מכלוף נ' פריסה ואח'

רקע

1. 1.      בפניי תביעה בסך 100,000 ש"ח לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק). על-פי האמור בכתב התביעה, ביום 18.5.07 הגיעה התובעת לחנות סופר פארם, בסניף קניון השרון בנתניה, כאשר היא מלווה בחבר, וזאת במטרה לרכוש בושם. התובעת פנתה לאחד המדפים בחנות, ונטלה בושם מסוים. לאחר מכן, דיילת מכירות שעובדת בחנות הציעה לתובעת בושם אחר. התובעת אכן החליפה את הבושם, והתלוותה לדיילת לעבר הקופה. בעוד התובעת ממתינה בתור לקופה, ניגשה אליה הנתבעת 1, שהינה קב"טית בסניף (להלן: הקב"טית) ושאלה אותה בקול רם, ולעיני הסובבים: "איפה הבושם הראשון שלקחת?". התובעת ניסתה להסביר את הדברים, ואולם הקב"טית השיבה לה: "לא מעניין אותי, תפתחי את התיק, ואת יתר הציוד שלך". התובעת החלה לבכות. בעוד התובעת בוכה, נטלה הקב"טית מידי התובעת את חפציה, ושפכה את תכולתם לעיני כל. בבדיקה העלתה הקב"טית חרס בידה, וכל שנותר לה הוא להתנצל על הצגת התובעת כמי שניסתה לגנוב בושם מהחנות.

לפיכך, עותרת התובעת לפיצויים מהנתבעות אשר ביצעו כלפיה, לטענתה, את העוולות הבאות: לשון הרע, רשלנות, הסגת גבול, פגיעה בפרטיות.

כן טוענת התובעת לנזק, אשר נגרם לה עקב עוגמת הנפש וההשפלה שחוותה, אשר ליוותה אותה לטענתה במשך חודשים לאחר מכן. לטענת התובעת בעקבות התאונה נותרה בטראומה קשה, כשכל אותה שבת שלאחר האירוע, לא יכלה להירדם, רעדה, והיתה שרויה בלחץ נפשי. במשך זמן רב לא חזרה התובעת לאותו קניון. לטענת התובעת, אף בני משפחתה נפגעו כתוצאה מן האירוע. לפיכך, יש לטענת התובעת, לעשות שימוש בסעיף 7 א' לחוק איסור לשון הרע, ולקבוע כי העוולה נעשתה בכוונה, ולפיכך לפסוק לה סך של 100,000 ש"ח, בשערוך ליום התשלום.

1. 2.      הנתבעת 1 (הקב"טית) הגישה כתב הגנה, במסגרתו הכחישה את האמור בכתב התביעה. הקב"טית אישרה כי עבדה במועד הרלוונטי בסניף סופר פארם בקניון השרון בעיר נתניה. הקב"טית טענה כי פעלה אך ורק על פי ההוראות וההנחיות שניתנו לה על-ידי מנהלי סניף סופר פארם ו/או עובדיו. הקב"טית טענה כי התובעת שהתה יחד עם חברה בסמוך למדפי הבשמים בסניף. התובעת בדקה בשמים על המדף, ודיילת הציעה את עזרתה. התובעת והחבר בחרו בושם ופנו לעבר הקופה. הדיילת הבחינה כי אחת מאריזות הבשמים לא הוחזרה למקומה, כאשר מדובר באריזה שהתובעת החזיקה קודם לכן בידה. הדיילת ביקשה מהתובעת להתלוות אליה ולהראות לה, היכן הם הניחו את הבושם. בשלב זה הקב"טית כלל לא חשדה בתובעת ובחברה. הדיילת שאלה את התובעת, בשקט ובנימוס, היכן היא הניחה את אריזת הבושם שהיא החזיקה קודם לכן. הקב"טית טענה כי מעולם לא האשימה את התובעת בגניבה או בכל האשמה אחרת, ובסך הכל ביקשה לדעת היכן התובעת הניחה את הבושם שבחנה קודם לכן. בשלב זה בן זוגה של התובעת החל להשתולל ולהתפרע, תוך שהוא מגדף אותה ואת הדיילת, והתובעת הצטרפה לחברה והחלה אף היא לגדף. הקב"טית, שראתה את ההתפרעות, התקרבה למקום האירוע, הציגה את עצמה כקב"טית, וניסתה להרגיע את התובעת ואת בן זוגה, ושאלה את התובעת היכן היא הניחה את הבושם. בתגובה, התובעת ובן הזוג הוסיפו והשתוללו בחנות, ואף איימו לפגוע בה, וחברה של התובעת אף איים על הנתבעת כי "יתפוס אותה באזרחות", והוסיף גידופים שונים. לאחר דין ודברים, חברה של התובעת שאל את הקב"טית האם ברצונה לבדוק את תיקה של התובעת. לאור התנהגותם המחשידה, דיילת הסופר פארם דרשה כי תבוצע בדיקה בכליהם. התובעת והחבר התבקשו להגיע למקום מבודד בחנות, במחלקת הקוסמטיקה, ושם התובעת פתחה בעצמה את התיק, והוציאה בעצמה את החפצים, ולאחר מכן הכניסה אותם בחזרה. הקב"טית מעולם לא נגעה בחפציה האישיים של התובעת, לא פיזרה את חפצי התובעת, ולא פתחה את תיקה, ופתיחת התיק על-ידי התובעת נעשתה במקום נסתר מעיני כל.

הנתבעת טענה כי יש לדחות את התביעה, ולחילופין לקבוע כי התנהגות התובעת וחברה הינם בגדר אשם תורם בשיעור של 100%.

1. 3.      הנתבעת 2 (להלן: סופר פארם) הגישה כתב הגנה, ובמסגרתו הכחישה את האמור בכתב התביעה. לטענת סופר פארם, בסניפי הרשת מוצבים קציני בטחון שתפקידם למנוע גניבות מוצרים, וקציני בטחון אלה אינם עובדי סופר פארם, אלא הם עובדי צד ג', חברת "קבוצת השומרים", שהינה חברה חיצונית המספקת שירותי מניעת גניבות לרשת. עוד טענה סופר פארם, כי נוסחו על ידה נוהלי עבודה אחידים וברורים בנושא, אשר צורפו לכתב ההגנה, ואשר הועברו כדרישה לקבוצת השומרים. עוד טענה סופר פארם, כי כל עובדי קבוצת השומרים מקבלים הדרכה אחידה וברורה בכל הנוגע לנוהלי העבודה ברשת הנוגעים לטיפול בגניבת מוצרים על ידי קבוצת השומרים, טרם וכתנאי לעבודתם בסניפי הרשת. סופר פארם טענה, כי ככל שנעשו הדברים על-ידי הקב"טית, הרי שהם נעשו תוך חריגה מנוהלי הרשת האחידים והברורים, וזאת על-ידי הקב"טית, שהינה עובדת של קבוצת השומרים. לפיכך, טענה סופר פארם, כי ככל שתוכח עילת התביעה, הרי שיש לחייב את צד ג', קבוצת השומרים, ולא את סופר פארם.

בנוסף, ציינה סופר פארם, כי במועד האירוע, יום שישי בשעה 14:52, כמעט שלא היו לקוחות בחנות.

1. 4.      צד ג' (להלן: קבוצת השומרים) הגיש כתב הגנה. קבוצת השומרים הכחישה את האמור בכתב התביעה וכן הכחישה את האמור בהודעת צד ג'. קבוצת השומרים אישרה כי סיפקה אנשי אבטחה לחנות, ואולם הכחישה כי היא מספקת שירותי מניעת גניבה. קבוצת השומרים חזרה על טענותיה של הקב"טית.

העדויות

1. 5.      התובעת הגישה תצהיר והעידה בבית-המשפט. בתצהירה חזרה התובעת על עיקרי העובדות שפורטו בכתב התביעה. בתצהירה מציינת התובעת, כי עקב התנהגות הנתבעת, היא פרצה בבכי, רעדה בכל גופה, וכמעט התעלפה. כן מסרה שבן זוגה הרים את קולו במקצת, אך לא התפרץ ולא נהג באלימות, כטענת הנתבעות. לדבריה, לאחר המקרה, לא הייתה מסוגלת להירדם בלילות, ובכל אותה שבת שלאחר המקרה, רעדה, והייתה שרויה בלחץ נפשי.
2. 6.      בעדותה בבית-המשפט העידה התובעת כי היא הייתה זו שהחזירה את בקבוק הבושם אל המדף, אך לא למדף שממנו נטלה אותו (עמ' 1). לדבריה, לאחר ששאלו אותה היכן הבושם, היא מסרה את מקומו (עמ' 2). לדבריה, החנות הייתה מלאה באנשים (עמ' 3). לדברי התובעת, הקב"טית ביקשה לבדוק את התיק שלה, והכחישה שחברה הציע שהתיק שלה ייבדק (עמ' 3). לאחר מכן הגיעה אחראית המשמרת, אשר שאלה את הקב"טית מדוע היא עושה זאת בפומבי (עמ' 3). לדבריה, הקב"טית הוציאה את הדברים מהתיק, וזאת בעמדת הקוסמטיקה (עמ' 4). לדבריה, היא ידעה היכן הבושם נמצא (עמ' 7). לדבריה, החבר שלה כעס (עמ' 7). התובעת הוסיפה שבסופו של דבר, בתום האירוע, אחראית המשמרת התנצלה בפניה, לאחר שלא מצאו דבר בתיקה (עמ' 9).
3. 7.      כן הוגש מטעם התובעת תצהיר מאת בן זוגה של התובעת (להלן: "החבר"). תצהיר זה חוזר על עיקרי הדברים בתצהירה של התובעת.
4. 8.      בעדותו בבית-המשפט העיד החבר, כי הגיע לסופר פארם עם התובעת בכדי לקנות בושם. לדבריו, התובעת החזיקה את הבושם בידה, ולא הוא (עמ' 13). לדבריו, הוא היה זה שהניח את הבושם על המדף (עמ' 14, ש' 14). החבר הכחיש שהוא החזיר את הבושם למדף רק לאחר שהתעורר החשד נגדם. לדבריו הוא החזיר את הבושם למדף קודם לכן (עמ' 14). לדבריו, לאחר שהקב"טית שאלה אותו היכן הבושם, השיב שהבושם אינו אצלו (עמ' 15). לדבריו, הקב"טית דיברה בצורה ברוטאלית, וביקשה ממנו לשפוך את התיק של התובעת (עמ' 15). הקב"טית לקחה את התיק ושפכה את תכולתו, כאשר לדבריו לא היה ביכולתו להישאר רגוע באירוע מסוג זה. לדבריו, אחראית המשמרת שמעה אותו מרים את הקול, ולאחר מכן העירה לקב"טית מדוע עשתה זאת לעיני כל, ולא בחדר צדדי (עמ' 15). לדבריו, לאחר האירוע, נציג הסופר פארם התקשר אליו והציע להם פיצוי בסך של כ - 4,000 ש"ח-5,000 ש"ח, אך הוא סירב (עמ' 16).
5. 9.      הקב"טית הגישה תצהיר לבית-המשפט. הקב"טית חזרה בתצהירה על עיקרי האמור בכתב הגנתה.
6. 10.  בעדותה בבית-המשפט העידה הקב"טית כי במועד האירוע היא הייתה ביום השלישי לעבודתה (עמ' 19, ש' 15). לדבריה, הכשרתה הסתכמה בראיון עבודה, ובחפיפה (עמ' 19-20). לדבריה היא לא ראתה הנחיות בנושא, אלא סיפרו לה על ההנחיות (עמ' 21, ש' 1). לדבריה לא חשדה בתובעת ובחברה, אלא היא נכנסה לתמונה לאחר שהחבר החל לצעוק (עמ' 21). לדבריה, הדיילת ניגשה אליה ואמרה לה שהיא מסרה לזוג בושם, שאינו בנמצא. רק לאחר שהחלו צעקות היא הציגה את עצמה כקב"טית (עמ' 21). לדבריה, היא לא פתחה לתובעת את התיק, אלא התובעת פתחה אותו בעצמה, לאחר שהחבר הציע זאת (עמ' 23). לדבריה, החבר קילל אותה במילים בוטות (עמ' 23). לדבריה, החנות הייתה ריקה כמעט לחלוטין (עמ' 23). מספר ימים לאחר האירוע חדלה לעבוד בסניף האמור (עמ' 23). לדבריה, החבר איים עליה (עמ' 25). לאחר שהתובעת והחבר עזבו את החנות, מצאה אחת הדיילות את הבושם באחד המדפים האחרים (עמ' 25). לדבריה, בדקה את התיק של התובעת, הואיל והחבר הציע זאת (עמ' 25). לדבריה, היא מקבלת את שכרה מקבוצת השומרים (עמ' 28).
7. 11.   כמו-כן, הוגש תצהירו של מר מנחם טרכטמן, מטעם סופר פארם (להלן: טרכטמן). טרכטמן מסר בתצהירו כי הוא משמש כמנהל מניעת אובדן ברשת סופר פארם, וכי ולרשת סופר פארם נורמות התנהגות ונוהלי עבודה אחידים. לדבריו, גניבות מוצרים מחנות (shoplifting) מהווה דבר שבשגרה בסניפי סופר פארם, והנזק של התופעה רב. קציני הביטחון הינם עובדי חברת השומרים. לדבריו, הקב"טית הייתה עובדת קבוצת השומרים, ומעולם לא הייתה עובדת הסופר פארם. נוהלי סופר פארם הועברו לחברת השמירה, כדי שזו תפעל לפיהם, ותכשיר את עובדיה לפיהם. עוד הצהיר מר טרכטמן, כי בהתאם להסכם בין סופר פארם לחברת השומרים, האחריות הבלעדית לאירוע מוטלת על חברת השומרים.
8. 12.  לתצהירו של מר טרכטמן צורף "נוהל הטיפול בחשד לסחבנות לקוחות". לפי הנוהל, כל עוד הלקוח לא יצא מהחנות, הוא אינו מוגדר כגנב, גם אם החביא ו/או הסתיר את המוצר בכליו (סעיף 3.2). עוד נקבע בנוהל, כי למעט המשטרה, חל איסור לבצע חיפוש בכליו של החשוד (סעיף 3.5). עוד נקבע בנוהל כי מדיניות הארגון הינה להתמקד במניעת גניבה, ולא בלכידת לקוחות (סעיף 4). כן קובע הנוהל, כי במקרה של חשד לגניבה, הפנייה ללקוח תבוצע רק לאחר שיצא מן החנות, ויש להכניס את הלקוח לחלק האחורי של החנות (סעיף 7.1). בנוסף קובעות ההנחיות, כי אין לבצע חיפוש בכליו של החשוד (סעיף 7.2.5).
9. 13.  מר טרכטמן העיד אף בבית-המשפט. בעדותו ציין כי הוא משמש כאחראי הביטחון ברשת. לדבריו הקב"טים עוברים הדרכה בחברת שמירה ובטחון. עוד מסר העד, כי הם הסכימו לפצות את התובעת לפנים משורת הדין. מר טרכטמן אישר שבמצב כגון המקרה דנן, שבו הקב"טית לא ראתה נטילה של המוצר, הרי שאין סמכות לבצע בירור ליד הקופה, כפי שבוצע. לדבריו, ההנחיה היא שלא לעשות זאת, בפרט כאשר העובד לא ראה את הלקוח נוטל דבר (עמ' 31, ש' 16-18). לדבריו, במקרה שבו מוצר אינו נמצא במקומו, ההנחיות אינן לבקש מהלקוח לפתוח את התיק (עמ' 31, ש' 29). לדבריו, קב"ט אינו רשאי לבקש מלקוח לפתוח את התיק ליד הקופה (עמ' 32, ש' 3). ההנחיות הן לבקש את סליחתו של הלקוח, ולצמצם את עוגמת הנפש, ומנהלת המשמרת עשתה זאת לאחר שהבינה שהתובעת עברה חוויה בלתי נעימה (עמ' 32, ש' 14). מר טרכטמן אישר שהנוהל הינו ללכת עם הלקוח למקום צדדי, ואילו במקרה דנן, החבר ביקש לפתוח את התיק, והאירוע יצא מכלל שליטה (עמ' 32, ש' 17). לדבריו, הקב"טית הייתה צריכה לבקש מהלקוח להגיע לחלק האחורי של החנות (עמ' 32, ש'22). לדבריו, הקב"טית חרגה מן הנוהל (עמ' 36, ש' 30).