אישה ציוותה דירה לבנה, ואת הכספים שלה לנכד מבן אחר. האפוטרופוס שלה מכר את הדירה, כך שהדירה "הפכה" ל"כספים". בימ"ש לענייני משפחה בתל-אביב: האפוטרופוס פעל משיקולי מס, האישה לא צפתה את האפשרות.
מצד אחד בנה של המנוחה ובנו – הנכד – ניצבו כתובעים. בצד השני, בן אחר, ובעלה השלישי, שהיה נשוי לה 46 שנה.
לשאלות על דיני משפחה:
פורום דיני משפחה
האישה ערכה צוואה ב-2006, בה הורתה להעניק שתי דירות לבן אחד שלה, ואת הדירה השלישית לבעלה ולבן שני שלה. בנוסף, היא העניקה את כל כספיה לנכד.
בעקבות התדרדרות במצבה, ב-2011 השופט יהורם שקד מבית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב מינה עורך דין לאפוטרופוס על רכושה. ב-2013, כשבע שנים אחרי שערכה את הצוואה, החליט האפוטרופוס, לאחר התייעצויות עם בני המשפחה, למכור את הדירה השלישית תמורת שניים וחצי מיליון שקל, על מנת לממן את הוצאות מחייתה.
לפני קרוב לשנה האישה נפטרה.
הבן השני הגיש התנגדות לקיום הצוואה כפי שהיא, בטענה שבמסגרת קיומה יש להורות שהכסף שיתקבל ממכירת הדירה יועבר אליו ואל בעלה לשעבר.
בעקבות זאת, הבן הראשון והנכד הגישו תביעה בבית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב, בה ביקשו להורות שהם יזכו בתמורת הדירה שנמכרה.
לשיטת התובעים, הנתבעים מבקשים להוסיף לצוואה דברים שלא נכתבו בה.
כיוון שהתמורה מהדירה הופקדה בחשבון הבנק של המנוחה ולא שימשה לרכישת נכס אחר, טענו התובעים, הרי שאי אפשר לעקוב אחר הכסף ולראות בו תחליף לדירה עצמה.
הטענה העקרונית הייתה שאת העיזבון מחלקים לפי מצב הנכסים של המנוח במועד הפטירה, ולא לפי מצבם בזמן עריכת הצוואה. חלקה של המנוחה בדירה נמכר על ידי האפוטרופוס באישור בית משפט. משכך, טענו התובעים, יש לראות את פעולה זו כאילו נעשתה על ידי המנוחה עצמה.
הנתבעים טענו, בין היתר, שיש לקיים את הצוואה בהתאם לכוונת המנוחה בזמן שעשתה את הצוואה. בצוואה היא ביקשה לחלק את עיזבונה בין בעלה, שני בניה ונכדהּ, ולא התכוונה לנשל את חלקם מהעיזבון, כפי שיקרה אם התובע יזכה בכספי הדירה.
החלטה שרירותית
"בעת עשיית הצוואה, לא חפצה המנוחה להדיר מעיזבונה את בעלה ואת בנה דביר (שם בדוי), וכפועל יוצא מכך, אילו תקויים הצוואה באופן המדירם מעזבונה, נימצא חוטאים לרצון המנוחה בעת עשיית הצוואה", כתב השופט יהורם שקד.
השופט קבע שההחלטה למכור את הדירה לא הייתה החלטה של המנוחה, ואף נעשתה באופן שרירותי, מבלי לתת את הדעת לרצונה או להשפעת המהלך על חלוקת העיזבון.
השופט הסביר האפוטרופוס פעל משיקולי מס, כפי שהוא עצמו ציין בזמנו בבית המשפט. באותה מידה, אפשר שהיה מוכר את הדירה בתל אביב ולא את הדירה שנמכרה. במצב כזה, לפי גישת התובעים, דווקא חלקו של אחד מהם היה נגרע.
עצם המכירה אינה מעידה על כך שהמנוחה רצתה להדיר את הנתבעים מהצוואה, הבהיר השופט. הדירה נמכרה על מנת לממן את מחייתה. משכך, וודאי שהעובדה שהתמורה נשמרה ככסף נזיל אינה מצביעה על רצון כזה.
בנוסף, השופט ציין שהצוואה לוקה בחסר. בעיניו, המנוחה פשוט לא צפתה את האפשרות שאחד מנכסיה יימכר, ולכן לא הכניסה הוראה שלפיה במקרה שדבר כזה יקרה, מי שיזכה בתמורה הוא זה שאמור היה לזכות בנכס.
לפיכך, בסיכומו של דבר השופט הכיר בזכותם של הנתבעים בכספים שהתקבלו עבור מכירת הדירה. בסיום פסק הדין, השופט הציג נוסחה שלפיה יחושב ניכוי חלקם היחסי בהוצאות המנוחה לאחר מכירת הדירה.
לקריאת פסק הדין
- ב"כ התובעים: עו"ד דוד תורג'מן
- ב"כ הנתבעים: עו"ד מוטי ברעם, עו"ד עומרי דרור
* עורכת דין הילי חן כהן עוסקת בדיני משפחה
** הכותבת לא ייצגה בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין