מדינת ישראל נ' אלקין

פסק דין

ביום 5.11.10 חתם קצין משטרה בדרגת רפ"ק על צו מנהלי לסגירת החצרים הידועים כ"רפאליס" (להלן: "העסק") המשמשים כמזנון לרבות מכירת משקאות משכרים, פיצוציה "פיצוציה" – בטיוי של עגה (סלנג) ל"יְמָמִית" שהיא חנות נוחות הפתוחה יומם ולילה. ובאר, למשך 30 ימים (להלן: "צו הסגירה" או "הצו")). הדבר היה לאחר שבשעה 03:00 במועד הנ"ל ביקר קצין הרישוי של מרחב יפתח בעסק ומצא שם "מספר מבלים אשר רכשו משקאות משכרים בתוך העסק" [מזכר בחתימת קצין הרישוי]. קצין הרישוי ציין במזכרו שלעסק נשלחו התראות קודמות ואף הוצאו צווי סגירה.

"פיצוציה" – בטיוי של עגה (סלנג) ל"יְמָמִית" שהיא חנות נוחות הפתוחה יומם ולילה.

ביום 7.11.10 הוגשה לבית המשפט השלום בתל אביב בקשה מטעם הבעלים של העסק לביטול צו הסגירה. בבקשה נטען שהצו מעדר תשתית עובדתית ומשפטית מתאימה; שאין בפעילות העסק כדי להוות סיכון לשלום הציבור ושסגירת שלושת חלקי העסק היא בלתי מידתית, מקפחת וגורמת נזק כלכלי גדול.

ביום 9.11.10 ניתנה החלטת בית משפט השלום (כב' השופטת לימור בן שמן) אשר קיבלה את הבקשה. ההחלטה נסמכת על שלושה נימוקים: א) העדר תשתית עובדתית מספקת; ב) אין משמעות לעובדה שהעסק נעדר רישיון; ג) העדר ראיה לכך שתפעול העסק יגרום להפרת שלום הציבור בפועל או בכוח.

המשטרה, באמצעות פרקליטות מחוז תל אביב (אזרחי) הגישה ערעור על החלטת בית משפט השלום. בהודעת הערעור נטען כי צו הסגירה נשען על תשתית עובדתית מספקת; בסיסו המשפטי איתן ולשאלת הפגיעה בכוח בשלום הציבור אין כל השלכת על תקפות צו הסגירה.

בא כוח המשיב טען בתגובה שהשופטת קמא צדקה בקביעתה שהתשתית העובדתית שבסיס צו הסגירה "דלה" ובלתי מספקת וכן הדבר לעניין התשתית המשפטית. העסק טעון רישיון ורישיון לא ניתן לו. לפי שלקצין המשטרה סמכות להוציא צו סגירה מנהלי רק ביחס לעסק מורשה סמכות הסגירה המנהלית של עסק המתנהל ללא רישיון מוקנית לגורמי הרשות המקומית. נשמט היסוד המשפטי מתחת לפני הצו.

סמכות הסגירה המנהלית של עסק המתנהל ללא רישיון מוקנית לגורמי הרשות המקומית.

דיון

התשתית העובדתית

השופטת הנכבדה כתבה בהחלטתה שעיינה בחומר החקירה ומצאה שהוא "חומר דל". עוד כתבה כי המבקש (המשיב) נחקר על תצהירו והתצהיר לא נסתר.

אתקשה להבין את האמירות הללו. עיינתי בתצהיר ולא מצאתי שיש בו אמירה עובדתית אחת הנוגעת לתשתית העובדתית שעליה נסמך הצו. התצהיר מסתיר (או לכל הפחות אינו מגלה) עובדות רלוונטיות. כך התצהיר מגלה שהמצהיר הוא הבעלים של קיוסק מסעדה ובר אך מסתיר את העובדה שהעסק נעדר רישיון. התצהיר מציין את העובדה שהמשטרה הוציאה צו סגירה אך אינו מגלה את העובדה שלעת ביקור המשטרה בעסק באישון לילה היו בו אנשים שצרכו אלכוהול.

על שתי העובדות הללו (הרישוי וצריכת האלכוהול בעסק בלילה) נחקר המצהיר וחרף תשובותיו המתחמקות נקל להסיק מהן שלעסק אין רישיון וכי בעסק צרכו וצורכים אלכוהול בשעות הלילה (לאחר 23:00).

הנה כי כן לא נשמעת מן התצהיר כל הצהרה עניינית וממילא אין ערך לסתירתו. ואילו דברי המצהיר (כלומר עדותו בבית המשפט) תומכים את מזכר קצין הרישוי (שהוא לעצמו "ראיה מנהלית" מספיקה לשם ביסוס התשתית העובדתית של צו הסגירה).

המסקנה המתבקשת היא שהייתה למשטרה תשתית עובדתית מספקת לשם הוצאת הצו ותשתית זו לא הופרכה בדיון שנערך לפני בית משפט קמא. לתשתית זו שלושה מרכיבים: 1) לעסק אין רישיון; 2) ביום 5.11.10 בשעה 03:00 נמצאו בעסק אנשים שצרכו אלכוהול; 3) לעסק נמסרו התראות קודמות לעניין מכירת אלכוהול אסורה.

התשתית המשפטית

צו הסגירה הוצא מכוח סמכותו של קצין משטרה בדרגת רב פקד (רפ"ק) ומעלה (להלן: "קצין המשטרה" לפי סעיף 23 לחוק רישוי עסקים (להלן: "החוק"). סעיף 23(א) לחוק מקנה לקצין המשטרה סמכות לסגירת חצרים שבהם עוסקים במכירת משקאות משכרים כאשר סגירת החצרים דרושה לשם שמירת שלום הציבור. סמכות סגירה זו היא למשך 30 ימים (להלן: "סגירה לשם הגנת הציבור".

סעיף 23(א1) לחוק מקנה סמכות סגירה נוספת, מוגבלת ל-15 ימים, של אותם חצרים, גם בלי קשר לשמירת שלום הציבור, אם קצין המשטרה מצא שהתקיימו שני תנאים אלה:

קיים חשד סביר כי בחצרים נעברה עבירה לפי סעיף 14 בשל הפרת חובה לפי סעיף 2(א1)...;