המזוודות נשארו בנמל חיפה- דיזנהויז תפצה

מונחת בפני תביעה לקבלת פיצוי כספי בקשר להפלגתם של התובעים באונייה "Club 2" (להלן: "האונייה") בין התאריכים 7.9.03-11.9.03. עיקר הטענות נוגעות להותרת מזוודותיהם של התובעים בנמל חיפה.

לטענת התובעים, סמוך להפלגת האונייה, פנו התובעים לפקיד הקבלה על מנת לברר היכן המזוודות שלהם, אך נתבקשו להמתין מספר שעות נוספות עד לבירור העניין. לאחר שהאונייה הפליגה התברר, כי המזוודות נותרו על  רציף הנמל. התובעים נותרו ללא ביגוד, כלי רחצה או הלבשה תחתונה. רק לאחר מספר ימים, לקראת עזיבת נמל ביוון, קיבלו התובעים את המזוודות. התובעים מלינים לא רק על הסבל שנגרם להם בשל אי העלאת הכבודה לאונייה אלא גם על היחס שקיבלו מצוות האונייה ובפרט ממנהל ההפלגה.

התביעה הוגשה נגד הנתבעת מס' 1, סוכנות הנסיעות אשר דרכה הזמינו התובעים את ההפלגה, וכן נגד הנתבעת מס' 2, שהינה מארגנת ההפלגה.

הנתבעת מס' 1 טענה להעדר עילת תביעה נגדה הואיל ושימשה כמתווכת, אשר הזמינה בעבור התובעים את ההפלגה, ותו לא. הנתבעת מס' 2 העלתה טענה מקדמית בדבר התיישנות עילת התביעה. כן טענה הנתבעת מס' 2, כי אינה אחראית לנזקיהם של התובעים והגישה הודעת צד ג' כנגד חברת נמל חיפה בע"מ, כגורם האמון על הטיפול במזוודות הנוסעים.

בטרם אדון בתביעה לגופה, ובכלל זאת בשאלת האחריות ובגובה הנזק, אבחן את הטענה המקדמית אשר הועלתה על ידי הנתבעת מס' 2 בדבר התיישנות עילת התביעה.

טענת ההתיישנות

הנתבעת מס' 2 טוענת, כי בין הצדדים נכרת הסכם וכי סעיף 29 להסכם האמור קובע, כדלקמן: "מוסכם על דעת הנוסע, כי בחלוף שנתיים מיום חזרת הנוסע ארצה לא יהיה הנוסע זכאי לבוא בכל תביעות שהן כנגד המוביל ו/או ... דיזנהויז בע"מ או כל צד אחר שקשור לנושא בין עפ"י התקשרותו החוזית עם המוביל ובין בנזיקין ויש לראות בתנאי זה כמגביל את תקופת ההתיישנות לשנתיים בלבד בהתאם להוראות סעיף 19 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958".

אציין בהקשר זה, כי ההסכם הנטען על ידי הנתבעת מס' 2 הוא לא יותר מאשר "חוברת טיולים", כלשונה של הנתבעת מס' 2, המופצת ללא תשלום בכל משרדי הנסיעות.

לטענת הנתבעת מס' 2, חלפו למעלה משנתיים מהתרחשות האירועים נשוא כתב התביעה ולכן גם אם קיימת עילת תביעה, הרי שעילה זו התיישנה זה מכבר.

לטענת התובעים, לא הועברה לעיונם החוברת המהווה את ההסכם הנטען בין הצדדים ואף לא ניתן להם העתק הימנה וכתוצאה מכך לא נחשפו לתנאי ההתקשרות המפורטים בהסכם. כן טוענים התובעים, כי סעיף 29 להסכם הינו תנאי מקפח בחוזה אחיד אשר נוסח על ידי הנתבעת מס' 2 לבדה.

כתגובה לטענות אלו משיבה הנתבעת מס' 2, כי חוברות הטיולים מופצות בכל משרדי הנסיעות, ובכלל זה במשרדי הנתבעת מס' 1, וחלוקתן נעשית ללא תשלום לכל אדם התר אחר חופשה. כן טוענת הנתבעת מס' 2, כי במידה ויקבע כי אמנם מדובר בחוזה אחיד, הרי שמדובר בתניה לגיטימית המקצרת את תקופת ההתיישנות באופן סביר ומידתי.

לעניין קיצור תקופת ההתיישנות, סעיף 19 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע לאמור: "רשאים בעלי הדין להסכים, בחוזה נפרד בכתב, על תקופת התיישנות ארוכה מן הקבועה בחוק זה, ובתביעה שעניינה אינו מקרקעין - גם על תקופת התיישנות קצרה יותר מן הקבועה בחוק זה, ובלבד שלא תקצר משישה חודשים".

עינינו הרואות, כי תניה הבאה לקצר את תקופת ההתיישנות חייבת להיערך בחוזה נפרד ואף טעונה חתימה נפרדת (ראה לעניין זה: ע"א 270/75 רמד בע"מ נ' חברת ווסטצ'סטר בע"מ, פ"ד כט(2) 813, 820; ע"א 198/60 "בניין" חברה לביטוח בע"מ נ' התאחדות לכדורגל בישראל, פ"ד יד 1700, 1702).

במקרה דנן, הציגה הנתבעת מס' 2 העתק חלקי בלבד מצילום ההסכם שלפי הנטען נערך בין הצדדים. צילום חלקי זה מעלה בבירור, כי במעמד הזמנת ההפלגה לא חתמו התובעים על מסמך המהווה "חוזה נפרד" לקיצור תקופת ההתיישנות בהתאם לדרישות סעיף 19 לחוק ההתיישנות. לפיכך, אין זה מעלה ואין זה מוריד אם ידעו התובעים על קיומו של סעיף ההתיישנות, אם לאו. תניה המקצרת את תקופת ההתיישנות ומובלעת בהסכם הזמנת ההפלגה אינה עונה על דרישות סעיף 19 לחוק ההתיישנות ולכן אין לה תוקף.

אציין בהקשר זה, כי גם אם היתה רלוונטיות לידיעת התובעים, הרי שהנתבעת מס' 2 לא הוכיחה כי ההסכם הועבר לידיעתם של התובעים. כך, למשל, הנתבעת מס' 2 לא הציגה את חתימתם של התובעים על גבי ההסכם ואף לא הביאה עד מטעמה, על מנת שיעיד על העברת המסמכים לידי התובעים.

משלא נקבעה תקופת התיישנות קצרה יותר בחוזה נפרד, חלה תקופת ההתיישנות של תובענה אזרחית שעילתה אינה מבוססת על זכות במקרקעין, דהיינו תקופת התיישנות של 7 שנים, ומכאן שעילת התביעה טרם התיישנה.

לצד טענת ההתיישנות העלתה הנתבעת מס' 2 גם טענה לשיהוי בהגשתה של התביעה. אכן,  השיהוי יכול ויחול בתוך תקופת ההתיישנות. ניתן לבחון את הטענה לשיהוי בהגשת תביעה אזרחית על יסוד הקריטריונים הנוגעים לשיהוי וכן תוך בחינת השאלה האם הגשתה המאוחרת של התביעה על פי נסיבות העניין נעשתה בתום לב. אולם, בהקשר זה נפסק, כי השיהוי האזרחי הנטען במסגרת תקופת התיישנות הוא אמצעי שיש לעשות בו שימוש בנסיבות חריגות בלבד. כך נקבע, כי קביעת קיומו של שיהוי המונע הגשת התביעה, עומד לא אחת בניגוד לציפייה הלגיטימית של התובע לפעול למימוש זכויותיו במסגרת תקופת ההתיישנות הסטטוטורית, ומהווה התערבות בזכות היסוד של הפרט לגישה חופשית לערכאות המשפט (ראה: ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז(5) 433).

לא מצאתי שמתקיימות במקרה זה אותן נסיבות חריגות, המצדיקות סילוקה של התביעה על הסף, בשל שיהוי בהגשתה, וזאת משנקבע, כי התביעה הוגשה בטרם חלה התיישנות.

לאור האמור לעיל, אין תוקף לתנאי בדבר קיצור תקופת ההתיישנות ולפיכך גם התייתר הדיון בטענה לפיה מדובר בתנאי מקפח בחוזה האחיד. לפיכך, אתייחס בקצרה בלבד לנושא זה.