תלמידת תיכון מקצועי שעבדה במסגרת הכשרתה במעבדת שיניים זכאית לשכר עבודה

בפניי תביעתה של התובעת לתשלום הפרשי שכר, דמי נסיעות ופדיון חופשה שנתית בסך של
2,454 ש"ח בגין התקופה בה שימשה כחניכה במעבדת השיניים הנתבעת.

1.         ואלו העובדות הדרושות לענייננו כפי שהן עולות מן המסמכים והעדים ^[1] אשר העידו בפניי:

2.         התקופה הרלוונטית לתביעה הנה מיום  1.11.07 עד ליום  13.3.08, בה הייתה התובעת תלמידת תיכון בבית הספר המקצועי "עמל טכנולוגי" בתל אביב-יפו במגמת טכנאות שיניים.

3.         התובעת טענה כי בתקופה הרלוונטית, במסגרת חניכות לטכנאות שיניים, הועסקה על ידי הנתבעת ובין הצדדים התקיימו יחסי עובד-מעביד שחייבו את הנתבעת לשלם לה שכר מינימום כחניכה.

4.         מר שרגל, בעלי הנתבעת, טען כי מראש הבהיר לתובעת, בנוכחות אמה, שאינו משלם שכר כי אם רק הוצאות נסיעה. לטענתו כך הוא מסכם עם כל מתלמד שנכנס למעבדתו, משום שבראשית תקופת לימודיהם המעשיים פעולות החניכים במעבדה מסבות יותר נזק מתועלת. ^[2]

5.         כפועל יוצא מכך שילמה הנתבעת לתובעת סך של 400 ש"ח בגין החזר הוצאות נסיעה שהגיעו לכדי סכום מצטבר של 1,800 ש"ח, אותם קיזזה התובעת מן הסכומים שלטענתה מגיעים לה.

6.         מר שרגל טען כי התובעת לא עמדה בהתחייבותה כלפיו להתייצב בהתמדה במעבדה, נעדרה פעמים רבות ויום אחד, ללא כל התראה פשוט נעלמה. התובעת אישרה כי לא הודיעה לנתבעת על עזיבתה, כי אם לבית הספר.

7.         מר שרגל טען כי הן התובעת והן העובד הקהילתי (המתאם בין בית הספר לבין מקומות החניכות) אשר ביקר אצלו עם כניסתו לתפקיד, לא קבלו בפניו על העניין בשלו הוגשה התביעה.

8.         לאחר ששקלתי את הראיות שהובאו על ידי הצדדים, החלטתי כי דין התביעה להתקבל,  וזאת מן הטעמים להלן:

9.          מן הראיות שהוצגו בפניי סבורה אני כי היחסים בין הצדדים מוסדרים בחוק החניכות, תשי"ג-1953 (להלן: "חוק החניכות").

10.        בהתאם לחוק זה הגדרת "חניך" הינה: "חניך" פירושו - נער העובד על מנת לרכוש מקצוע על ידי עבודה מעשית מודרכת ועל ידי לימוד בשיעורי מקצוע מאושרים לפי חוק זה, לרבות בבית ספר תעשייתי שעל יד המפעל שבו הוא עובד והממונה על החניכות אישר את בית הספר לענין חוק זה."

11.        סעיף 15 (א) לחוק החניכות קובע את החובה לשלם את שכר עבודתו של החניך:

"(א) המעביד חייב לשלם לחניך שכר עבודה שלא יהיה פחות משכר המינימום שקבעה לאותו מקצוע ועדת השכר לחניכים (להלן - ועדת השכר), בהתאם לסעיף קטן (ג)."

12.       במקרה דנן  נכתב מפורשות בכתב ההגנה כי התובעת התקבלה 'להכשרה' במעבדה וכי התובעת 'למדה' בה. מעדויות הצדדים עלה כי ההתלמדות של התובעת, היתה חלק מהכשרתה למקצוע אותו למדה בבית הספר המקצועי. מר שרגל העיד: "אני חונך של בית ספר 20 שנה והם פנו אלי אם אני רוצה לחנוך ילדים ולא לעבודה. מתוך הכרות שלי עם חנה, עובדת קהילתית, קיבלתי אותם וסוכם שהם יבואו אלי ויעשו שיעורים ועבודות של בית ספר וחלק הזמן אני אשלב אותם בעבודות. ...". ^[3] (ההדגשה הוספה).

            עוד הציג מר שרגל בפני בית הדין תעודת הוקרה שקיבל מבית הספר הטכנולוגי "עמל" תל אביב וממשרד העבודה והרווחה ועיריית תל אביב בעניין "תרומתו לשילוב וטיפוח התלמיד בעבודה". בהקשר זה יצויין סעיף 10 לחוק החניכות שעניינו "עידוד החניכות", בו נרשם כדלקמן:

"(א) שר העבודה והרווחה רשאי לתת תעודת הוקרה, בנוסח שיקבע, לאדם שחניכיו הצטיינו בהתקדמותם במקצוע ובבחינות או לאדם שבהדרכתו עבד חניך כאמור."

נוכח כל האמור אני קובעת כי יחסי הצדדים מעוגנים בחוק החניכות.

האם למידת התועלת מן התובעת ישנה משמעות לעניין תשלום שכר המינימום