ענבר חיה נ' גלפנד רונן

פסק דין

1.בפני תביעה אשר בגדרה עותרת התובעת לחייב את הנתבע לפצותה בגין נזקים אשר נגרמו לה, לטענתה, מחמת הפרת הסכם להובלת תכולה של דירה מנקודה לנקודה. התובעת צירפה את טופס הזמנת ההובלה, בו נרשמו הפריטים המיועדים להובלה, כגון מקרר, מכונת כביסה, מייבש כביסה, ריהוט, טלויזיה, וכן 40 קרטונים. עיון בטופס מלמד כי מדובר בתכולה שגרתית של דירת מגורים של משפחה בישראל.

2.לטענת התובעת, במועד שנקבע להובלה, הגיעו נציגי המוביל ברכב קטן ביותר, ואף באיחור. לדבריה, המובילים הגיעו לכלל מסקנה כי תכולת הדירה לא תוכל להכנס אל הרכב שהובילו ועל כן עזבו את המקום, מבלי ליתן לה מענה. לדבריה, היא ובן זוגה נאלצו להמתין ולאחר שניסו לתקשר עם משרדו של הנתבע ללא הצלחה – נעזרו בשירות חלופי. הדבר הסב לתובעת ולבן זוגה עוגמת נפש וטרחה מרובות, במיוחד בהנתן העובדה כי הנ"ל מטופלים בתינוק.

3.הנתבע מצידו טען כי מזמינת ההובלה, התובעת, החליטה על דעת עצמה כי הרכב קטן וכי לא יספיק להובלה, ועל כן שחררה את המובילים. לטענתו, התובעת היא זו שנושאת באחריות לתקלה הנ"ל. העובד מטעם הנתבע, אחד המובילים שנכח במקום, העיד כי במועד הביקור בדירה התברר כי ישנן שקיות רבות שיש להוביל. לדבריו, אף כי ניתן היה לארוז את כל השקיות ברכב שהובא, התובעת התנגדה לכך וטענה כי מדובר בציוד שביר.

4.עיינתי בטענות הצדדים. אני סבורה כי הצדק הוא עם התובעת וכי הנתבע לא סיפק את השירות אשר התחייב לספק. ראשית, בכל הקשור לגודל הרכב, הנתבע העיד כי מדובר בטנדר. ספק בעיניי אם טנדר עשוי לספק להובלה הנדרשת. הנתבע לא הציג כל תמונה של הרכב ואין סיבה לפקפק באמינות עדותה של התובעת שהעידה כי הרכב היה קטן. בסופו של יום יש לזכור כי התובעת הייתה בעלת אינטרס לבצע את ההובלה כמתוכנן ולהגיע אל היעד, ואין להניח שתערים קושי שלא לצורך בנקודה זו.

5.שנית, גם אם הרכב הספיק בנסיבות העניין, הרי שבפועל הנתבע לא עשה מאמץ סביר על מנת לבצע את השירות. הנתבע הודה כי הוא מיוזמתו לא התקשר אל הלקוח להבין ממנו מהי תלונתו. הנתבע ישב בחיבוק ידיים, למרות שידע כי נטל על עצמו התחייבות להובלה במועד מסוים. היה עליו לגשת לשטח ולמצער לשוחח עם הלקוחות, על מנת למצוא פתרון משביע רצון. כך למשל ניתן היה לחשוב על אפשרות של הובלה ב"שני סיבובים", וזאת ככל שיתברר שלא ניתן להעמיס את מלוא התכולה ב"נגלה" הראשונה. ואולם בפועל הנתבע בחר שלא לטרוח לצורך מימוש התחייבותו.

6.יש לזכור כי מקום בו משפחה מזמינה הובלה מדירה לדירה, הרי שהדבר כרוך מטבע הדברים בטרחה ואף בלחץ מסוים הנובע מתוך המעבר. קל וחומר שכך הם הדברים, כאשר לבני הזוג יש תינוק הדורש תשומת לב מתמדת. הנתבע מצידו לא גילה רגישות לעובדה שמדובר במעבר של דירת מגורים ובתלות של המזמינים בשירותו.

7.אני מקבלת את התביעה. במישור הנזק, יום החופש שנטען בכתב התביעה לא גובה באסמכתא. יחד עם זאת, הדעת נותנת כי התובעת ובן זוגה אומנם נקלעו למצוקת זמן, ונדרשו למצוא שירות חלופי, וכן להקדיש את היום העוקב לטיפול בעניין.

8.לאחר שעיינתי בראשי הנזק הנטענים (תוספת תשלום לחברה חלופית, "טיפ" ששולם למוביל החלופי, נסיעה ללינה אצל בני משפחה וכן יום חופשה) אני פוסקת על דרך הערכה כי על הנתבע לפצות את התובעת בסך כולל של 1,000 ₪ בגין הוצאותיה ועוגמת הנפש.

9.בנוסף, הוצאות המשפט בסך 400 ₪.

רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מהיום.

ניתנה והודעה היום י"ח חשון תשע"א, 26/10/2010 במעמד הנוכחים.

איריס סורוקר, שופטת

הוקלד על ידי: חן הלפרין