פסק-דין בתיק תמ"ש 49030-06

1.         התובע העמיד בשעתו ערבות בנקאית למר אלי מ., וערבות בנקאית זו אמורה היתה לשמש את מר אלי מ. כבטוחה לצורך ניהול עסקיו והתקשרויותיו עם בנק המזרחי.

2.         אף על פי שהוסכם בין מר אלי מ. ובין התובע כי מר אלי מ. ידאג לכך שערבות זו (שנתן לו התובע) לא תחולט מכל סיבה שהיא, חולטה הערבות על ידי הבנק, והתובע חויב לשלם את סכום הערבות הבנקאית.

3.         התובע הגיש תביעה כספית בסדר דין מקוצר נגד מר אלי מ., ובפסק דינו של כב' השופט אטגי יונה (מיום 18.7.06) חויב מר אלי מ. לשלם לתובע את מלוא סכום התביעה (כ-280 אלף ש"ח), וכן נפסקו לחובתו של מר אלי מ. הוצאות.

4.         בדבריו של כב' השופט אטגי נקבע כי: "אין חולק כי כספי האשראי הועברו לחשבונם הפרטי של הנתבע (אלי מ.) ואשתו (הגב' ש.  מ.)".

5.         עתה הגיש אותו תובע תביעה כנגד אשתו של מר אלי מ., הגב' ש. מ., ועתר לכך שבית המשפט יחייב אותה לשלם לו את מחצית חובו החלוט של בעלה, "חוב שנוצר במהלך עסקיו של בעלה, מכוח חזקת השיתוף וכאמור בפסיקה" (כלשונו בכתב-התביעה).

6.         ביום 22.10.09 בדיון שהתקיים בפני, הסכימו הצדדים, כי אין כל צורך בדיוני ההוכחות לצורך הוכחתן של עובדות, וכי השאלה שבמחלוקת היא משפטית בלבד, ונקבע על כן לוח זמנים להגשת סיכומים על ידי התובע ועל ידי הנתבעת הגב' ש.  מ..

7.         בחנתי את הטענות שבפי התובע ואת טענות ההגנה שבפי הנתבעת, ועיינתי בפסיקה אשר "גייס" כל אחד מהם כדי לתמוך בטענותיו, ואני מוצא את טענות הנתבעת נכונות:

7.1        כמה וכמה טענות היו בפי ב"כ של הגברת מ./הנתבעת, ואולם איני מוצא לנכון לדון בהן אחת לאחת ולהכריע, שכן - די בטענה אחת מטענותיה כדי להביא להכרעה סופית בסוגייה משפטית זו.

7.2        טענה חשובה זו שבפי הנתבעת, מופיעה בסעיפים 15 עד 20, ובסעיף 22 לסיכומים שהוגשו מטעמה.

            על פי האמור מפי ב"כ הנתבעת, כל עוד חיי בני הזוג מ. ממשיכים כסדרם, ואין כל משבר בחיי הנישואין, אין פירוד, ואין איום כי גירושיהם עומדים בפתח, לא מתגבש חיובה של בת הזוג (הנתבעת שבפני) כלפי צדדים שלישיים (התובע שבפני), בגין חובות שלקח על עצמו בן זוגה (מר אלי מ.) במסגרת עסקיו.

            אכן, מקורה של הלכה זו בפסק הדין שניתן על ידי כב' הנשיא (בדימוס) א. ברק (רע"א 8791/00, אניטה שלם נ' טווינקו בע"מ ואח', מיום 31.12.06) שם נקבע כי:

·        כאשר חובו של אחד מבני הזוג כלפי צד ג' נוצר במסגרת עסקיו של אותו בן זוג, ואין לחוב כל זיקה לנכסים משפחתיים מובהקים (כגון דירת בני הזוג), מתגבש השיתוף הכללי בין בני הזוג רק בהגיע "מועד קריטי" בחיי הנישואים של בני הזוג.

·        בטרם הגיע "מועד קריטי" זה, חוב שיצר אחדמבני הזוג כלפי צד ג', אינו חוב משותף של שני בני הזוג. בשלב זה החוב הוא חוב של מי שיצר אותו בלבד, ובת הזוג אינה מחויבת כלפי צד ג' (שכלפיו מחויב בן זוגה).

·        לאותו צד ג' אין עדיין כל עילת תביעה כלפי בת הזוג, וכל עוד לא הגיע "המועד הקריטי" בו מתגבש השיתוף בין בני הזוג גם בחובות של אחד מהם (וכמובן שאף בזכויות), אין אותו צד ג' יכול לרדת לנכסים השייכים לבן הזוג השני.

·        וכך הוגדר "מועד קריטי" זה על ידי הנשיא ברק:

"היקלעות חיי הנישואין למשבר ... מות אחד הצדדים ... המועד בו חיי הנישואים עומדים בפני סכנה משמעותית להמשך התקין בשל משבר חמור בין בני הזוג.

אירועים כלכליים חריגים, כגון "חיסול" נכסיו של אחד מבני הזוג, פעולה כלכלית חריגה תוך הפרת חובת האמון של בן הזוג השני, או כניסתו של בן הזוג להליכי פשיטת רגל, עשויים גם הם להוות "מועד קריטי".

על "המועד הקריטי" להיקבע ממקרה למקרה, לפי נסיבות העניין...

עד הגיע "המועד הקריטי" הלכת השיתוף אמנם "מרחפת" על כלל הזכויות והחובות, כעין שיעבוד צף, אך היא מתגבשת רק במועד הקריטי."