1. בקשת רשות ערעור זו שבפני מעלה שאלה עקרונית, והיא שאלת השיקולים המשמשים את בית-המשפט שעה שהוא דן בבקשת רשות ערעור על החלטה אחרת, ומחליט שלא לבררה לגופה אלא לדחות את הבירור לשלב הערעור על פסק-הדין הסופי - אם יוגש.
המשיב נפגע בתאונת דרכים. התאונה הוכרה גם כתאונת עבודה, ונקבעה לו דרגת נכות על-ידי ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי (10% בגין פגיעה בברך ימין). קביעה כזו, כידוע, היא בבחינת "קביעה על-פי דין" המשמשת, בהתאם להוראת סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים), גם את בית המשפט בתביעה לפי חוק הפיצויים. אולם, המבקשות פנו לבית המשפט בבקשה להביא ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי. בית משפט השלום בנצרת (כבוד השופט עאטף עיילבוני) דחה את הבקשה בהחלטה מנומקת. המבקשות השיגו על כך בפני בית המשפט המחוזי בנצרת. בית המשפט (כבוד הנשיא מנחם בן-דוד) דחה את הבקשה וזו לשון החלטתו:
לאחר עיון בבקשה, בתגובת המשיב ובחינת כלל נסיבות העניין, לא שוכנעתי כי מן הדין יהיה להכריע בשאלה שמעוררת הבקשה, כבר עתה ובטרם תסתיים ההתדיינות בשלמותה. עם מתן פסק-הדין בבית משפט קמא ממילא ניתן יהיה להגיש עליו ערעור בזכות שאז ואם הבקשה הנוכחית תהיה עדיין אקטואלית, יוכל המבקש לבקש לבחון אותה במסגרת הערעור על הפרשיה כולה.
2. הבקשה נדחתה, אפוא, ועל כך מלינות המבקשות בפנינו. טענותיהן הן בשני מישורים: ראשית, מעלות המבקשות טענות לגוף העניין, לאמור, כי בנסיבות העניין יש להתיר להן להביא ראיות לסתור. זאת, אליבא דהמבקשות, שכן מהנמקת הועדה הרפואית עולה כי נעלם מעיניה תיעוד הנוגע למצבו של המשיב קודם לתאונה; שנית, קובלות המבקשות על האופן שבו נימק בית המשפט המחוזי את החלטתו לדחות את בקשת רשות הערעור. ביסוד הנמקתו של בית המשפט, כך הן טוענות, מונח "טעם פורמלי ולא ברור". לדעת המבקשות, נושא הבאת הראיות לסתור ראוי לו שיוכרע כבר עתה, שאם לא כן, זמן שיפוטי עלול להיות מושקע לריק בניהול ההליך במתווה הנוכחי.
החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.
3. בעל-דין החפץ להשיג על "החלטה אחרת" שניתנה בעניינו רשאי לעשות כן בשתי דרכים: האחת, הגשת בקשת רשות ערעור בסמוך לאחר מתן ההחלטה האחרת. השניה, הכללת השגותיו על ההחלטה האחרת במסגרת הערעור על פסק-הדין - לכשיינתן (ראו תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; מיכאיל קרייני "תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי - גבולות כבישתה של אופציית הערעור על החלטות-ביניים" משפטים כט 139 (1998)). ברור הדבר, שהבחירה לילך בדרך האחת - הדרך של בקשת רשות ערעור - אינה פותחת בהכרח את שעריה של ערכאת הערעור בפני מגיש הבקשה. התפיסה היא, כי "מבחינה משפטית, אין זכותו של המבקש נפגעת אם ימתין בכל מקרה של 'החלטה אחרת' עד למתן פסק הדין, שכן לפי עקרון מיצוי ההליכים תיבלענה כל החלטות הביניים בגדר פסק הדין ואפשר יהיה לערער עליהן בגדר הערעור על פסק הדין" (שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד 176 (1999)). הליך בקשת רשות הערעור נועד, מעצם שמו, טיבו והגיונו, להותיר בידיו של בית המשפט את שיקול הדעת אם ליתן רשות ערעור ולקיים בירור "ערעורי" ביחס לטענות כנגד החלטת הביניים, או אם להימנע מלעשות כן ולמעשה לדחות את בירור הטענות כנגד החלטת הביניים לשלב הערעור על פסק-הדין.
לכאורה, עולה תמיהה - מדוע תמתין ערכאת הערעור עם בירור ההשגות כנגד החלטת-ביניים עד לאחר שיינתן פסק-הדין הסופי בתובענה? הרי אפשר שקיום הבירור כבר לאחר מתן החלטת הביניים ימנע תקלות ואף הליך מיותר. דחיית הבירור לשלב הערעור על פסק-הדין עלולה ליצור מצב שבו יתברר בדיעבד כי ההליך כולו התנהל על פסים שגויים, וכי אין מנוס מהחזרת המצב לאחור על כל המשתמע מכך מבחינת בזבוז העלויות והמשאבים שהושקעו בהליך בערכאה הדיונית. אלא שהתמונה הכוללת מורכבת יותר. אין לאיין את הגבול שבין הליך "בקשת רשות הערעור" לבין הליך "הערעור". קיום הליך בעל נופך "ערעורי" בכל בקשת רשות ערעור המוגשת לבית המשפט גובה מחיר: הטלת עומס רב על ערכאת הערעור, פיצול המשפט להליכי-משנה רבים ופגיעה בהתקדמות המשפט בערכאה הדיונית (גיא שני "רשות לערער על בקשת הרשות לערער (ב'גלגול שני'): דין מצוי, דין מוצע ודין רצוי בסוגיית הערעור על 'החלטה אחרת'" עיוני משפט ל(1) 71 (2006)). אכן, ביסוד הדרישה לקבלת רשות עומדת התפיסה כי מתן זכות לערער על כל החלטת-ביניים המתקבלת במהלך המשפט יביא "לפיצול בלתי-נסבל של המשפט ולהארכת הדיונים" (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 755 (מהדורה ז, שלמה ליון עורך, 1995)). בית המשפט שלערעור רשאי לפיכך שלא ליתן רשות לערער ולקבוע כי הבירור לגוף העניין יתקיים - אם עוד יוותר צורך בכך - לאחר שיינתן פסק-הדין הסופי (ראו למשל רע"א 373/97 שקולניק נ' שפיגל, תק-על 97(1) 196 (1997); על יתרונותיה של הביקורת הערעורית המתבצעת בגדרי הערעור על פסק-הדין לעומת הביקורת במסגרת הליך של בקשת רשות ערעור, ראו גם רע"א 5834/03 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' חאדר, פ"ד נח(1) 854, 863-862 (2003)).
4. מהן, אפוא, אמות המידה שלאורן יחליט בית המשפט שלערעור, אשר מונחת לפניו בקשת רשות ערעור, אם להיכנס לעובי הקורה ולבדוק את ההחלטה האחרת לגופה, או שמא לדחות את הבקשה בנימוק שהנושא ילובן, אם יהיה צורך בכך, במסגרת הערעור על פסק-הדין? כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי", המבחן המשמש את בתי המשפט נוגע לקיומה או להיעדרה של שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 128). מבחן זה אינו חל לגבי בקשות רשות ערעור על "החלטה אחרת" (שאינן ב"גלגול שלישי") (ראו רע"א 266/88 סאן אינטרנשיונל לימיטד נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(2) 206, 210 (1990)). לעניין בקשות מן הסוג האחרון, המבחן הראוי נוגע למידתו ולעוצמתו של הצורך בהכרעה מיידית בשאלת נכונותה של החלטת הביניים. ברוח זו ציין ד"ר שלמה לוין:
קיימים לפעמים שיקולים מעשיים המצדיקים הכרעה בדבר נכונותה של החלטת ביניים גם לפני מתן פסק הדין. כך, למשל, במקרים מסויימים פועלת החלטת הביניים באופן מעשי כאילו ניתן פסק הדין והוא - אם מדובר באינטרס קצר ימים או אם הדיון בתיק העיקרי לאחר זמן רב כבר לא יהיה מעשי; למשל, במשפטי קנין רוחני. דוגמה אחרת: ההכרעה בהחלטת הביניים היא יחסית ענין לטיעון-קצר ועשויה למנוע משפט מסובך וארוך, אם ההחלטה תעמוד בעינה, ובית המשפט שלערעור סבור בשלב הבקשה לרשות לערער שקיים סיכוי ממשי שתתקבל. השיקולים כאן הם שיקולים של אדמיניסטרציה שיפוטית ובית המשפט יכול (ולפעמים צריך) להביא בחשבון בשקלו את החלופות השונות, באיזו דרך יחסך זמן שיפוטי יקר למערכת (לוין, בספרו הנ"ל, בעמ' 176).
אכן, ככל שהחלטת הביניים היא בעלת השפעה מכריעה יותר על זכויות הצדדים או על אופן ניהול הדיון בערכאה הדיונית, כך שיהיה קשה יותר להשיב את המצב לקדמותו אם יתברר בשלב מאוחר יותר שההחלטה היתה שגויה, ייטה בית המשפט שלא לדחות את הבירור לשלב הערעור על פסק-הדין (שני, במאמרו הנ"ל, בעמ' 104). ודוק: כל החלטת ביניים היא בעלת חשיבות מסוימת והשפעה כלשהי על ההליך ועל מי מבעלי-הדין. החשש מפני גילוי מאוחר של דבר הטעות קיים תמיד. אולם, כאמור, חשש זה אין משמעותו כי כל בקשת רשות ערעור המוגשת לבית המשפט מצדיקה, מניה וביה, בדיקה "ערעורית" של החלטת הביניים לגופה. ברגיל ובאופן טיפוסי, הנטייה להתיר את הערעור המיידי תתגבר ככל שהחלטת-הביניים היא בעלת אופי בלתי-הדיר (למשל, החלטות בנושא סעד זמני או חיסיון), או שהיא בעלת השפעה מכרעת על עצם קיומו של ההליך, על מתכונת הדיון ועל זכויות הצדדים (למשל, החלטות בנושאי-סף מסוימים). לעניין זה, אין בית המשפט מוגבל לרשימה סגורה וממצה של החלטות (השוו לדין הנוהג ביחס לבקשות רשות ערעור מנהליות - סעיף 12 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000, וכן, ביחס לסדרי הדין האזרחיים, ההצעה של "ועדת אור" הכלולה בדין וחשבון הועדה לבדיקת מבנה בתי המשפט הרגילים בישראל (התשנ"ז) 109-107). לבית המשפט נתון שיקול הדעת לבדוק ולהכריע אם חשיבותה של ההחלטה והנזק שעלול להיגרם לצדדים עקב דחיית הבירור הם כאלה שמצדיקים הפעלת מיידית של מנגנון הביקורת הערעורית (ראו גם ע"א 226/65 אליהו נ' עזרא, פ"ד יט(3) 571, 573 (1965)).
5. בענייננו, החלטת הביניים נשוא בקשת רשות הערעור שהוגשה לבית המשפט המחוזי - ולבית משפט זה ב"גלגול שלישי" - עניינה הבאת ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי בדבר דרגת נכותו של המשיב. בית המשפט המחוזי מיאן להיכנס לגופה של ההחלטה, בקבעו כי "עם מתן פסק-הדין בבית משפט קמא ממילא ניתן יהיה להגיש עליו ערעור בזכות שאז ואם הבקשה הנוכחית תהיה עדיין אקטואלית, יוכל המבקש לבקש לבחון אותה במסגרת הערעור על הפרשיה כולה". מן הדברים שאמרנו לעיל עולה כי אין המדובר ב"טעם פורמלי ולא ברור" - כלשונן של המבקשות. להיפך, מדובר בטעם אשר בעיקרון עולה בקנה אחד עם מהותו של הליך בקשת רשות הערעור על "החלטה אחרת". יחד עם זאת, עדיין יש לבחון אם בנסיבות העניין ראוי היה לדחות את בירור ההשגה לשלב הערעור על פסק-הדין. בעניין זה דעתי שונה מדעתו של בית המשפט המחוזי. דחיית בקשה להביא ראיות לסתור היא למעשה דחיית בקשה למינוי מומחה מטעם בית המשפט. מדובר בהחלטה בעלת נפקות רבה על מתכונת ההליך. לא בכדי, במסגרת הרפורמה בסוגיית בקשת רשות הערעור, שהוצעה בדין וחשבון הועדה לבדיקת מבנה בתי המשפט הרגילים בישראל (התשנ"ז), נכללו החלטות בעניין מינוי מומחים ברשימה הסגורה של החלטות שלגביהן נשמרה האפשרות להגיש בקשת רשות ערעור. החלטה מוטעית בעניין זה - הבהירה הועדה - עלולה להעלות את הדיון כולו על מסלול שגוי (שם, בעמ' 109).
על-מנת להביא את שאלת הביניים לסיומה, החלטתי שלא להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי, אלא לקיים בערכאה זו את הבירור לגופו של עניין. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל.
הטענה העיקרית של המבקשות, שבגינה סבורות הן כי יש להתיר להן להביא ראיות לסתור את קביעת הועדה הרפואית, היא שהועדה לא נחשפה לכל העובדות הרלבנטיות לגבי מצבו הרפואי של המשיב קודם לתאונה. ואכן, אחד המקרים שבהם עשוי בית המשפט להתיר הבאת ראיות לסתור הוא המקרה שבו מתברר כי בפני הועדה הרפואית לא היו עובדות בעלות-חשיבות, הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע עובר לתאונה, שלו היו בפניה היו מביאות לתוצאה שונה (ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה עבדול אחמד, פ"ד מה(4) 77 (1991)). במקרה שלפנינו, המבקשות מפנות למסמכים שונים העוללים התייחסות לפגיעות שספג המשיב ברגלו הימנית עוד לפני התאונה (כזכור, הנכות שנקבעה למשיב על-ידי הועדה הרפואית היא בגין פגיעה בברך ימין). המבקשות טוענות כי מסמכים אלה לא היו בפני הועדה הרפואית. המבקשות תומכות מסקנה זו בכך שבפרוטוקול הועדה, בסעיף "סיכום ומסקנות", נכתבו הדברים האלה: "מאחר שאין כל תיעוד למצב קודם הוועדה מקנה את כל הנכות עבור התאונה הנדונה" (ההדגשה הוספה).
בית משפט השלום לא שוכנע, במקרה זה, שהחלטת הועדה הרפואית התבססה על מידע חסר. בית המשפט לא התעלם מן האמירה שנכללה בפרוטוקול הדיון של הועדה, לאמור: כי "אין כל תיעוד למצב קודם". אולם מנגד, התייחס בית המשפט לעובדה שהועדה כתבה במפורש שהובא בפניה כרטיסו הרפואי של המשיב. בית המשפט קבע כי לא נסתרה החזקה שלפיה הועדה, בהתאם לדרישות התפקיד המוטל עליה, בחנה את עברו הרפואי של המשיב בטרם פסקה באשר לנכות הנובעת מן התאונה. את המשפט "אין תיעוד למצב קודם" פירש בית המשפט כמתכוון להיעדרו של תיעוד רלבנטי, שיש בו כדי לשלול את קיומו של קשר סיבתי בין הנכות לבין התאונה.
אפשר שפרשנותו של בית משפט השלום לדברים שנכתבו בפרוטוקול היא נכונה. אולם אין וודאות בדבר, ואפשר שאכן הועדה לא נחשפה, או לא היתה ערה, לקיומו של תיעוד קודם רלבנטי. יש להדגיש עוד, כי הועדה ציינה שהובא בפניה "כרטיס רפואי" ו"תעודות רפואיות", אולם אף אם נניח כי הכוונה היא לכרטיס הרפואי הרלבנטי, שבו נכלל תיעוד בדבר פגיעות שעבר המשיב ברגלו, הרי שהמבקשות מצרפות מסמכים נוספים, שלא צוינו ברשימת המסמכים שהיו בפני הועדה, ושגם בהם יש התייחסות לפגיעות בברך ימין או ברגל ימין. בהתחשב באי-הבהירות ובספקות שהועלו באשר למהות המידע שהיה בפני הועדה, נראה כי יש לסווג מקרה זה כאחד מן המקרים החריגים שבהם מוצדק לאפשר הבאת ראיות לסתור.
התוצאה היא שהערעור מתקבל. אינני רואה מקום, עם זאת, לעשות צו להוצאות.
ניתן היום, ט' בתמוז התשס"ז (25.6.07).