שלוש נשים הועסקו כמפקחות השגחה בבחינות מטעם משרד משרד הכלכלה במעמד של קבלן עצמאי. טענתן כי התקיימו יחסי עובד ומעסיק התקבלה והן זכו בפיצוי על זכויות סוציאליות ועגמת נפש
השופטת הדס יהלום קיבלה לאחרונה תביעה נגד המדינה שהגישו שלוש נשים שהועסקו במשך שנים ארוכות כמפקחות בבחינות מטעם משרד הכלכלה. על אף סעיף בהסכמי ההתקשרות בין הצדדים שקבע שהן יהיו במעמד של נותן שירותים ולא עובדות מן המניין, השופטת קבעה שמבחינה מהותית התקיימו בין הצדדים יחסי עובד ומעסיק. כל אחת מהן תקבל פיצוי של עשרות אלפי שקלים.
בין השנים 1990-2019 שלוש התובעות הועסקו כמפקחות השגחה בבחינות באגף להכשרה מקצועית בזרוע העבודה של משרד הכלכלה. האגף ממונה על ביצוע תכנית להכשרה ולפיתוח כוח אדם מקצועי למשק. תכניות אלה כוללות קורסים להכשרת אוכלוסיות שונות, שבסופם נערכות בחינות למשתתפים.
במהלך השנים חתמה המדינה עם התובעות על הסכמי התקשרות שבכולם הופיע סעיף שלפיו בין הצדדים לא יתקיימו יחסי עובד מעסיק, והתובעות יהיו במעמד של נותן שירותים עצמאי.
לטענת התובעות, המדינה היא שקבעה את סידורי העבודה שלהן ושיבצה אותן במוסדות הלימוד בהתאם לצרכיה. הן סיפרו כי נדרשו להגיע למשרדי המדינה בתל אביב בבוקר יום הבחינה, לאסוף משם את טפסי הבחינה ואז לנסוע למוסד הלימוד בו הוצבו. במהלך הבחינה הן היו אמונות על פיקוח ושמירה על טוהר הבחינה. לאחר סיום הבחינה הן נדרשו להשיב את טפסי הבחינה למשרדים. בסוף כל חודש הן העבירו לנתבעת דו״ח מפורט היכן הוצבו במהלך החודש, כמה שעות עבדו וכן דיווח על נסיעות.
המדינה טענה, בין היתר, כי ההתקשרות עם התובעות לא הייתה רציפה, מה שניתק את קשרי העבודה. עוד לדבריה, התובעות לא הוצבו במשרדי משרד הכלכלה מה שמעיד על העדר יחסי עובד מעסיק.
באופן אישי
נשיאת בית הדין לעבודה בתל אביב, השופטת הדס יהלום, קיבלה את התביעה. היא הבהירה כי המבחן המרכזי בשאלת סיווג היחסים הוא מבחן ההשתלבות על שני פניו. בפן החיובי יש לבחון אם פעולת התובעת הייתה נחוצה לפעילות הרגילה של מקום העבודה והאם היא היוותה חלק מהמערך הארגוני. בפן השלילי יש לבחון האם התובעות היו בעלות עסק משלהן והאם נשאו ברווח ובסיכון.
השופטת קבעה כי בהתאם למבחני הפסיקה התקיימו בין כל אחת מהתובעות לבין המדינה יחסי עובד מעסיק לאורך כל תקופת ההתקשרות.
היא ציינה שהתובעות הועסקו על ידי המדינה למעלה מ-25 שנים והיו חלק מהמערך הארגוני של משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים. ״המדינה התבססה על העסקתן של התובעות, כשם שהתבססה על העסקת עובדים אחרים״, כתבה.
עוד עלה מחומר הראיות כי המדינה עורכת הליך מיון של המועמדים לתפקיד אותו ביצעו התובעות והיא פיקחה על עבודתן. כמו כן, מהעדויות עלה שהקשר בין המדינה לתובעות היה סדיר ורציף. המדינה היא שקבעה את סידורי העבודה של התובעות, את ימי העבודה ואת מקום ביצועה, ולתובעות לא הייתה יכולת לשלוט היכן יוצבו. זאת ועוד, התובעות נדרשו לבצע את תפקידן באופן אישי.
באשר לפן השלישי כתבה השופטת כי לתובעות לא ניתנה גמישות תעסוקתית והמדינה לא הוכיחה כי היה להן אינטרס כלכלי כלשהו להתקשר בדרך של קבלן ונותן שירותים.
כל אחת מהתובעות תקבל פיצוי של בין 78,000-106,000 שקל.
בנוסף חויבה המדינה לשלם לכל אחת מהן הוצאות ושכ״ט עו״ד בסך 5,000 שקל.
- ב״כ התובעות: עו"ד מיקו מנחם
- ב״כ המדינה: עו"ד אפרת סמואל מפרקליטות מחוז תל אביב
עו״ד טמיר כרמי
עוסק/ת ב-
דיני עבודה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין