פסילת רישום אפוטרופוס כמוטב בקופת הגמל של החסוי

השופטת ארבל:

אל תשליכני לעת זיקנה ככלות כוחי אל-תעזבני (תהילים עא, ט).     

           ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו (כב' השופטת ר' שטרנברג-אליעז) שדחה את תביעתם של המערערים להשיב לידיהם כספים שבקופת גמל שהמוטבת בה הינה המשיבה 1. השאלות המתעוררות בערעור מוקדן במערכת היחסים בין חסוי לאפוטרופוס עליו, והחובות החלות על זה האחרון.

הרקע העובדתי

1.        המערערים הינם ילדי אחייניה של המנוחה הינדה רבסקי ז"ל (להלן: המנוחה). המשיבה 1 הינה קרובת משפחה של המנוחה ואילו המשיבה 2 - שבערעור זה אינה אלא משיבה פורמלית - העניקה ייעוץ משפטי למנוחה והיתה ידידה קרובה שלה.

           אירועים שקדמו לפטירתה של המנוחה הם שעומדים ברקע הערעור. ביום 23.10.94 הגישה המשיבה 1 לבית המשפט המחוזי בתל אביב, באמצעות המשיבה 2, בקשה להכריז על המנוחה כפסולת דין. בבקשתה הצהירה, בין היתר, כי למנוחה היו מספר אירועים מוחיים, כי תפקודה ירוד והיא סובלת מאובדן זיכרון חלקי ומתקשה לדאוג לענייניה הכספיים. ביום 21.11.94 מינה בית המשפט המחוזי את המשיבה 1 כאפוטרופה זמנית למנוחה לארבעה חודשים, לצורך "כיסוי הוצאותיה השוטפות של החסויה". זמן קצר לאחר מכן, ביום 11.12.94, הכניסה המנוחה שינוי בשמות המוטבים בקופת הגמל "גדיש" שלה (להלן: קופת הגמל) באופן שהמשיבה 1 - שקודם לכן כלל לא היתה מוטבת בקופת הגמל - נרשמה כמוטבת יחידה. ביום 21.9.95, לאחר שקיבל תסקיר סעד, קבע בית המשפט המחוזי כי המשיבות ימונו כאפוטרופות במשותף לרכוש המנוחה, ובנוסף מונתה המשיבה 1 כאפוטרופה על גופה. עם זאת, המנוחה לא הוכרזה פסולת דין, לאחר שבעקבות קבלת עמדת בא כוחו של היועץ המשפטי לממשלה, הודיעה המשיבה 2 לבית המשפט המחוזי כי היא חוזרת בה מהבקשה להכריז על המנוחה כפסולת דין.

           בתקופה שלאחר קביעתה של המשיבה 1 כמוטבת בקופת הגמל הועברו סכומי כסף נכבדים מחשבונה של המנוחה אל קופת הגמל, העומדים לטענת המערערים על סך כולל של כ- 360,000 ש"ח. בנוסף, כחודשיים וחצי לפני שנפטרה המנוחה, הועבר סך של 250,000 ש"ח מחשבונה המשותף של המנוחה עם המשיבה 1 לתכנית חיסכון.

2.        ביום 21.3.96 נפטרה המנוחה כשהיא ערירית. בצוואתה האחרונה, מיום 2.7.90, ציוותה המנוחה למשיבה 1 סך השווה ל- 10,000$. למערערים ציוותה כספים, פיקדונות, ניירות ערך, קופות תגמולים, השקעות במניות ותוכניות חיסכון, בחלקים שווים. לטענת המערערים, במועד פטירתה של המנוחה הוחזקו בקופת הגמל כספים בסך כולל של כ- 680,000 ש"ח, ובנוסף לאלה החזיקה המשיבה 1, כבעלים בחשבון הבנק המשותף לה ולמנוחה, כספים שהופקדו בחשבון זה, לרבות הסכומים שבתכנית החיסכון שעמדו על כ- 250,000 ש"ח. 

           כשלוש שנים לאחר פטירת המנוחה הגישו המערערים תובענה כספית נגד המשיבות, בה טענו כי הן עשו יד אחת להברחת נכסיה של המנוחה מן היורשים על פי הצוואה, ולפיכך תבעו את כספי קופת הגמל, תוך שהם טוענים כי המשיבה 1 שלחה ידה בכספי קופת הגמל ולא מילאה את החובות שלשמן מונתה כאפוטרופה.

           לאחר הגשת התביעה העבירה המשיבה 1 למערערים את הסכומים שהופקדו בחשבון הבנק המשותף ובתכנית החיסכון, אך הותירה בידיה את כספי קופת הגמל. כספים אלה הם העומדים במוקד המחלוקת בין הצדדים.

ההליך בבית המשפט המחוזי

3.        בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי מהעדויות שבפניו עולה תמונה "אופיינית לשנים אחרונות-עגומות של קשישה ערירית", שבני משפחתה - המערערים והוריהם - לא העניקו לה יחס של חום וקרבה ופגשוה אך לעיתים רחוקות, בעיקר בחגים. לעומת זאת, נקבע כי המנוחה זכתה ליחס חם ותומך מהמשיבה 1, אחות במקצועה, שטיפלה בה במסירות. כן נקבע כי בין המנוחה למשיבה 2 התפתחו יחסי אמון וידידות משך שנים.

           בית המשפט נתן אמונו בעדותה של המשיבה 1, בעוד עדותה של המערערת 1, שהעידה מטעם המערערים, נמצאה בלתי משכנעת. כן מצא, כי מעדויותיהם של עדים שאינם בעלי עניין עולה שרצונה של המנוחה היה לשנות את שמות המוטבים בקופת הגמל כאות תודה למשיבה 1 על טיפולה המסור ויחסה החם למנוחה, והיא אף רצתה לשנות את צוואתה לטובת המשיבה 1, אך זו התנגדה והניאה אותה מכך. בית המשפט סבר, כי אין בסיס לטענת המערערים בדבר השפעה זרה וניצול חולשות המנוחה לרעה, ובהתחשב בכך שהמנוחה לא הוכרזה פסולת דין ונוכח עדותה של המשיבה 1 וחוות דעת רופא שבדק את המנוחה לפני שינוי מסמכי קופת הגמל, קבע כי לא הוכח ששינוי שמות המוטבים בקופת הגמל נעשה שלא מתוך דעה צלולה ורצון חופשי של המנוחה. כן קבע כי נוכח הכלל כי את רצון המת יש לקיים, על בעל דין המבקש לנהוג בניגוד לרצון המת רובץ נטל הוכחה כבד מזה הנוהג בדרך כלל במשפט האזרחי, נטל שהמערערים לא עמדו בו.

           בית המשפט דחה את טענת המערערים בדבר תחולת סעיף 13(א) לחוק הנאמנות, התשל"ט - 1979 (להלן: חוק הנאמנות) על המקרה דנן, בנמקו כי הוכח שבעת שינוי שמות המוטבים היתה המשיבה 1 אפוטרופה במינוי זמני ומוגבל על רכוש המנוחה ולא הובאה כל ראיה לכך שחרגה ממסגרת המינוי, מה גם שהוכח כי כאשר הגיעה המשיבה 1 עם המנוחה לבנק לשם שינוי שמות המוטבים, נעשה הדבר לאחר שפקידת הבנק שוחחה עם המנוחה ביחידות. העובדה שהמנוחה עצמה חתמה על מסמכי שינוי שמות המוטבים, מלמדת כי המשיבה 1 לא עשתה דבר, וכך גם ביחס להוראות העברת הכספים לקופת הגמל.

           לאור האמור נדחתה התביעה ומכאן הערעור שבפנינו.

טענות המערערים

4.        המערערים טוענים הן נגד ממצאי עובדה, הן נגד קביעות משפטיות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.  

           לטענתם, קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה כל העברות הכספים נחתמו על ידי המנוחה, מנוגדת לראיות, מהן עולה כי לפחות חלק מהעברות הכספים בוצעו על ידי המשיבה 1 ואינם מגובים בחתימתה של המנוחה.

           המערערים סבורים כי קביעת בית המשפט המחוזי כי המנוחה היתה צלולה בדעתה וחופשיה מהשפעה בלתי הוגנת היא שגויה, נוכח העובדה שמונתה לה אפוטרופה ונוכח הדברים עליהם הצהירה המשיבה 1 בבקשתה למנות אותה כאפוטרופה. לדבריהם, לא היה מקום ליתן משקל למכתבו מיום 14.12.94 של ד"ר הומינר ביחס למצבה הנפשי של המנוחה, מאחר שד"ר הומינר לא העיד, אינו מומחה בתחום בריאות הנפש והמסמך אינו ערוך כחוות דעת בהתאם לפקודת הראיות [נוסח חדש] (להלן: פקודת הראיות), התשל"א - 1971 ותקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: התקנות). לעומת זאת, סבורים הם, היה על בית המשפט המחוזי ליתן משקל לחוות דעתו של המומחה לפסיכיאטריה, ד"ר מוסקוביץ, שהוכנה לבקשת בית המשפט המחוזי במסגרת הבקשה למנות למנוחה אפוטרופוס. בנוסף הם סבורים כי לא היה מקום להסתמך על עדויותיהן של מקורבות שונות למנוחה ביחס למצבה הנפשי של זו האחרונה, מאחר שאין הן עדות מקצועיות.