תביעה לפיצויי נזיקין בגין סרבנות גט- מונעת גט

בפנינו ערעור על פסק דין של בית הדין האזורי מתאריך ד' תמוז תשס"ז, לפיו לא ניתן לבצע סידור גט בין הצדדים כל זמן שלא יבוטל פסק דינו של בית המשפט שחייב את הבעל בתשלומי נזיקין עקב סרבנות גט.

לפסק דין זה קדם פסק דינו של בית הדין האזורי מיום י' אדר תשס"ז, המחייב את הבעל לתת גט לאשתו.

בסמוך לפס"ד הנ"ל, ניתן פסק דין בבית המשפט לעניני משפחה לפיו על הבעל לשלם לאשה סך 400,000 ש"ח בגין תביעתה לפיצוי נזיקין, וכן 4000 ש"ח לחודש כפיצוי עבור נזק כלכלי עתידי. כ"כ נפסקו הוצאות משפט סך 40,000 ש"ח בתוספת מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק .

בתאריך שנקבע לסידור גט, אמר הבעל כי הוא מוכן להתגרש ע"פ הסכם גירושין שנכתב ונחתם ללא כל שינוי בהסכם. אולם, הוא מבקש שהאשה תוותר על זכותה למימוש פסק-הדין של בית המשפט. כאמור בית הדין החליט שלא ניתן לבצע הגט כל זמן שלא יבוטל פסק-הדין.

לטענת ב"כ המערערת, כשבית הדין פסק לחייב את הבעל בגרושין, כבר הייתה מונחת בפניו תביעתה לנזיקין, ונראה שבית הדין בהחלטתו חזר בו מפסק הדין לחייב הבעל בגט למרות תביעת הנזיקין, כאשר הוא מאלץ האשה לוותר על פסק-הדין בגין תביעת הנזיקין כתנאי לקבלת גט.

עוד טענה כי אין קשר בין תביעת הנזיקין לגט, מאחר ותביעת הנזיקין נועדה לפצות האשה על הסבל והרדיפה שסבלה ממנו במהלך חיי הנשואין, ועל הפסדים שלה לקבל הנחה בארנונה וגני ילדים כל זמן שהגט מעוכב. יחד עם זאת, לגבי חיובו בתשלום 4000 ש"ח כל חדש בגין עיכוב גט האשה תהיה מוכנה לוותר, אם יראה לבית הדין שיש לכך השלכה לכשרות הגט.

לעומתה טוען המשיב, שמעיון בכתב תביעה לבית המשפט לעניני משפחה משתקף בעליל, שעילת תביעתה של האשה לנזיקין מתבססת על סירוב הבעל לגט, בעוד שהוא מסכים להתגרש, וציית דינא באם בית דין יחייב אותו בגט. ואכן כאשר בית הדין חייב אותו בגט הסכים לתת גט, לולא קולר החיוב האסטרונומי המונח על צוארו, ואשר הוא בעוכרי רצונו לתת גט.

המשיב העלה טענה נוספת, שהסכום שנפסק ניתן ללא ביסוס מבחינה עובדתית, ובהעדר הגנה מצידו, ואכן הוא הגיש בקשה לביטול פסק-הדין הנ"ל.

לדבריו יש לדחות הערעור, מאחר ותביעת הנזיקין נועדה לאלץ את הבעל לתת גט. הוא מוסיף לציין כי תביעת הנזיקין הוגשה על ידי האשה לבית המשפט, עוד קודם למועד פסק הדין של בית הדין המחייב אותו הגט. בבית הדין מתנהלים דיונים במשך חמש שנים, אם כי לא כולם בעניני גירושין, שבעקבותיהם ניתן פסק-דין לחייב הבעל בגט, לרבות הוצאת צווי הגבלה נגדו - בהתאם לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) התשנ"ה-1995 - בגין אי ציות למתן גט. אופן כתב התביעה לנזיקין הוא לא רציני, ונועד לכפות עליו לתת גט - בטרם חיוב הגט - ע"י בית המשפט, בעוד שנושא מתן הגט ודרכי אכיפתו נתונים לסמכותו הבלעדית של בית הדין, ובאם בית המשפט יאלץ הבעל לתת גט בעקיפין, הגט יהיה גט מעושה.

לאחר העיון נראה, שצדק בית הדין האזורי בפסק-הדין שלא לסדר הגט לאור החשש לגט מעושה. זאת, בשים לב שפסק הדין שניתן בבית המשפט הינו על בסיס כתב תביעה בהקשר לסירובו של הבעל למתן גט.

להלן נבאר את הפן ההלכתי, תוך התייחסות לנקודות הרלוונטיות לנדוננו.

שנינו במשנה גיטין פח,ב: גט מעושה, בישראל - כשר, ובעובדי כוכבים - פסול; ובעובדי כוכבים, חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך. ובגמרא שם: אמר ר"נ אמר שמואל: גט המעושה בישראל, כדין - כשר, שלא כדין פסול ופוסל; ובעובדי כוכבים, כדין - פסול ופוסל, שלא כדין - אפי' ריח הגט אין בו. דהיינו אפילו הגט נכפה ע"י בית דין, אם נכפה שלא כדין, דהיינו שהגט נכפה במציאות שבה חז"ל לא התירו את הכפיה (ראה רש"י שם ד"ה כדין, וז"ל: "כגון הנך דאמרינן בהו יוציא ויתן כתובה או שהיתה אסורה לו."), הגט פסול מחד, ומאידך אם האשה היא אשת כהן, היא אסורה לבעלה. שלא לדבר על גט שנכפה ע"י מי שאינם בית דין, שהגט בטל, וכפי שמבואר מהמשך הגמרא שם שהכח לכפות על גט הוא מכח "שליחותייהו", והוא כח שניתן לבית דין בלבד. (וראה עוד רש"י גיטין פח,ב ד"ה כדין, שאם כפו בית דין שלא כדין, כגון שטעו, הרי הגט בטל מהתורה, ורק חכמים גזרו שגם תהיה אסורה לבעלה הכהן, אבל פסולו של הגט כשבית דין כפו שלא כדין הוא מדאורייתא. וכן פסק בב"ש קלד,י וקלד,יג. אמנם דעת הרמב"ם בסוף פ"ב מגרושין שגט זה פסולו מדרבנן).

להלן נציין נקודות הלכתיות שעסקו בהם הפוסקים ונביא ציטוטים ממספר מקורות הלכתיים העוסקים בהלכות אלו.

א.       סמכותו הבלעדית של בית הדין לטפל באכיפת גט

כתב הרמב"ם בהלכות גירושין פרק ב הלכה כ:

"מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר, וכן אם הכוהו גוים ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד הגוים עד שיגרשה הרי זה כשר, ואם הגוים מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול.

 ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד גוים בין ביד ישראל, שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו. לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש וטעו בית דין של ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שגירש הרי זה גט פסול, הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש, ואם הגוים אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט, אע"פ שאמר בגוים רוצה אני ואמר לישראל כתבו וחתמו הואיל ואין הדין מחייבו להוציא והגוים אנסוהו אינו גט".

מדברי הרמב"ם יוצא שכל התערבות חיצונית שלא ברשות בית הדין לאכיפת גט אפילו כדין, פוסלת הגט, אלא אם כן בית הדין מאפשר זאת.

ב.       אונס ממון כדי שיגרש אם נחשב אונס