נתפסתם נוהגים במאהחמישים? חשבתם שהלך הרישיון? זה האדם שכדאי לכם להכיר
בחמישי/הערב/מיד [לפי זמן שידור הקדימון - ש' א'], אמנון לוי חושף את סיפור העוקץ של מלך בתי המשפט. שלמו לו אלףומאתיים שקל ואתם בחזרה על הכביש
אמנון לוי, חמישי/מחר/הערב לאחר החדשות/מיד, ערוץ שתיים
(להלן: ,,הפרסום'')
כך הוצג התובע ב
-38 קדימונים ששודרו בערוץ 2 לקראת מהדורת יום 23.12.2004 של תכנית הטלוויזיה ,שומר מסך עם אמנון לוי' (להלן: ,,התכנית''). בתכנית, ששידרה נתבעת 3 - אז בעלת זיכיון בערוץ - הוצגה כתבה על אודות מעשיו של התובע כמי שמסייע לנאשמים לנהל את ענייניהם בבית המשפט לתעבורה בעכו (להלן: ,,הכתבה''). נתבעת 2 היא החברה שהפיקה את התכנית.
נשוא התביעה שלפניי הוא הפרסום, ויובהר כבר עתה כי על תוכן הכתבה - שבה הוא מתואר כמי שתמורת 1,200 ש"ח מפזר הבטחות שווא באוזני נהגים שהוגשו נגדם כתבי אישום - אין התובע מלין. בכתבה כולה מוצג מקרה אחד בלבד, שבו פנה לתובע אחד בשם סאמח, אשר נתפס נוהג במהירות מופרזת, הואשם והיה צפוי לשלילת רישיונו לתקופה בת חודשים מספר ולתשלום קנס כספי (להלן: ,,הנהג''). התובע נפגש בביתו עם הנהג, התחייב לסייע לו במהלך המשפט ולפעול להמתקת העונש שעתיד להיגזר עליו. ביום הדיון הגיעו השניים לבית המשפט וצולמו נכנסים יחד לאולם הדיונים. על שאירע בתוככי האולם לא הוצג תיעוד בכתבה, לא תיאור מפי התחקירן - אשר התלווה לנהג והוצג כחברו - ומן הסתם גם לא עדות מצולמת (שכן כידוע, הצילום באולם, להבדיל מהסיקור, אסור אלא אם ניתנה לכך רשות מאת בית המשפט). לאחר מכן - מקץ כחצי שעה, לדברי התחקירן - הוצגו התובע והנהג יוצאים את אולם הדיונים. האחרון היה מחויך ולחץ את ידו של הראשון, והם נפרדו לשלום. לאחר ששודרה הכתבה התקיים באולפן דיון קצר, שבמהלכו הגיע המנחה, נתבע 1, בעזרת המשתתפים האחרים בדיון, למסקנה כי הנהג הניח מעותיו על קרן הצבי, מאחר שהמשפט בלאו הכי היה מוכרע כפי שהוכרע אילולא התערב בו התובע, ולכן לא קיבל תמורה כלשהי בעבור הסכום ששילם לו. הגם שמסקנה זו אינה רלוונטית לענייננו, הנתבעים, ראוי להדגיש כאן, לא הוכיחו אותה.
התובע טוען כי הפרסום הוא בבחינת לשון הרע, כמשמעות המונח בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה1965 (להלן: ,,החוק''). שמו הטוב, להשקפתו, הושחר בקדימונים הואיל והוא הוצג בהם, ללא כל בסיס או הצדק שבעובדה ובדין, כמי שנוהג לשחד את נציגיהן של איזו מרשויות החוק, ולחלופין, כמי שעושה מעשי ,,עוקץ''. הוא גורס כי לא בכתבה ולא במהלך הדיון שנערך בעקבותיה הוכיחו הנתבעים שהייתה אמת בבסיס התיאור שתואר.
הנתבעים שוללים את הטענה כי בפרסום היה משום לשון הרע, ומשיבים כי לא היה מקום להבחין בין תוכנו לבין תוכן הכתבה. לשיטתם, ניתוח השניים מביא למסקנה כי שמו של התובע לא הוכפש. לחלופין הם מבקשים לחסות בצלן של הגנת אמת הפרסום, לפי סעיף 14 לחוק, ושל הגנת תום הלב, לפי סעיף 15(2). לבסוף, הנתבעים מבקשים לקבל כי לתובע אין שם טוב.
א) הפרסום, יש בו לשון הרע:
לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;
[...]
(סעיף 1 לחוק)
הפרסום מייחס לתובע מעשי ,,עוקץ'', משמע התובע נתפס בעיני הצופה כמי שנוטל כסף מזולתו אגב פיזור הבטחות שווא, כשאין בלבו כוונה לספק תמורה כלשהי בעבורו. ההוראה הנודעת למונח ,,עוקץ'' כללית, באשר טרם נמצא המילון שיגדיר אותו. עם זאת, ניתן להסכים כי לכל הפחות הוא נועד לתאר מעשה רמייה. נאמר על פלוני כי ,,עקץ'' - משמע לקח את הכסף שקיבל, ברח ונעלם, במקרה ה,,רע''; לא נתן תמורה כלשהי, במקרה ה,,טוב''. לעומת זאת, בחלקו השני של הפרסום התובע מצטייר כמי שעוסק במתן שוחד: ,,שלמו לו אלףומאתיים שקל ואתם בחזרה על הכביש''. אף כי הפרסום נעדר היגיון פנימי - לא ברור כיצד התובע מואשם בעת ובעונה אחת הן בכך ששילשל לכיסו ממון ללא תמורה הן בכך שסיפק את התמורה, כשהרמיזה המובהקת היא שהתמורה אינה חוקית - ברי כי כל אחת מההאשמות שהנתבעים טופלים בו על התובע משפילה אותו ומבזה אותו בעיני הבריות.
תהו הנתבעים והקשו מדוע תביעת התובע אינה כוללת גם את תוכן הכתבה ואת הדברים שנאמרו בה. ואולם כבר נפסק לא אחת כי בכותרת כתבה, כשלעצמה, יכול לשון הרע להתגלם אפילו בכתבה גופה לא היה לו זכר. יתרעלכן, לכותרת ניתן משקל יתר בפרסום, בהתחשב בכך שהיא החלק בכתבה שאותו הבליט המפרסם במטרה ללכוד את תשומתלבו של הקורא - או הצופה, במקרה זה - והלכה למעשה רואים אותה כפרסום עצמאי שיש להפרידו מגוף הכתבה ולבחון אותו לחוד (ראו: ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, פ"ד נה(5) 865 [2001] [להלן: ,,פרשת פלוס'']). לפיכך, גם אם גוף הכתבה מנטל את העוקץ מכותרתה, לא בהכרח יהא בכך כדי לנטרל את אשר כבר הבין הקורא (או הצופה) בינתיים: