א. זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת י' שטופמן) מיום 24.5.04 בתיק ע"מ 1166/03, בו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב (כבוד השופטת טליה קופלמן-פרדו) מיום 12.6.03 בתמ"ש 58550/96, 58551/96, 58552/96. שתי הערכאות פסקו במכלול העניינים הרכושיים שבין הצדדים, אך הבקשה דנא מוסבת על שני נכסים, דירת המגורים של בני הזוג ברמת גן ונכס נוסף בהרצליה שהיו רשומים על שמו של המבקש. כאן המקום לומר, כי בעלי הדין נישאו בשנת 1966, כך שחלה עליהם הלכת שיתוף הנכסים ואין הם באים בגדרו של חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973.
ב. לשלמות התמונה יצויין עוד, כי בפסק דינו המפורט הכריע בית המשפט לענייני משפחה אחד לאחד במכלול שלם של עניינים שבין בני הזוג, על פי התייחסות ספציפית לכל נכס לגופו - לרבות אלה שנותרו במחלוקת - הן נכסי דלא ניידי והן זכויות ממוניות אחרות. בית המשפט המחוזי, בערעור, נדרש אף הוא לאלה במפורט.
ג. (1) באשר לדירת המגורים ברמת גן, לעומת טענת המבקש כי רכש אותה כולה ושילם תמורתה לפני הנישואין, טענה המשיבה כי הדירה נרכשה מהלוואה ושולמה בכספים משותפים, ושני הצדדים העידו כי נעשו שינויים בדירה, אף כי ניטשה מחלוקת באשר להיקפם. בית המשפט לענייני משפחה סבר, כי בעניין דירת המגורים נחוצה - על פי הפסיקה - כמות ראיות קטנה יותר להוכחת השיתוף, והגבולות בין המשאבים מיטשטשים, אף אם מלכתחילה נפל עיקר המעמסה על אחד מבני הזוג (ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מח(3) 685, 690, מפי הנשיא שמגר, שלפיו במקרה של מאמץ משותף רב שנים, "הופך במשך הזמן גם נכס שלא נרכש בחלקים כספיים שווים, למשותף" (עמ' 693-692))". במקרה דנן סבר בית המשפט, כי המבקש לא הרים את הנטל לסתור את החזקה שנוצרה.
(2) באשר לנכס בהרצליה, לא שיכנע המבקש את בית המשפט לענייני משפחה, כי הוא נרכש מכספיו ומדמי שכירות בעבור נכס משפחתי שלו, והודה כי דמי השכירות נכנסו לחשבון משותף. לפיכך, נכלל גם נכס זה בין המשאבים המשותפים.
ד. בית המשפט המחוזי סבר, כי צדק בית המשפט לענייני משפחה בצטטו מהלכת יעקבי (ע"א 1019/90 יעקבי נ' עזבון המנוח משה יעקבי, פ"ד מה(2) 431, 434), כי התחזק בפסיקה בעניין זה "מעמד בני הזוג הטוענים לזכותם". ובעניין דנא, הן מכוח עשרות שנות מגורים והן בשל אי הרמתו של נטל השכנוע - נטל כבד - על ידי המבקש, מוחלת חזקת השיתוף. הוא הדין באשר לנכס בהרצליה, שאף לגביו לא הרים המבקש את נטל השכנוע.
ה. טענתו העיקרית של המבקש בבקשה הנוכחית, באשר לשני הנכסים שבהם מדובר היא, כי דירת המגורים נרכשה על ידיו עובר לנישואין, ואשר על כן אינה צריכה להיכלל בשיתוף המשאבים. נטען, כי עוד בטרם הנישואין חל משבר בין בני הזוג, כי בין הצדדים היתה מערכת יחסים רעועה והרוסה מיסודה שגם נטענה על ידי המשיבה בבית הדין הרבני, ולכן היתה הפרדה בין בני הזוג, לרבות בחשבונותיהם ובחסכונותיהם (פרט לחשבון עו"ש שנפתח ב-1990 לניהול משק הבית). דירת המגורים והנכס בהרצליה הם איפוא - כנטען - "נכסים חיצוניים של המבקש" בלבד, ואילו בנכסים שבהם ביקשו לקיים שיתוף (מגרשים במודיעין ובראשון לציון), עשו כן מלכתחילה. הדירה נרכשה אך ורק על ידי המבקש ממקורותיו העצמיים. אשר לנכס בהרצליה נרכש זה - לשיטת המבקש - מפירות ירושתו, ושימש את המבקש בעסקיו.
ו. (1) לאחר עיון בבקשה, בפסקי הדין של הערכאות הקודמות ובפסיקה הנוגעת לעניין, באתי לכלל מסקנה כי אין בידי להעתר לבקשה.
(2) ראשית, המדובר בגלגול שיפוטי שלישי של הנושא; כידוע, ניתנת רשות ערעור בגלגול כזה ככלל אך במקרים שבהם חורג הנושא מתחומם הספציפי של בעלי הדין, אל עבר בעיה משפטית בעלת אופי רחב יותר. מקרה ספציפי זה, על פי עובדותיו, אינו מצדיק, כפי שיבואר להלן, התערבות של ערכאה נוספת.
(3) נתתי דעתי לסוגיה המרכזית שמעלה הבקשה, קרי, דינה - לעניין חזקת שיתוף הנכסים - של דירת מגורים אשר נרכשה כנטען על ידי הבעל המערער עובר לנישואין, ושימשה את בני הזוג בחייהם המשותפים בני שלושים השנים. סוגיה זו אינה חדשה עמנו, ונדונה לא מעט בפסיקה. אתגרה הוא היישום בכל מקרה לגופו, ולא השתכנעתי כי מקרה זה לפי עובדותיו מצדיק ערעור בערכאה נוספת.
(4) בטרם אדרש לסוגיה זו, אציין כי הנושא השני המועלה בבקשה, קרי, הנכס בהרצליה, לא עורר בעיני שאלה משפטית מיוחדת. המדובר בנכס שנרכש במהלך הנישואין, ואף כי נרשם על שם המערער, לא הוכיח המערער בבית המשפט לענייני משפחה, ולא שיכנע את בית המשפט המחוזי, כי נרכש מממונו שלו בלבד בלא כוונת שיתוף. דינו של נכס זה להיכלל בשיתוף הנכסים כמותו כנכסים משותפים אחרים שנרכשו בתקופת הנישואין - וכמותו כזכויות ממוניות שהבעל זוכה בהן על פי פסקי הדין בערכאות הקודמות, הקשורות בעבודתה של האשה. הדברים אמורים הן בהקשר הראייתי הספציפי, על פי ממצאי הערכאות הקודמות ומסקנותיהן, והן בהקשר ההלכה המשפטית; ראו להחלת חזקת השיתוף על נכסים בהקשר דומה ע"א 5598/94 נניקשוילי נ' נניקשוילי, פ"ד מט(5) 163, מפי השופטת שטרסברג-כהן.
(5) (א) באשר לדירת המגורים ומעמדה בהסדרים הממוניים בין בני זוג, נעה מטוטלת הפסיקה לאורך השנים, תוך מגמה כללית - הקונה לה שביתה - של ייחוס משקל לחיים משותפים רבי שנים בין בני זוג כמקנים שיתוף גם בדירת מגורים שנרכשה על ידי אחד מהם אף לפני הנישואין. עם זאת, יש בפסיקה גוונים באשר לדגשים ביישומה של מגמה זו. אזכיר רק עיקרי דברים. כבר קבע בית משפט זה משכבר, כי "כאשר תא משפחתי מתפרק לאחר קיום חיי נישואין הרמוניים, הרי קיימת לדעתי הנחה שהרכוש המצוי בידי שני בני הזוג הוא בבעלותם המשותפת, ונטל הראיה חייב לרבוץ על הצד המנסה להכחיש זאת, אלא שנטל זה יהיה ככלל קל יותר להרמה ביחס לרכוש שנרכש לפני הנישואין. אך בסופו של דבר תלויה ההכרעה בכל מקרה בנסיבות המיוחדות של אותם נישואין ספציפיים ... אם המדובר ברכישת דירת מגורים המשמשת לאחר מכן בתור ביתם המשותף של הזוג הנשוי, אזי סתירת החזקה לא תהיה משימה קלה" (ע"א 2280/91 אבולוף נ' אבולוף, פ"ד מז(5) 596, 603, מפי השופט בך).
(ב) בע"א 806/93 הדרי נ' הדרי (פ"ד מח(3) 685, 692) ציין הנשיא שמגר: "כשלעצמי, ספק אם רצוי לבטל - בשלב זה - באופן גורף את ההבחנה בין נכסים שנרכשו על ידי אחד מבני הזוג לפני הנישואין לבין נכסים שנרכשו על ידי שני בני הזוג לאחר הנישואין. בעניין זה אני מעדיף לבסס את החלתה של חזקת השיתוף בתיק נתון על העובדות הנפרשות לפנינו, ובהן, למשל, משך הנישואין וטיב הנכס שבו מדובר, מאשר להחיל באורח אוטומטי את חזקת השיתוף על כל נכסי בני הזוג...". השופט גולדברג הביע שם דעתו, ש"לגבי נכס שהיה שייך כל כולו לאחד מבני הזוג ערב הנישואין, והוא הדין לגבי מתנה או ירושה שקיבל במהלך הנישואין, לא חלה חזקת השיתוף בהעדר ראיה לסתור" (עמ' 697). אך באותו עניין אמר השופט חשין, בהמשך לדבריו בעניין ע"א 45/90 עבאדה נ' עבאדה (פ"ד מח(2) 77), כי "מתוך שבני הזוג היו איש בחברת רעותו שנים רבות, 'נטמעו' נכסיהם הפרטיים בנכסיהם המשותפים, נטמעו - והיו לאחד". ובדומה אמרה השופטת דורנר (ע"א 1880/95 דרהם נ' דרהם, פ"ד נ(4) 865, 877), כי "על פי השקפתי יש להחיל את חזקת השיתוף בהיקפה המלא גם על רכוש שמלפני הנישואין, שכן, ככלל, בנישואין הרמוניים הנמשכים שנים רבות נטמע רכוש כזה ברכוש המשותף". ואילו השופט טירקל (בדעת מיעוט באותו תיק, בעמ' 871), הביע דעה קרובה יותר לזו שהביע הנשיא שמגר. השופט אור (ע"א 1937/92 קוטלר נ' קוטלר, פ"ד מט(2) 233, 242) ציין, כי "כאשר מדובר בדירת מגורים, נטל ההוכחה על התובע שיתוף בה הוא קטן, שכן דירת המגורים היא 'גולת הכותרת של חזקת השיתוף'" (מצוטט בע"א 806/93 הדרי נ' הדרי הנזכר בעמ' 690; וכן א' רוזן צבי, דיני משפחה בישראל - בין קודש לחול, עמ' 154-153). בע"א 2566/93 רון שמחה נ' רון שמחה (לא פורסם), שבו נרכשה דירה חודש לפני הנישואין, בעיקרה במימון אבי הבעל, הוחלה (מפי הנשיא שמגר) חזקת השיתוף. ברע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי (פ"ד נו(6) 175), ציינה השופטת שטרסברג-כהן - והדברים מובאים כאן אף כי ההקשר המשפטי שונה - "כפי שנקבע לא אחת, דירת המגורים היא נכס משפחתי מובהק. לעיתים הנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעיתים אף היחיד. מטעם זה, לשיטתי, יש טעם להקל על בן הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים כאשר זו רשומה על שם אחד מהם...". ועם זאת, "לא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים, אף שהיו ממושכים, כדי לקבוע שיתוף בדירת מגורים מכוח דין כללי..." (באותה פרשה היה מדובר בנישואין שחל עליהם, סעיף 4 לחוק יחסי ממון, הקובע כי "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקניינים של בני הזוג.."). עינינו הרואות, כי לפנינו מטוטלת, שבכל תנודותיה ישנה ככלל אמפטיה בסיסית להחלתה של חזקת השיתוף בנישואין הרמוניים - הרמוניים "סבירים", כך נראה - על דירת המגורים, והשאלה שבה מתחבטים היא האם נוטה הכף לכיוון חזקה "מלאה", או יש מלכתחילה לבדוק ולדקדק בכל מקרה לגופו.
(ג) הנושא נסקר בפי השופט (כתארו אז) מצא, בע"א 4151/91 בריל נ' בריל (פ"ד נה(4) 709, 719). בהתיחסו לדעות השונות ציין: "דומה כי שורש המחלוקת בשאלה אם ככלל יש תחולה להלכת השיתוף על נכסים חיצוניים ("שלא נוצרו ביגיעת בני הזוג במהלך תקופת הנישואים", כדבריו בעמ' 715 - א"ר) של בני זוג, נעוץ ביסוד התפיסה הרעיונית עליה מבוססת הלכת השיתוף. הסוברים כי הבסיס להחלתה של הלכת השיתוף הוא קיום "הסכם מכללא" בין בני הזוג, ייטו מטבע הדברים לפקפק בצדקת החלתה של הלכת השיתוף על נכסים חיצוניים ... להכרעה שונה ניתן, לכאורה, להגיע מנקודת מבט הרואה בהלכת השיתוף ביטוי ל'חקיקה שיפוטית' המבקשת להגשים תפיסה ערכית הנגזרת מעקרונות-על של צדק ויושר...". וכאן הוסיף השופט מצא דברים שבידי, בכל הכבוד, להצטרף אליהם: "...אלא שבאימוץ איזו מן התפיסות הרעיוניות הללו אין כדי להוביל להכרעה שיפוטית חד משמעית, שתהא גם טובה וראויה ... לא רק מפני שהלכת השיתוף מבוססת אל נכון על שילובן של שתי התפיסות הרעיוניות הללו ... אלא גם מפני שצדקת החלתה של הלכת השיתוף על נכסים חיצוניים אינה יכולה שלא להיות מושפעת מאיכות יחסיהם של בני הזוג במקרה העומד לבירור, ממשך הנישואין, מטיב הנכס נושא המחלוקת וכן מעיתוי נפילתו בחלקו של אחד מבני הזוג ומנסיבותיה..." (שם). כאן ציטט השופט מצא מתוך הסכמה את דברי הנשיא שמגר בפרשת הדרי, ולבסוף סיכם כי "הנה כי כן, המחלוקת בשאלת החלת השיתוף על נכסים חיצוניים אינה מתייחסת לתוכן הנורמה אלא לכללי יישומה" (עמ' 717). באותו עניין, וכן בבג"ץ 3995/00 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (פ"ד נו(6) 883), היו הנסיבות כאלה שלא הוחלה בהן הלכת השיתוף על נכסים שנרכשו לפני הנישואין על ידי אחד מבני הזוג. ראו נא גם סקירת השופט שוחט בעניין הלכת השיתוף בתמ"ש (ת"א) 70030/98 פלונית נ' פלוני (לא פורסם).
(6) מהו איפוא שיעור הדברים? רוח העידן, פתיחת הדלתות לגישה שאינה "פורמלית" בלבד הנאחזת ברישום הנכס, אלא בוחנת מצבים חברתיים ואישיים למהותם, מרחפת על פני הפסיקה מזה שנים באשר לשיתוף הנכסים גם לגבי נכסים שנרכשו לפני הנישואין, ובמיוחד דירת המגורים. ועם זאת, בין המנסחים את גישתם על בסיס רעיוני ערכי ובין המייסדים אותה על בסיס הסכמי, יסכימו לדידי למצער כי בסופו של יום אין מנוס מבדיקת נסיבותיו של כל מקרה לגופו כראוי, על פי הפרמטרים שתוארו בפסיקה שצוטטה לעיל, לשם יישום נאות; ולא זה המקום להידרש לפרשנות סעיף 4 לחוק יחסי ממון בין בני זוג.
(7) בעיני, בצד כל אלה, יש ביסוד הדברים ציפיה להגינות ביחסים בין בני אדם בכלל - נגזרת של תום הלב החולש על המשפט הפרטי (ראו והשוו סעיפים 39 ו-61 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973), בחינת "אדם לאדם - אדם" (הנשיא ברק, רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199, 279). זו גם תמציתו הערכית של הכלל "ועשית הישר והטוב" (דברים ו', י"ח) החופה ממעל באתוס מורשתנו; כדברי הרמב"ן (ויקרא י"ט, ב'). "אחרי אזהרת פרטי הדינין בכל משא ומתן שבין בני אדם ... אמר בכלל 'ועשית הישר והטוב', שיכניס בעשה היושר...". ואכן, ככל שהתוכן המשותף שנוצק לקניין, ובוודאי לדירת המגורים של זוג ומשפחה, משמעותי יותר, וככל שהיתה שותפות נמשכת בחיי הנישואין ולה ביטויים מסוגים שונים, גם אם לא היו החיים הללו "גן של ורדים" בכל עת ובכל שעה, כך מצדיקה ההגינות כי תגבר ההתיחסות לחזקת השיתוף, במיוחד על נכס כמו דירת מגורים, קן המשפחה.
(8) במקרה דנן שקל בית המשפט המחוזי, בעקבות בית המשפט לענייני משפחה, את כלל הנסיבות. שניהם הגיעו למסקנה, כי אף בלא שהוכח כי היתה בדירת המגורים גם השקעה כנטען על ידי משפחת המשיבה, קרי, גם אם כנטען על ידי המבקש נרכשה הדירה על ידיו, היתה דירה זו לבית המשפחה - שחיה בה כמשפחה - לאורך שלושים שנה. ואף אם לא היו חיי הנישואין בהרמוניה תדירה, מכל מקום הדירה נרכשה לקראת הנישואין, בני הזוג הביאו לעולם ארבעה ילדים וגידלום, הם הכניסו שינויים - קטנים או גדולים - בדירה, ובשנים שקדמו לפירוד אף קיימו חשבון עובר ושב משותף, וכן רכשו גם נכסים משותפים. כל אלה דיים להצביע על כך, שאין מקום למתן רשות ערעור במקרה זה.
ז. כאמור, אין בידי איפוא להעתר לבקשה.
ניתנה היום, כ"ב באלול תשס"ד (8.9.2004).
ש ו פ ט