, על מנת שזה יסייע להם להשתתף בהגרלה לקבלת ויזה לאשרת שהות קבע בארה"ב ("גרין קארד").
הגב' ארונוב זכתה בהגרלת 2003DSשהיא תכנית של ממשלת ארה"ב המתקיימת מדי שנה ובה מוגרלים 50,000 מספרי ויזות הגירה המיועדים לגוון את הרקע האתני של אוכלוסית ארה"ב. ההשתתפות בתכנית אינה כרוכה בתשלום כלשהוא לממשלת ארה"ב ואין צורך בעזרה מקצועית על מנת למלא טופס פשוט שניתן להורידו מהאינטרנט, אולם על הזוכים לעמוד בדרישות דיני ההגירה של ארה"ב ובכללי התכנית הנובעים מהם.
עם זכייתה של הגברת ארונוב בהגרלה, היה עליה להעביר בדואר למרכז עיבוד הנתונים בקנטקי בארה"ב מסמכים ואישורים שונים לצורך סריקה ובחינה. התובעים השלימו את מילוי הטפסים והעבירו את המסמכים, באמצעות הדואר לארה"ב. לאחר מכן, התובעים נדרשו לעבור בדיקות רפואיות עובר לפגישתם עם הקונסול.
לטענת ארונוב בתביעתם, בפגישתם עם הקונסול הובהר להם כי עליהם להתארגן לקראת המעבר לארה"ב וכי הם יכולים לפעול למכירת דירתם, שכן ממועד קבלת הויזה עליהם להגר ולממש את זכאותם בתוך חצי שנה, שאחרת תפקע הויזה. התובעים מכרו את דירתם והתובע 2 אף התפטר מעבודתו. לאכזבתם התבשרו התובעים, באמצעות הקונסולית, כי לא יקבלו ויזה משום שהתובעת (באמצעותה קיוו ארונוב לקבל את ה"גרין קארד" הנכסף) אינה עומדת בתנאי החוק האמריקאי הקובע כללים לקבלתה. משכך, הגישו התובעים תביעה נזיקית כנגד ממשלת ארה"ב.
תביעתם כנגד ממשלת ארה"ב התבססה על טענתם כי הם ניזוקו כתוצאה ממעשיה ו/או מחדליה של הנתבעת אשר (לטענתם) הטעתה אותם ו/או יצרה מצג שווא רשלני כלפיהם ואשר גרמה להם לשנות את מצבם לרעה, לשאת בעלויות היקרות של ההליך, לרבות מכירת הדירה, עזיבת מקום עבודה והתנתקות מסביבת חייהם. תביעתם היתה לפיצוי בגין נזקים אשר נגרמו לתובעים בשל התנהגותה הנטענת של ממשלת ארה"ב כאמור לעיל, לרבות החלטתה שלא להעניק לתובעת ויזה.
טענות אי שפיטות וחסינות ריבונית
הדרך היחידה להמצאה לריבון זר בהתאם לתקנה 494 לתקנות סדר הדין האזרחי על פי כללי המשפט הבינלאומי הפומבי המינהגי, יש לתת לריבון הזר פרק זמן שלא יפחת משישים יום להגנתו. משהומצא כתב התביעה לממשלת ארה"ב בדרך זו וניתנו לה שישים הימים להגנתה, הגישה ממשלת ארה"ב בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת חסינותה הריבונית ואי שפיטות נושא התביעה – ובכך עוסקת החלטת השופטת גרוסמן נשוא מאמר זה.
בקליפת האגוז, טענת ממשלת ארה"ב בעניין ארונוב היתה, שמבלי להיזקק כלל לבירור עובדתי של טענות התובעים, הרי כל מעשיה באמצעות הקונסוליה בת"א נעשו עפ"י חוקי ודיני ארה"ב, באו לקדם מטרות שלטוניות של ממשלת ארה"ב, והיוו פעילויות שלטוניות של ממשלת ארה"ב לכל דבר ועניין .
ככאלו, הן וכל תוצאה הנובעת מהן, חסינות מפני ביקורת שיפוטית של בית משפט זר (בית משפט ישראלי במקרה הנוכחי) ואף אינן שפיטות. זאת שכן סוגיית החסינות הריבונית איננה נשענת על מעשה חקיקה ישראלי, בהיעדר חקיקה מתאימה בישראל (יצוין שחלק ממדינות העולם חוקקו חקיקה ספציפית העוסקת בחסינות הריבון הזר. בישראל קרא בית המשפט העליון לחקיקה דומה בישראל, אולם הדבר טרם נעשה, הגם שטיוטות מתקדמות כבר קיימות).
במקום זאת, סוגיית החסינות הריבונית במשפט הישראלי נשענת על המשפט הבינלאומי המינהגי בתור דין הנקלט מבחוץ ועל הלכות ישראליות האמורות לשקף את המשפט הבינלאומי המינהגי.
ממשלת ארה"ב טענה, כי עפ"י כללי המשפט הבינלאומי המנהגי הנשען על אדני הדדיות בין מדינות החפצות להיכלל ברשימת המדינות המתורבתות המצייתות לכללי המשפט הבינלאומי המינהגי, ושאינן חפצות להיקבר מחוץ לגדר בבושה, עקרון החסינות הוא הכלל ואילו על התובע להראות כי תביעתו נכללת בין אחד החריגים המוכרים לעקרון החסינות. בכך טענה ממשלת ארה"ב כי בעקבות פסיקת ביהמ"ש העליון בהלכת קנדה אושרר שוב העקרון ע"י הנשיא ברק, לפיו ישראל מחילה את כללי המשפט הבינלאומי המינהגי בנושאי חסינות ריבון זר:
"על בית המשפט לפעול בכל עניין של משפט בינלאומי מינהגי על פי כללי המשפט הבינלאומי המינהגי. איננו רשאים לעשות דין לעצמנו. שלטון החוק הוא גם שלטון החוק בשופט. עלינו, איפוא, לנהוג על פי כללי המשפט הבינלאומי המינהגי המכירים בחסינות מוגבלת למדינה הזרה בעניינים שלטוניים."
ובמקום אחר נאמר:
"בישראל אין כל חקיקה מיוחדת באשר לחסינותן של מדינות זרות. מהו, איפוא, הדין בעניין זה?
12. התשובה הינה, כי דיני חסינות המדינה הזרה הם חלק מהמשפט הבינלאומי המינהגי "
ממשלת ארה"ב טענה שהעילות והסעדים שארונוב ביקשו בתובענה, התבססו על הטענה כי ממשלת ארה"ב חבה כלפיהם חובת זהירות כלשהיא ואשר עקב הפרתה כביכול נעשו כלפיהם עוולות בתחום הנזיקין. בבקשתה לסילוק התובענה על הסף טענה ממשלת ארה"ב מבלי להתייחס לתוכנה של התובענה או לאמיתות הטענות העובדתיות בה או לדיוקן, שברור כי על פניה התובענה בכללותה שואפת להתערב בשיקול דעת ריבוני של מדינת חוץ ולהורות לה כיצד עליה לנהוג.
טענת ממשלת ארה"ב היתה כי עם כל הכבוד, אין לבית משפט ישראלי סמכות להרהר ולשפוט כיצד על ממשלת ארה"ב כריבון זר לנהוג בהחלת חוקיה ותקנותיה מבלי לשים לב לסמכותה הריבונית כמדינת חוץ, לחוקיה, לתקנותיה ולשיקול דעתה הבלעדי והמוחלט כיצד לכלכל את ענייניה ולקבוע מי ובאלו תנאים יהיה רשאי להגר לארה"ב. אשר על כן, בהיעדר סמכות לדון במעשים ומחדלים שהיוו כנטען בסיס לתובענה בנזיקין, ממילא נטול ביהמ"ש סמכות ליתן סעד בגין אותם מעשים או מחדלים.
כמו כן טענה ממשלת ארה"ב כי בית משפט ישראלי אינו מוסמך לדון בתובענת ארונוב גם מאחר ועניינה של התובענה, בין היתר, בזכויות וחובות הנובעיםמחוקים ותקנות אמריקאים הקובעים אף את המנגנונים הבלעדיים לבירור הזכויות והחובות הנובעים מכוחה של ממשלת ארה"ב להעניק בתקנות ובכלליםזכויות ולקבוע את דרכי מימושן.
אי שפיטות מהותית
הטענה היתה כי נושא התביעה אינו שפיט, שכן כל מדינה ריבונית יכולה להסדיר במערכת חוקיה את עצם הזכאות ואת הפרוצידורה לתקיפת החלטות שלטוניות או מינהליות. נקודתית, טענה ממשלת ארה"ב כי הלכה היא שענייני הכניסה וההגירה לארה"ב הם נושאי מדיניות חוץ שעל פי חוקת ארה"ב הנתונים לרשות המבצעת בלבד ובדרך כלל, פרט לחריגים נדירים, אין לשום בימ"שזכות להרהר או לערער על החלטות אלו והנובע מהן (דוקטרינה הנקראת "Plenary Doctrine").
על פי ה-Plenary Doctrine,נעדרים בתי המשפט סמכות שיפוט בעניינים שונים, מדיניים-בטחוניים ואחרים. במסגרת זו נכללים נושאי הגירה הנוגעים למי שאינם אזרחי ארה"ב ולהם אין כלל מעמד בביהמ"ש בנושא זה.
מאחר ועל פי קביעת ביהמ"ש העליון של ארה"ב, ענייני הגירה לארה"ב מהווים "מדיניות חוץ" הרי שברי הוא שתובענת התובעים הנובעת מעילת אי מתן ויזה ונזקיהם הנטענים כתוצאה מכך, מצוייה באופן מובהק בתחום אותו הגדירו הן ביהמ"ש העליון של ארה"ב והן ביהמ"ש העליון של ישראל כבלתי שפיט. כל זאת אמור לגבי בתי המשפט האמריקאיים – לית מאן ד'פליג שהאמור יחול ביתר שאת לגבי בית משפט זר כגון בית המשפט הישראלי.
ארה"ב טענה כי הדבר דומה, בהיפוך מצב הדברים, למצב בו היה תושב ואזרח ארה"ב מבקש סעד כספי כנגד ממשלת ישראל בבית משפט אמריקאי בעניין מדיני, לאחר שפנייתו לממשלת ישראל בישראל בערוץ מינהלי לא נענתה, ואותו אזרח אמריקני היה מגיש תובענה לבית משפט במדינת מושבו בארה"ב נגד "ממשלת ישראל".
למרבה הפליאה, הדבר אכן קרה, ואיפשר הצצה לנבכי עיקרון ההדדיות החשוב כל כך לאיזון היחסים המשפטיים בין מדינות ומערכותיהם השיפוטיות. בעניין Samuel E. Friedar v. The Government of Israel , אזרח ניו יורקי תבע את ממשלת ישראל בבית משפט פדרלי בניו יורק בטענה שלא קיבל החזר הוצאות רפואיות ואחרות שהובטחו לו כאשר שירת בצה"ל בשנת 1948. ביהמ"ש הפדרלי דחה את תביעתו על הסף משני טעמים: מטעם חסינות ריבונית ומטעם מעשה מדינה Act of State (יש לשים לב לטעות נפוצה ובעייתית לא רק בקרב עורכי דין מנוסים, אלא גם בקרב בתי משפט, של עירבוב מונחים ותחומים בין החסינות הריבונית והחסינויות הדומות לה (כגון חסינות דיפלומטית או קונסולרית, ושאר חסינויות) ולבין דוקטרינת "מעשה מדינה". המדובר בעניינים שונים בתכלית).
בעניין פרידר הנ"ל, טענה גם מדינת ישראל פרט לטענה לחסינות ומעשה מדינה, כי המקום הנכון לבירור תובענתו של התובע הוא בית משפט ישראלי. מנגד, טען פרידר כי אין לישראל חסינות ריבונית או הגנה עקב מעשה מדינה מטעמים אלו: הנ"ל טען שהמצגים שנעשו לו והמכתבים שקיבל מקונסול ישראל היוו ויתור מפורש או משתמע על חסינות. שנית (לטענת פרידר באותו עניין), ממשלת ישראל פעלה באופן מסחרי כאשר התקשרה עם התובע לקבלת שירותיו ושלישית, פרידר טען (טענה תמוהה קמעא) שמדינת ישראל פעלה כחברת ביטוח המונעת שלא כדין מהתובע כספים המגיעים לו.
בענין ארונוב ד'כאן, אימץ בית המשפט הישראלי את הרציו שהנחה את בית המשפט הפדראלי האמריקאי בעניין פרידר ד'שם: בעניין פרידר, ביהמ"ש הפדרלי דחה את כל טענות פרידר וקבע שיהיה זה יומרני לבית משפט אמריקאי להעביר ביקורת על הליכים אדמניסטרטיביים ישראליים, ואף הרחיב בנקודה חשובה זו גם לטעמים מעשיים:
“It would be presumptuous for a United States court to review a foreign state’s internal administrative activity, especially when identical activity United States government would not be subject to judicial review. I find this suit inappropriate for adjudication by United States court. Accordingly, the Government’s motion to dismiss is granted.”
ובהערת שוליים הוסיף וציין ביהמ"ש הפדרלי גם הערה לעצם היות העניין בעייתי גם מבחינת היות הפורום נאות:
“I further note the difficulty of trying this case in United States would justify a dismissal on forum non conveniens grounds.
הבעיה שבחוסר הידיעה
בקצרה, רוב בעיותיהם וקשייהם של תובעים החפצים בייזום הליכים נגד ריבון זר נובעים מאי הכרת התחום המיוחד של המשפט הבינלאומי הפומבי, הן בהיבט המהותי והן בהיבט של סדרי הדין.
חוסר מיומנות זו, מעוררת לעיתים גם כעס על שהריבון הזר נמצא כביכול, לפחות בעיני המתבונן שאינו בקיא במטרייה, מעל הדין. עם מתן החלטת בית המשפט העליון בעניין קנדה, סברו רבים וטובים כי נפתרו בעיותיהם ככל שאלה נוגעות לחסינות הריבון הזר, בעיות שמקורן באימרת אגב של השופט זוסמן בפסק דין סנסור, שנות דור קודם לכן.
פסק דין קנדה החיל בצורה מסודרת וברורה את דוקטרינת החסינות המוגבלת, בעוד שהדין שקדם לכך היה הדין לפיו דוטרינת החסינות המוחלטת שלטה. אולם, כפי שניתן לראות מדברי הנשיא ברק שצוטטו לעיל, שלטון החוק מכתיב ציות גם לכללים שאינם מובנים תמיד די צורכם ע"י מי מהצדדים או מקובלים עליהם.
המיסקונספציה הנ"ל מביאה רבים לסברה המוטעית לפיה פס"ד קנדה הנו חזות הכל, אולם אין כך הדבר, מבלי לגרוע כהוא זה מחשיבות פסק דין זה. פס"ד קנדה קבע סופית כי בישראל חלה דוקטרינת החסינות המוגבלת ודחה את טענת קנדה לחסינות בענין שכירות מקרקעין, עניין מסחרי ובלתי חסין מובהק.
אולם, המשפט הבינלאומי המינהגי ככל שהוא נוגע לתחום החסינות הריבונית רחב בהרבה מגבולות עובדות פס"ד קנדה, ובשום פנים ואופן לא ניתן לומר כי כל הסוגיות, הבעיות, השאלות והדילמות הנובעות מדוקטרינה זו מקבלות מענה בפסק דין אחד. כמקובל, פסיקת בתי המשפט הנמוכים מביהמ"ש העליון היא המקום ממנו תנבע מאסה קריטית של פסיקה, כדרכו של המשפט המקובל, ופסיקה זו תשאב את הנמקותיה מן המקורות הזרים בהרבה מן המקרים, שכן הפסיקה הישראלית בתחום זה עודנה דלה.
דוקטרינת החסינות המוגבלת
דוקטרינת החסינות המוגבלת מחילה עיקרון פשוט מאוד: מקום בו הריבון פועל כשחקן חופשי ו"יורד לשוק" כאחד האדם, לא תעמוד לו חסינותו, שכן הדבר יקנה לו יתרון בלתי הוגן על פני שאר המתחרים בשוק. בכך, הסירה דוקטרינה זו מחסום ישן שמקורו בימי קדם ובאמונה שהמלך הוא בן האלוהים ולכן אינו יכול לטעות (“The king can do no wrong”).
אולם, משהתבססה דוקטרינת החסינות המוגבלת כדוקטרינה השלטת בעולם, השאירה על כנה דוקטרינה זו את העיקרון ממנו אין להתעלם, והוא שחסינות הריבון היא הכלל, והאופן היחיד לסטות מן הכלל ולהסיר את טענת החסינות, הוא על ידי שכנוע בית המשפט כי חל אחד החריגים לכלל המוכרים במשפט הבינלאומי המינהגי.
החריגים (ולהם חריגים משל עצמם) חייבים להיות גלויים מכתב הטענות היוצר (כתב תביעה, המרצת פתיחה וכדומה), והדיון בהם נעשה על פי רוב ללא הליך שמיעת ראיות (כמקובל לעיתים קרובות בהליך סילוק על הסף), בין היתר הואיל ועצם שמיעת הראיות הנה הכבדה בלתי מקובלת על הריבון הזר. שמיעת ראיות בקשר עם טענת ריבון זר לחסינות נעשית במקרים בהם קיים ספק באם הריבון אכן ריבון הוא (כמו למשל תביעות כנגד חברות ממשלתיות זרות, בהן אותן חברות טוענות כי הן זרועו הארוכה של הריבון והדיון הראייתי הנו לשם ביסוס הטענה להיות החברה הנתבעת זרועו הארוכה של הריבון) אולם ככלל, כאשר אין ספק כזה, לא מקובל לנהל הליך של שמיעת ראיות לסתירת חסינותו של הריבון.
לפיכך, הבעיה העומדת בפני עורך דין הסבור כי ריבון זר גרם למרשו נזקים כלשהם אינה פשוטה: הואיל ועל עורך דין לדעת את הדין ברמה המתקבלת על הדעת, עליו גם לצפות כי תביעה כנגד ריבון זר תיאלץ לצלוח קודם כל את משוכת החסינות הריבונית וחסינויות אמנות וינה, ולנסח את כתב הטענות היוצר בהתאם, כך שיכלול את כל העובדות הרלבנטיות.
במקביל, על עורך הדין לתת את הדעת במקרים המתאימים גם לבעיית אי השפיטות של העניין הנדון ובעקרון של מגבלות מרחב השפיטות.
לאחרונה, בבג"צ 1661/05 המועצה האיזורית חוף עזה נ. כנסת ישראל קבע ביהמ"ש העליון בהרכב מורחב כי יש לדחות הליך משפטי מסוג זה הן מהיעדר עילה והן מהיעדר שפיטות:
"... ניתן להסתפק באמירה כי בית משפט זה אינו מתערב בעניינים מדיניים מובהקים... אכן, ככל ששיקול הדעת השלטוני הוא רחב יותר, כן הביקורת השיפוטית פועלת בגבולות צרים יותר (ראו פרשת פוקס). היו בוודאי גם שופטים, שהיו מנמקים את דחיית העתירה לא בטענה של חוסר עילה אלא בטענה של חוסר שפיטות מוסדית..."
אם כך נוהג בית משפט ישראלי בעניינים הנוגעים לריבון המקומי, יחמיר שבעתיים בבואו לבחון את שפיטות מעשי ריבון זר במיוחד כשמעשי הריבון נוגעים להחלת ואכיפת דיניו – דבר המצוי בלעדית במתחם שליטתו של הריבון הזר ולא אחר.
אחר קו מנחה זה עקב בית המשפט תל אביב בעניין ארונוב, וקבע:
"... התובענה דנן עוסקת בתחום המצוי כולו במתחם החסינות ואי השפיטות בהיותו נוגע במישרין למדיניות החוץ של הנתבעת ואין לבית משפט זה כל סמכות לשקול שיקולים הנוגעים למדיניות זו או ליתן סעד במידה ונגרם נזק לתובעים כתוצאה מהפעלת מדיניות זו. אין זה המקום כי בית משפט זה ישפוט את פעולותיה של הנתבעת ככל שאלה נוגעים להחלת חוקיה ותקנותיה באשר להגירת זרים למדינתה, שכן לנתבעת שיקול בלעדי בקביעה מי ובאלו תנאים רשאי להגר אליה."
שיקול דעת בית המשפט
הגם שלבית המשפט הישראלי שיקול דעת נרחב למדי כמעט בכל עניין המובא בפניו, נראה כי שיקול דעת זה מצומצם עד בלתי קיים כאשר הנושא הנדון אינו שפיט, לא כל שכן כאשר הנושא מצוי בסמכותו הפנימית של הריבון הזר מכח חקיקה של הריבון הזר.
הסיבות לכך ברורות, כגון זו שנדונה בעניין תא (ת"א) 339/90United States of America נ' זהבה כנען (בבית המשפט המחוזי בפני השופט בן יאיר – כאשר העניין עצמו בא לסיומו בדיון נוסף בביהמ"ש העליון בדנ"א 2568/97 United States of Americaנ' זהבה כנען), שם נגע בית המשפט בדוגמא אחת מני רבות. שם, הענין הנדון היה המנגנון לפיו לממשלת ארה"ב הוקנתה זכות העמידה (בתור יוזמת ההליך, לשם הגנה על רכושה – דבר שאינו גורע מחסינותה כריבון בהליכים אחרים באותו עניין), והאופן בו התנהל מנגנון זה ותיקצובו מכח מעשה חקיקה אמריקאי פנימי.
בית המשפט דחה את עמדת כנען, ובין השורות ניתן לראות את שנמנע בית המשפט המחוזי באותו עניין לומר מפורשות: מבנה החקיקה של מדינה הנו מערכת של איזונים, לעיתים עדינים, הרגישים להשפעות מבחוץ. השפעות מבחוץ, כגון התערבותה של מערכת שיפוטית זרה במדינה זרה, עלולה להוציא את מערכת האיזונים מאיזונה, ובכך להשיג את גבולה הריבוני.
זווית נוספת ניתנת לבחינה דרך הפריזמה המוכרת של הפסיקה הישראלית הדנה בסוגיית אי השפיטות - מבלי לחרוג מגדרי מאמר זה, ניתן לציין את פסק דינו של בג"צ בפרשת חוגים לאומיים אגודה רשומה, ואח' נ' שר המשטרה פד"י, כרך כד (2), ע' 165 , שם הבחין בית המשפט העליון בין אי שפיטות הנגלית על פניה, לבין אי שפיטות שאינה נגלית על פניה, שאז קטן ההבדל בין נימוקי בית המשפט שלא לדון בעניין בשל אי שפיטותו לבין נימוקי בית המשפט שלא לדון בעניין בשל סירובו להתערב בשיקול דעת הגוף העומד לביקורת.
במקרים בהם אי השפיטות נגלית על פניה, יימנע בית המשפט מלשבת בדין המקרה – ואף לא ישמע ראיות במקרה. בדומה, פסק בית המשפט העליון בפרשה מאוחרת יותר (בג"צ 302/72 שיח' סולימאן חסיין עודה אבו נ' ממשלת ישראל פ"ד כז(2), 169 ) כי גם במקרה בו "מוסמך" לכך בית המשפט לדון בעניין (להבדיל ממקרה בו אינו מוסמך לדון בעניין – כמו למשל מקום בו חסין הריבון), לא ידון בו מקום בו הדבר אינו "שפיט". כך לדוגמא, פעולה צבאית-בטחונית, אם מעוגנת היא בדין ואם נחה דעת בית המשפט שמניעיה היו בטחוניים - אין בית-המשפט המקום המתאים להרהר אחריה ולשאול, אם אמנם היתה מחוייבת אותה פעולה לפי המצב הבטחוני או שמא ניתן היה לפתור בעיה בטחונית גם בדרכים אחרות. אפילו יגיע עניין נתון בפניו של שופט שאינו ממהר לגרש עניינים "מדיניים" וכיוצא באלה מטרקלין בית-המשפט, הרי שענייני צבא ובטחון, כמוהם כענייני מדיניות חוץ, אינם מן הדברים הראויים להכרעת הרשות השופטת. ושוב, אם כך ינהג בית המשפט הישראלי בענייני שלטונו שלו, קל וחומר שכך ינהג בעניינים הנוגעים לשלטון ומדיניות ריבון זר.
נראה, כי על פני הדברים יכריע בית המשפט קודם בשאלת סמכותו, ורק אחר כך, במידה והנו סבור כי בסמכותו לשבת בדין, ידון בטענת אי השפיטות.
בעניין ארונוב קבע בית המשפט כי העניין אינו בסמכותו מחמת חסינותה הריבונית של ממשלת ארה"ב, ואף הוסיף וקבע כי גם אילו היה העניין בסמכותו, עדיין היה דוחה את התובענה מחמת היות העניין לא שפיט.
סיכום
עניין ארונוב הנו המקרה הראשון בו דחה בית משפט ישראלי תובענה כנגד ריבון זר הן מחמת אי שפיטות והן מחמת חסינות הריבון, ובכך חשיבותו.
ככלל, לבית המשפט הישראלי מוקנה שיקול דעת בכל עניין המובא בפניו. אולם, שיקול דעת זה מצומצם מאוד עד אינו קיים במקרים בהם העניין הנדון נוגע למדיניות הריבון הזר או לאופן בו מחיל הריבון הזר את חוקיו הוא. במקרים אלה, למעט מקרים חריגים מאוד, ידחה בית המשפט הישראלי את התובענה מהיעדר סמכות (מחמת חסינות הריבון שהיא הכלל), ובאותם מקרים נדירים בהם חל אחד החריגים לחסינות הריבון, יבחן בית המשפט הישראלי את שפיטות העניין הנדון. במידה והעניין אינו שפיט, יידחה מחוסר עילה והיעדר שפיטות.
ההדדיות שבין מדינות מחייבת ציות הדוק לכללי המשפט הבינלאומי המינהגי, והדדיות זו משתלמת.
לפסקי הדין שאוזכרו במאמר:
* הכותב הוא שותף ישראלי במשרד כרמון וכרמון הפעיל בת"א ובניו יורק (www.carmonlaw.com ittai@carmonlaw.co.il) העוסק בעיקר במשפט בינלאומי פרטי ופומבי, מייצג בין השאר מדינות זרות וחבר בוועדת קשרי חוץ ויחסים בינלאומיים שליד וועד מחוז תל אביב והמרכז. הכותב יחד עם עו"ד חגי כרמון מייצגים דרך קבע את ממשלת ארה"ב בענייניה המשפטיים בישראל. הדיעות המובעות כאן במידה ולא הועלו בכתבי בי-דין מטעם ארה"ב, הן של הכותב בלבד.
** המידע המוצג במאמר הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין