היקפה של הגנת הפרסום המותר שבסעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע

השופט יהושע גרוס, ס"נ - אב"ד :

העובדות

1. ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום (כב' השופטת אלמגור) בת.א. 113736/00 לפיו נדחתה תביעת המערער כנגד המשיב לתשלום פיצויים לפי חוק איסור לשון הרע תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"). 

2. המערער והמשיב הינם פרקליטים ובמהלך הליכים משפטיים שניהלו בשם לקוחותיהם החליפו ביניהם דברי גנאי שחלקם היה נשוא התביעה שהוגשה. בדיון שהתקיים ביניהם ביום 11.10.00 בבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב הטיח המשיב כלפי המערער את האשמות הבאות בנוכחות השופטת שישבה לדין וקהל שומעים באולם:

"קיימת חקירה משטרתית כנגד המערער ומוכן נגדו כתב אישום בפרקליטות. כנגד המערער מתנהלים הליכים משמעתיים בלשכת עורכי הדין להוצאתו מהלשכה".

במסגרת הליך אחר טען המשיב בכתב הגנה להודעת צד ג' שהוגשה כנגד המשיב כי המערער עומד לדין משמעתי במוסדות לשכת עורכי הדין וכי מתנהלת כנגדו חקירה פלילית.

פסק-הדין של בית-משפט השלום

3. בראש ובראשונה קבעה השופטת המלומדת כי האמירות שתוארו מהוות לשון הרע כמשמעות המונח בסעיף 1 לחוק מאחר והן נועדו לבזות את המערער ולפגוע במשלח ידו. עוד נקבע כי אמירות באולם בית-המשפט במהלך דיון משפטי, בכתיבת מסמכי בית דין או באמירה לאדם אחר עונות על דרישת הפרסום שבסעיף 2 לחוק. מכאן נפנתה לבחינת טענות ההגנה שהעלה המשיב. טענתו העיקרית היתה כי חל על האמירות הללו החסיון הקבוע בסעיף 13(5) לחוק. כן נטען כי הדברים נאמרו בתום לב וכי הינם דברי אמת.

לגבי סוגיית החסיון שבסעיף 13(5) לחוק ציין בית-המשפט כי מדובר בחסוי שהיקפו רחב ביותר וכולל כל אמירה שנאמרה על ידי פרקליט במהלך הדיון המשפטי, לרבות מסמכי בית הדין וכי הסעיף אינו מבחין בין אמירה שנאמרה לצורך הדיון המשפטי לבין זו החורגת ממסגרת ההליך המשפטי הנדון. למרות נסוח גורף זה נקטה הפסיקה עמדות שונות לגבי היקף החסוי, באם הינו בלתי מוגבל או שמא יש לסייגו.

לשם בחינת ובדיקת פירושו של הסעיף הנ"ל פנתה השופטת למקורות הפרשנות העיקריים, קרי: לשון החוק, ההיסטוריה החקיקתית והתכלית העומדת בבסיס הסעיף. מסקנתה היתה כי הנוסח הגורף של הסעיף והחסוי המוחלט שהוענק בו לנושאי משרות שיפוט, לצדדים ולפרקליטיהם במהלך דיון משפטי, לא נעשה בהיסח הדעת, אלא היתה כאן כוונה ברורה להעדיף את חופש הייצוג ללא חשש ומורא מפני תביעות שונות, על פני פגיעה אפשרית בשם טוב. סעיף 206(1)(ה) לפקודת החוק הפלילי העניק חסוי מוחלט על פרסום שנעשה במהלך דיון משפטי, ללא כל סייג. הצעת חוק איסור לשון הרע היתה בתחילה זיהה לנוסח הקיים כיום, אך בעקבות הסתייגות שהוגשה צומצם הנוסח הגורף והוספו המלים "נעשה תוך כדי הדיון כאמור לצורך הדיון ובקשר איתו". ואולם לאחר מכן הוחלט על תיקון הסעיף והמלים "לצורך הדיון ובקשר אתו" נמחקו. מכאן שהמחוקק היה ער לכך שהגבלת החסוי כאמור אינה הולמת את מטרת החוק שנועד להעדיף את חופש ההתבטאות במהלך הדיון המשפטי על פני פגיעה אפשרית בשם טוב. המטרה הברורה היתה מתן אפשרות לחופש הבטוי במהלך הדיון המשפטי ללא מורא ופחד, על מנת להגיע לחקר האמת.כאשר פרקליט אינו נוהג בדרך הראויה ומתבטא באופן שאינו עולה בקנה אחד עם כבוד המקצוע, הריהו צפוי להליך משמעתי בלשכת עורכי-הדין.

מכאן נפנתה השופטת לבחינת הנסיבות שבהן השמיע המשיב את דברי לשון הרע כלפי המערער. מסתבר כי דברי המשיב בישיבת בית הדין כי נפתחה חקירה משטרתית כנגד המערער, מוכן כנגדו כתב אישום ולשכת עורכי הדין עומדת לדון בהשעייתו, נאמרו לאחר שעובר לאותה ישיבה בטרם נכנסו הצדדים לאולם בית הדין הותקף המשיב, לטענתו, ע"י המערער, במעלית ועל כך הגיש תלונה במשטרה. המשטרה החליטה שלא להעמיד לדין את המערער אך לא מחוסר אשמה אלא משום ש"נסיבות הענין אינן מצדיקות העמדתו לדין", כמו כן הוכח כי המערער הוזהר בחקירתו במשטרה.

בסופו של דבר אכן לא הוגש כתב אישום כנגדו, אך הדברים האמורים לא הופרחו סתם מתוך רשעות וזדון. גם הטחת האשמות מצד המשיב כלפי המערער באה בתגובה לשאלות בהן חקר המערער את המשיב ואשר נועדו לערער את מהימנותו ומקצועיותו לגבי אופן הכנת התצהיר על ידו.

אשר לתגובת המשיב להודעת צד ג' ששוגרה כלפיו, הדברים אמורים בהודעות ששוגר בהליכי תביעה שפתח המשיב כנגד עמישב והוא לא יכול היה להשתחרר מהתחושה שמדובר במסע נקם נגדו על מנת שלא לאפשר לו לנהל את ההליך המשפטי.

מסקנת השופטת המלומדת היתה כי בנסיבות האמורות לא היה מקום לסייג את הגנת סעיף 13(5) לחוק, ומוטב להם לצדדים שישמיעו את טענותיהם איש כלפי רעהו במוסדות לשכת עורכי הדין.

לבסוף יש התייחסות בפסק-הדין לטענות ההגנה של "אמת דיברתי" ו"תום לב".

אשר לדברי המשיב בבית הדין לעבודה, מאחר ולא היה יסוד למשיב לומר כי מוכן כתב אישום נגד המערער, הרי שלגבי ענין זה לא הוכחה הגנה זו, אף שנפתחה, כאמור, חקירה משטרתית שבסופה הוחלט שלא להעמיד את המערער לדין.

הוא הדין לגבי דברי המשיב כי ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין דנה בהשעיית המערער מחברותו בלשכה, שכן המשיב אמנם פתח בהליכים כלפע המערער בלשכה, אך הוכח שהטיפול בכך הושהה עד לסיום החקירה המשטרתית.

לעומת זאת לגבי תגובת המשיב להודעת צד ג' ששוגרה אליו ובה חזר על דבריו לגבי החקירה המשטרתית וההליכים בלשכת עורכי הדין, הרי שתגובה זו הוגשה בטרם ניתנה הודעת המשטרה על סגירת התיק וכך גם לגבי לשכת עורכי הדין, כך שבכך אין כדי להוות לשון הרע.

אשר לטענת תום הלב - זו נטענה באורח סתמי וכללי ולכן אין להחיל הגנה זו על נסיבות המקרה.

הערעור

4. טענתו המרכזית של המערער בערעורו הינה כי לאחר שנקבע כי המשיב השמיע דברי לשון הרע כלפי המערער ונדחו טענות ההגנה של תום הלב ו"אמת דיברתי" לא היתה כל הצדקה להחיל על המקרה את החסיון המוענק בסעיף 13(5) לחוק. זאת על שום שמדובר בשקרים חמורים ביותר באופן זדוני ומרושע בלא שהיה להם כל קשר לדיון המשפטי שהתנהל בבית הדין לעבודה. ההליכים המשמעתיים בלשכת עורכי הדין, שנוהלו כלפי המשיב בעקבות תלונת המערער, אין בהם כדי להועיל למערער ואין לראות בהם סעד חילופי שכן הם חסויים בפני הציבור ואין למערער דרך לטהר את שמו אלא באמצעות פסק-דין של בית משפט שיתפרסם ברבים, וכמו כן אין המערער יכול לקבל פצוי כספי כלשהו בהליכים אלה. ממשיך המערער וטוען כי עקרון חופש הבטוי אינו יכול ליתן גושפנקא לצדדים לדיון להכפיש איש את רעהו ולהוציא דיבתם רעה, מתוך ידיעה כי לא יצטרכו לתת את הדין על כך.