השופט י' טירקל:
רקע
1. המשיבה היא אלמנתו של האמן, הפסל הידוע, יצחק דנציגר ז"ל ואחת מבעלי זכויות היוצרים בפסל "נמרוד" (להלן - "הפסל"), אותו יצר האמן בשנים 1939-1938. בשנת 1978 מסרה המשיבה מודל שעווה של חלקו העליון של הפסל (פרוטומה - ראש אדם, כתפיים וחזה) לבית יציקה, שהיה כנראה בבעלותו של מר דן זרצקי, על מנת שיצור העתקה אחת שלו. כחמש עשרה שנים לאחר מכן הגישו המשיבה ושאר בעלי זכויות היוצרים בפסל - שהם יורשיו של האמן - (להלן - "התובעים") תביעה נגד "מקור יציקות אומנות בע"מ", חברה שרכשה את בית היציקה ממר זרצקי, ונגד אחרים שהיו בעליו של בית היציקה בתקופות שונות (להלן - "הנתבעים"). התביעה הוגשה בבית משפט השלום בחיפה ולאחר מכן הועברה לבית המשפט המחוזי בחיפה ושם נתבררה (להלן - "ההליך בחיפה"). בכתב התביעה נטען כי בהעתקה נתגלה סדק וכי כשמר זרצקי מכר את זכויותיו בבית היציקה דרש מהקונים לתקן את ההעתקה, אולם "תחת להחזיר את היציקה [ההעתקה - י' ט'] לתובעים כמתחייב, יצרו הנתבעים לפחות שלושה העתקים נוספים מן היציקה [ההעתקה - י' ט'], וחתמו את שמו של יצחק דנציגר ז"ל על הבסיסים עליהם העמידו את ההעתקים". בכך, על פי כתב התביעה, הפרו הנתבעים הסכם שנועד להיטיב עם התובעים, הפרו את זכויות היוצרים שלהם ואת הזכויות המוסריות שלהם בפסל ובהעתקות, שללו מהם את ההעתקות, וכן קיבלו כספים ו/או טובות הנאה אחרות שלא על פי זכות שבדין ועל חשבונם של התובעים בהעבירם את ההעתקות לצדדים שלישיים. בתצהיר שהגישו הנתבעים נאמר כי בעת שנרכש בית היציקה התקבלה העתקה פגומה אחת של הפסל וכן מודל שעווה אחד שממנו יצקו עוד העתקה אחת בלבד של הפסל. בעלי הדין בהליך בחיפה הגיעו להסדר פשרה, שניתן לו תוקף של החלטה ביום 11.11.96, ובגדרו הודיע בא כוח הנתבעים שם כי מדובר בשתי העתקות בלבד וכי העתקה אחת נמכרה בשנת 1986 תמורת סכום של 2,000 דולר והעתקה שניה נמכרה בשנת 1993 תמורת סכום של 6,000 דולר (להלן - "ההעתקות"). לפי בקשת התובעים הודיעו הנתבעים למי נמכרו ההעתקות והיכן הן מצויות. בעלי הדין הסמיכו את בית המשפט לפסוק את הסכום שהנתבעים ישלמו לתובעים בדרך של פשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן - "חוק בתי המשפט"). בפסק דינו, קבע בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ד' ביין) כי "מקור יציקות בע"מ" ואחד מבעלי המניות והמנהלים שלה הפרו את זכויות היוצרים של המשיבה ושל התובעים האחרים ופסק סכום בסך 53,000 ש"ח. כמו כן קבע כי צו מניעה זמני שניתן בתחילת ההליך בחיפה יהיה לקבוע. צו מניעה זה הורה לנתבעים "ו/או למי מטעמם להמנע מליצור העתקים בכל צורה שהיא, מלאה ו/או חלקית של הפסל 'נמרוד' ו/או כל תבנית שלו וכן להמנע ממכירה ו/או העברה בכל דרך אחרת לצד שלישי כלשהו של כל העתקה ו/או תבנית המצויים בחזקתם ו/או בשליטתם, של הפסל 'נמרוד'".
כארבע שנים לאחר מכן, נודע למשיבה כי אחת משתי ההעתקות נשוא ההליך בחיפה (להלן - "ההעתקה") נמצאת בידי המערער. המשיבה הגישה תובענה לבית המשפט המחוזי בירושלים, על דרך של המרצת פתיחה, ובגדרה ביקשה מבית המשפט לתת צו שיורה למערער להעביר לחזקתה את ההעתקה ולחילופין לתת צו זמני האוסר על המערער "לבצע כל מכירה או העברה לצד שלישי בכל דרך אחרת, לרבות העמדה למכירה פומבית" של ההעתקה. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט צ' סגל), בהחלטתו מיום 14.10.01, נתן צו זמני כבקשת המשיבה.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים
2. בפסק דינו, שניתן ביום 29.1.02, קבע בית המשפט המחוזי בירושלים כי צו המניעה הזמני שניתן יהיה לקבוע וכי ההעתקה "תחולט ותושמד". בית המשפט עמד על טענתו של בא כוח המערער שלפיה מיצתה המשיבה את זכויותיה בהעתקה עם קבלתו של הסכום שנפסק בהליך בחיפה. בית המשפט קבע כי אם היה הסכום עבור עוולה של גזל היתה המשיבה רשאית לתבוע גם את השבתה של ההעתקה לפי סעיף 55 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - "פקודת הנזיקין") ולפי סעיף 7 לחוק זכות יוצרים, 1911 (להלן - "חוק זכות יוצרים") "ובלבד שסך כל הפיצוי לא יעלה על מלוא הנזק". מאידך גיסא קבע כי אם נפסק הסכום בגדר תביעה למתן חשבונות ולתשלום הרווחים שהתקבלו ממכירת ההעתקות, אין המשיבה זכאית גם להשבתן של ההעתקות "מן הטעם שקבלת הפיצוי מתפרשת כמחילה". בית המשפט הוסיף וקבע כי לא ניתן להתחקות אחרי ראשי הנזק שעבורם נפסק הסכום בהליך בחיפה; וכי אפילו ניתן היה לקבוע כי הסכום נפסק בגדר תביעה לתשלום רווחים, אין בכך "כדי לאיין את השימוש בסעיף 7 לחוק זכות יוצרים, וזאת מן הטעם כי משמעות הפיצוי שם [בהליך בחיפה - י' ט'] כמוה כמחילה על רווחי ההפרה ועליהם בלבד, ואין המדובר במחילה על זכויות היוצרים". לפיכך הוסיף בית המשפט והורה כי ההעתקה תושמד לפי סעיף 7ג לפקודת זכות יוצרים, וזאת על מנת להימנע מתוצאה שמשמעותה כפל פיצוי לזכות המשיבה.
המערער מערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.
טענות באי כוח בעלי הדין
המערער
3. טענתו העיקרית של בא כוח המערער היא כי עם קבלת חלקה בסכום שנפסק בהליך בחיפה - בין אם נפסק עבור הרווחים שהתקבלו ממכירת ההעתקות, ובין אם נפסק כפיצוי עבור נזק שבו נכלל רכיב של פיצוי חלף השבה - מיצתה המשיבה את זכויותיה בהעתקה ואין היא זכאית עוד לקבלה או לתבוע בה זכויות כלשהן. הטעם לכך הוא שבעל זכות יוצרים שניתן לזכותו צו לתשלום רווחים לפי סעיף 6 לחוק זכות יוצרים, רואים אותו כמי שמחל על ההפרה ואין הוא זכאי להוסיף ולתבוע זכויות בחפץ; והוא הדין, בבעל זכות יוצרים שקיבל פיצוי עבור נזק שבא חלף השבה לפי סעיף 7 לחוק זכות יוצרים ולפי עוולת הגזל שבסעיף 52 לפקודת הנזיקין, וזאת מן הטעם שיש לראות את הפיצוי כ"מכר כפוי" של החפץ, ואין בעל זכות היוצרים זכאי לתבוע גם את השבתו של החפץ בעין. עוד טוען הוא כי אם נפסק הסכום בהליך בחיפה כפיצוי עבור נזק, הרי משקיבלה המשיבה את חלקה בסכום מיצתה את זכויותיה בהעתקה גם לפי סעיף 83(ב) לפקודת הנזיקין המורה כי פיצוי שנפסק בתביעה נזיקית ממצה את זכויותיו של התובע בתביעות מאוחרות נגד מעוולים החבים בשל אותו נזק, אם קוים פסק הדין הראשון. לטענת בא כוח המערער, נגרם למשיבה נזק אחד - גזילת ההעתקה - ולעניין זה יש לראות את המערער והנתבעים בהליך בחיפה כ"מעוולים יחד"; לפיכך מיצה תשלומו של הסכום בהליך בחיפה את זכויותיה של המשיבה בכל תביעה בגין אותו הנזק.
עוד טוען בא כוח המערער כי בית המשפט המחוזי לא היה רשאי להורות על סעד של השמדה, מן הטעם שהמשיבה לא תבעה סעד זה ולא נתקיימו התנאים לנתינתו, לרבות מתן הזדמנות למשטרה לטעון את טענותיה לפני בית המשפט בעניין זה, לפי הוראת סעיף 7ג סיפא לפקודת זכות יוצרים. זאת ועוד, עניינו של סעיף 7ג הוא "העתקה מפירה" לפי סעיף 35 לחוק זכות יוצרים, ומשעה ששולם הסכום שנפסק בהליך בחיפה חדלה ההעתקה להיות בגדר "העתקה מפירה", וגם מטעם זה לא היה בית המשפט רשאי להורות על סעד של השמדה. לטענתו, כל פירוש שיותיר בידי המשיבה את חלקה בסכום שקיבלה לפי ההליך בחיפה ואת הזכויות בהעתקה בעת ובעונה אחת משמעותו מתן כפל פיצוי למשיבה. לכך הוסיף, כי אם יוחלט שלמשיבה זכות לקבל את ההעתקה יש לצוות עליה להשיב למערער את הסכום שנפסק בהליך בחיפה על מנת למנוע את התעשרותה ולצמצם את הפגיעה במערער, ששילם עבור ההעתקה סכום של 24,574$.
המשיבה
4. כנגדו טוענים באי כוח המשיבה כי בהליך בחיפה לא נדונו המחלוקות ולא הוכרעו לגופן כך שלא ניתן לדעת בגין איזו עילה מן העילות נפסק הסכום; וככל שניתן לגלות זאת, הרי שנפסק עבור נזקיה של המשיבה ולפיכך השבתה של ההעתקה לידי המשיבה אינה בגדר כפל פיצוי. כמו כן טוענים הם כי לפי סעיף 55 לפקודת הנזיקין זכאית היא להשבה וגם לפיצויים. לטענתם, ויתור על זכויות חייב להיות מדעת ומתוך הסכמה מלאה ואילו בהליך בחיפה לא ויתרה המשיבה על זכותה לקבל לידיה את ההעתקות ואף ביקשה כי הנתבעים יודיעו למי נמכרו ההעתקות והיכן הן מצויות, על מנת "לאתרן, לבצע 'עקיבה' עליהן ולקבלן לידיה". כך גם הורה בית המשפט בהליך בחיפה. באי כוח המשיבה מוסיפים וטוענים כי המערער והנתבעים בהליך בחיפה אינם "מעוולים יחד", לפי סעיף 83(ב) לפקודת הנזיקין, הואיל ונתבעו בגין הפרות שונות ונפרדות שגרמו לנזקים שונים ונפרדים. לדבריהם, הנתבעים בהליך בחיפה נתבעו בשל יצירת ההעתקות ואילו המערער נתבע בבית המשפט המחוזי בירושלים בשל כך שהוא מחזיק באחת ההעתקות ואף ניסה לסחור בה. כנגד תביעתו החילופית של המערער לחייב את המשיבה להשיב לו את חלקה בסכום שקיבלה לפי ההליך בחיפה אם יוחלט להשיב לה את ההעתקה, טוענים באי כוחה כי סעד זה לא התבקש בבית המשפט המחוזי ומכל מקום המערער אינו זכאי לו אפילו יוחלט על השבת ההעתקה. אשר להוראתו של בית המשפט המחוזי להשמיד את ההעתקה, טוענים באי כוח המשיבה כי בדיון בבית המשפט המחוזי הצהירה המשיבה כי בכוונתה להשמיד את ההעתקה אם תקבל אותה לידיה, והוראתו של בית המשפט ניתנה על פי הצהרתה.
דיון
האם נתמצתה זכותה של המשיבה להשבת ההעתקה?
5. זכויותיה של המשיבה בהעתקה נובעות מסעיף 7 לחוק זכות יוצרים:
"כל העתקות מפירות של יצירה שקיימת בה זכות יוצרים - - - הרי הם בחזקת רכושו של בעל זכות היוצרים, ולפיכך יכול הוא להגיש משפט כדי לקבל את החזקה בהם או משפט על נטילת רכושו של אחר שלא כדין".
ובסעיף 35 לחוק זכות יוצרים נאמר:
"'העתקה מפירה', כשהמדובר הוא בהעתקה של יצירה שקיימת בה זכות-יוצרים, פירושה כל העתקה, לרבות כל חיקוי מתעה, שנעשו או שהובאו מחו"ל בניגוד להוראות חוק זה".