ביום 4.7.03 נרשם לחובת המערער דו"ח בגין חניה אסורה, חניה שלא כחוק על המדרכה בסמוך לכיכר דיזינגוף בתל אביב. המערער פנה מיד לאחר מכן למשיבה וביקש לבטל את הדו"ח. לטענתו חנה בצד הדרך למטרת פריקה וטעינה המותרת במקום. המשיבה דרשה מהמערער להמציא מסמכים להוכיח את טענתו בדבר פריקה וטעינה, ואף נערכה פגישה עם המערער במשרדי המשיבה. המשיבה לא קיבלה את השגת המערער. בדיון בבית משפט קמא כפר המערער באשמה וחזר על טענתו כי לא חנה על המדרכה. לטענתו לא ניתן לחנות על המדרכה באותו מקום עקב המצאותן של אדניות פרחים של מלון הנמצא בסמוך. כן חזר על טענתו כי עסק בפריקת סחורה במקום. לאחר דיון הוכחות הורשע המערער. המערער טוען הן כנגד ההרשעה, וכנגד הממצאים שאמץ בית משפט קמא, הן כנגד העונש. זהו בתמצית הערעור שלפניי.
1.
פסק דינו של בית משפט קמא
בדיון שנערך לפני כב' השופט דורון אפרים (ח 736915/11 דיון מיום 31.1.06), העידו המפקחת שערכה את הדו"ח והמערער. המפקחת העידה כי הגיעה ביום שישי לכיכר דיזינגוף וראתה כלי רכב חונים בכיכר. לדבריה, רכבים החונים בכיכר רואים אותם כרכבים החונים על המדרכה. הרכב של המערער עמד לטענתה בשטח הכיכר, ועל כן קיבל דו"ח של חניה אסורה על המדרכה. המפקחת אישרה כי כתבה בדו"ח שרכבו של המערער חנה ליד המלון, אך הכחישה כי הרכב חנה ברחוב זמנהוף. לדבריה, הרכב חנה בכיכר עצמה במקום הקרוב יותר למלון.
המערער הכחיש כי חנה על המדרכה. המערער טען כי בדו"ח נרשם כי רכבו חנה ליד המלון הנמצא סמוך לכיכר ואכן שם חנה, ברחוב זמנהוף. המערער הציג תמונות מהן ניתן ללמוד כי ליד מלון "סנטר" הנמצא בכיכר, מונחות אדניות על שפת המדרכה, ועל כן לא ניתן לחנות ליד המלון על המדרכה. לדבריו לא חנה על האבנים המשתלבות המהוות את שטח הכיכר, אלא לפני הכיכר. לדבריו, אכן חנה ליד הכניסה למלון, אלא שהכניסה למלון נמצאת על רחוב זמנהוף ולא בשטח הכיכר. עוד טען המערער כי המשיבה לא הוכיחה כי האבנים המשתלבות בכיכר הנמצאות בגובה הכביש מהוות מדרכה. עוד טען המערער כי החניה נעשתה לצורך פריקה וטעינה וכי חניה כזו מותרת במקום.
בית המשפט נתן הכרעת דין קצרה ולפיה:
"לאחר ששמעתי את שתי הגרסאות וראיתי את הצילומים, הגעתי לכלל דעה שהוכח לבית המשפט שהרכב חנה בתחום הנחשב ל"מדרכה", על פי ההגדרה שבחוק.
בפקודת התעבורה המונח "דרך" הכולל "מדרכה": לרבות או מסילה, דרך, רחוב, כיכר, מעבר, גשר או מקום פתוח שיש לציבור זכות לעבור בהם"
המפקחת הסבירה כי הרכב חנה במקום הנחשב לכיכר הנמצא בין רחוב זמנהוף לבין מרכז הכיכר, מכל הבחינות , לפי ההגדרה זהו שטח האסור לחניה והדו"ח נערך כדין.
אשר על כן, הריני מרשיע את הנאשם בדין."
בית המשפט לא הבהיר בהכרעת הדין מדוע העדיף את גרסת המפקחת על גרסת המערער, ומכל מקום לא התייחס כלל ועיקר לטענת המערער, שהועלתה בעדותו, כי חנה לצורך פריקה וטעינה, חניה המותרת לצורך כך במקום.
2.
טענות הצדדים בערעור
א.
טענות המערער
המערער חוזר בערעור על שלוש הטענות שהעלה בבית המשפט לעניינים מקומיים. ראשית, טוען המערער כי חנה ליד המלון, כפי שציינה המפקחת בדו"ח, וכיון שליד המלון מונחות אדניות על קצה המדרכה, הרי שלא ייתכן שחנה על המדרכה. עוד טוען המערער, כי גם אם תתקבל גרסת המפקחת לפיה חנה על האבנים המשתלבות בכניסה לכיכר, הרי שאין מדובר במדרכה. לבסוף טוען המערער כי מכל מקום חנה לצורך פריקה וטעינה לזמן קצר ביותר, חניה המותרת במקום. המערער טען כי פנה לעירייה ארבעה ימים לאחר קבלת הדו"ח והמציא מכתב מהחברה, שלעובדיה סייע בפריקה וטעינה. לדבריו, וכך אכן עולה מהמסמכים, רק שנה וחצי מאוחר יותר פנו אליו מהעירייה וביקשו מסמכים נוספים. לטענתו בשל התנהלות זו לא יכול היה להוכיח במועד המשפט כי אכן עסק בפריקה וטעינה.
ב.
טענות המשיבה
המשיבה טוענת כי מדרכה היא כל מקום שהציבור רגיל לעבור בו. לטענת ב"כ המשיבה המונח דרך, כולל מדרכה. אשר לעניין הפריקה והטעינה, למרות שהענין לא נדון בבית משפט קמא, טוענת המשיבה, כי כיון שהמפקחת ציינה בדו"ח שלא היו סימני פריקה וטעינה ובית משפט קמא קיבל את עדותה, הרי שניתן להסיק כי המערער לא חנה לצורך פריקה וטעינה.
3.
האם המערער חנה על המדרכה
גם אם אקבל את קביעתו של בית משפט קמא, שהעדיף את עדות המפקחת לעניין מיקום חניית רכבו של המערער, זאת, על אף שלא הבהיר מדוע בחר לעשות כן, עדיין יש להתייחס לשאלה האם מדובר בחניה על מדרכה, ואם כן, האם הצליח המערער להוכיח כי חנה לצורך פריקה וטעינה. אפתח בשאלה האם מדובר בחניה על מדרכה.
חוק עזר לתל-אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ד -1983 קובע איסור חניה על מדרכה, אולם אינו מגדיר מדרכה. תקנות התעבורה, תשכ"א-1961 ( להלן: "
תקנות התעבורה"), מגדירות מדרכה כך:
"חלק מרוחבה של דרך שאינו כביש, המצוי בצד הכביש, ומיועד להולכי רגל, בין אם נמצא במפלס אחד עם הכביש ובין אם לאו."
בע"פ 1160/99
איתי הכהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.4.00), נקבע כי מכוח חוק הפרשנות יש לעשות שימוש בהגדרות בחוק כאשר תקנות בעניין, ובמקרה שלנו, חוק העזר, עוסקים באותו נושא. כב' השופט י' זמיר קבע לעניין תחולת ההגדרה בפקודת התעבורה על חוק העזר בעניין ניקיון (הדו"ח הוגש על פי חוק זה ולא על פי חוק העזר לעניין חניה), כי: