מקרה שהוכרע לאחרונה בביה"ד לעבודה בחיפה מראה עד כמה אטומים ו"חסרי לב" מעסיקים יכולים להיות. כשהמעסיק הוא חברה ממשלתית, הדבר עוד יותר מקומם.
עובד רכבת ישראל נפצע בתאונת עבודה בשנת 2001, כשנפל ונפצע בזמן שחיבר מסילת רכבת. מצבו לא אפשר לו לחזור לעבודתו בתור מסילאי.
בשנת 2007 הוא הגיש בבימ"ש השלום בחיפה תביעתה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונה. תביעה זו הסתיימה בפשרה, במסגרתה שילמה לו הרכבת 600,000 שקל.
לשאלות על דיני עבודה:
פורום דיני עבודה
בגדול, ומבלי להיכנס לכל פרטי המקרה, החל משנת 2002 הרכבת הפסיקה לשלם לו שכר כלשהו, אך גם לא פיטרה אותו.
בשנת 2009 הוא זומן לשימוע אצל אצל סמנכ"ל משאבי אנוש ולוגיסטיקה. הוא ביקש להמשיך לעבוד ברכבת, אולם נאמר לו שאין תפקיד בו ניתן להעסיק אותו עם מגבלותיו הרפואיות.
נציגי הרכבת דחו את טענותיו לאובדן זכויות סוציאליות במשך השנים, והציעו לו 75,000 שקל, לשיטתם לפנים משורת הדין.
העובד סירב והגיש תביעה בביה"ד לעבודה בחיפה.
התובע טען כי הנתבעת הוציאה אותו לחל"ת על דעת עצמה, בניגוד להוראות ההסכם הקיבוצי החל עליו, ובניגוד לדין.
לשיטתו, כבר ב-2002 הנתבעת החליטה "בליבה" לפטרו, אך המתינה כדי לכלול אותו בהסכם התייעלות מ-2008. כלומר טענתו הייתה שהשעייתו למשך תקופה כה ממושכת (בלי שכר) לא נבעה מדאגה כלפיו.
בנוסף נטען בין השאר כי לא ברור כיצד הנתבעת לא הצליחה למצוא לו עבודה חלופית, כאשר היא מעסיקה כ-3,400 עובדים שרובם אינם בעלי השכלה גבוהה.
הנתבעת טענה בין היתר כי התובע לא פוטר אלא היה בחל"ת במשך כל התקופה שבמחלוקת (לאחר שסיים את ימי המחלה שצבר), והדבר נעשה מתוך אחריות כלפיו, ועל מנת לאפשר לו לשוב לעבודה ביום מן הימים.
כמו כן, לטענת הנתבעת, בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי, מלכתחילה מותר היה לפטר אותו מסיבות בריאותיות, לאחר שלא נמצאה עבורו עבודה מתאימה.
אפילו לא כרטיס חינם
השופטת אביטל רימון-קפלן תיארה וניתחה את המקרה לאורך 46 עמודים. השופטת הבהירה בין היתר כי לפי ההסכם הקיבוצי, הנתבעת הייתה חייבת לנסות לשבץ את התובע בעבודה מתאימה לכושרו הבריאותי, ורק אם מצבו אינו מאפשר זאת – לסיים את עבודתו.
בעניין זה, ובמילים פשוטות, השופטת לא האמינה לנתבעת, שלא סיפקה אף ראייה לניסיונותיה, כביכול, למצוא לתובע עבודה חלופית.
השופטת אף דחתה את הטענה שלפיה הנתבעת השאירה את התובע בעבודה מתוך אחריות כלפיו. בהקשר זה השופטת ציינה, בין היתר, כי הנתבעת אפילו הקשתה עליו לקבל כרטיס חינם ברכבת לצורך נסיעה לטיפולים.
כמו כן, השופטת הבהירה כי יציאה לחל"ת היא פעולה שנעשית ביוזמת העובד, ולפי ההסכם הקיבוצי מוגבלת לתקופה מרבית של שנה אחת ולא תשע כפי שנעשה כאן.
בסיכומו של דבר, השופטת ביקרה בחריפות את הנתבעת וכתבה כי "הנתבעת התנהלה כלפי התובע שלא כדין, בחוסר תום לב ובעיקר בקשיות לב, בחוסר הגינות וללא חמלה מינימאלית. הנתבעת פגעה בביטחונו הכלכלי והאישי של התובע, בכבודו של התובע כאדם ובזכותו לעבוד, תוך שראתה לנגד עיניה את האינטרסים שלה בלבד".
לאחר שניתחה בהרחבה את זכויות התובע ונזקיו, השופטת הורתה לרכבת ישראל לשלם לו פיצויים של כ-330,000 שקל, בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 שקל. מרבית הסכום ניתן כפיצוי "בגין תקופת אי עבודה", והיתר עבור הפרשי פיצויי פיטורים, עוגמת נפש ופיצוי לפי חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות.
- ב"כ התובע: עו"ד יצחק ריינפלד
- ב"כ הנתבעת: עו"ד ליאת קינן
* עורך דין ד"ר אריאל בוכניק עוסק בדיני עבודה
** הכותב לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את Get Lawyer
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין