תחולת הוראות אמנת ורשה על נזק שנגרם כתוצאה מתאונה שהתרחשה במהלך טיסה

1.       רקע עובדתי

          א.      המשיבה (להלן: "התובעת") טסה ביום 5.2.04 מפאריז לתל אביב בטיסת המבקשת (להלן: "הנתבעת") שמספרה 742.

          ב.      ביום 15.5.06 הגישה התובעת תביעה בגין פגיעה בראשה ובמצחה השמאלי שארעו, לטענתה, כתוצאה מנפילת בקבוק משקה מלא על ראשה שנפל  כאשר נפתח תא האחסון שהיה מעל ראשה (להלן: "התאונה").

          ג.       לטענת התובעת, התריעה במהלך ההכנה לטיסה בפני הדיילת כי תא האחסון מעל לראשה מלא עד אפס מקום, אולם, לגרסתה, הדיילת, בזלזול ורשלנות, הכניסה את הבקבוק לתא האחסון ובכך גרמה לנזקיה נשוא כתב התביעה.

          ד.      הנתבעת מבקשת לסלק התביעה על הסף מחמת התיישנותה לאור הוראות חוק התובלה האוירית תש"מ - 1980 (להלן: "חוק התובלה האוירית") ואמנת ורשה החלים  על המקרה.

          ה.      לבקשת הנתבעת ניתנה לה ארכה להגשת כתב הגנה עד לאחר החלטה בבקשה זו.

2.       טענת הצדדים

          א.      על פי לשונם של החוק והאמנה, עילת התביעה העומדת לתובעת בגין נזקי גוף, עקב תאונה שאירעה בתוך כלי הטיס או תוך כדי כל פעולת עליה לתוכו או ירידה ממנו היא זו הקבועה באמנה בסעיף 17 ואין לה אחרת זולתה, לנוכח לשונו של סעיף 10 לחוק התובלה האוירית, הקובע כי אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו, לפי חוק זה, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר. לפיכך לא תוכל המשיבה לתבוע את המבקשת לפי פקודת הנזיקין, שהיא הוראת חוק פנים- מדינתית.

          ב.      עוד טוענת הנתבעת, כי על תביעת התובעת יש להחיל את הוראות ההתיישנות הקבועות ב סעיף 29 לאמנה, שהינן הוראות הקובעות תקופת התיישנות של שנתיים, שתחילתה באחת משלוש חלופות המתייחסות למועד תום הטיסה, הפסקתה או במועד שנקבע לסיומה.

                   הואיל ובמקרה דנן, הסתיימה טיסת התובעת ביום 5.2.04, הרי פקעה הזכות ביום 4.2.06. מאידך התביעה הוגשה רק ביום 15.5.06, היינו, כשנתיים ושלושה חודשים לאחר האירוע הנטען והמוכחש ועל כן לאחר תום תקופת ההתיישנות.

          ג.       המשיבה סבורה, כי אין לסלק את התביעה על הסף לאור הפסיקה וכללי הדין הנהוגים לפיהם לא תסולק תביעה על הסף, אלא במקרים קיצוניים ונדירים, כשברור בשלב המקדמי כי לתביעה אין כל סיכוי.

          ד.      לטענת התובעת הינה זכאית לסעד כלפי המבקשת לאור סעיף 25 לאמנה, לפיו "המוביל לא יהיה זכאי להסתמך על הוראות אמנה זו הפוטרות אותו מאחריות או המגבילות אותה אם הנזק נובע מהתנהגות רעה מדעת מצידו".

                   לטענתה, התנהגות הדיילת בנסיבות המתוארות בסעיף 3 לכתב תביעתה, אינה אלא בגדר "התנהגות רעה מדעת", בהפגינה התרשלות רבתית תוך עצימת עיניים והתנכרות לסכנה הצפויה של נפילת חפצים מתא אחסון עמוס, שמעל ראש התובעת למרות התרעותיה, לפיכך קמה למבקשת עילת תביעה עפ"י הדין המקומי ואין המבקשת יכולה להנות בנסיבות דנן מהוראות סעיף 29 לאמנה, המגבילות לכאורה את תוקפה של הזכות לדמי נזק לתקופה של שנתיים ימים בלבד.

          ה.      כנגד טענה זו טוענת הנתבעת, כי סעיף 25 לאמנת ורשה תוקן בפרוטוקול אמנת האג בשנת 1955 שאושרר הן ע"י ישראל (מדינת היעד) והן ע"י צרפת (מדינת המוצא), כאשר סעיף 14 לפרוטוקול קובע כי  בסעיף 25 לאמנה, במקום הפסקאות 1 ו- 2 תבוא פסקה לפיה:

                   "גבולות האחריות הנקובים בסעיף 22 לא יחולו אם יוכח שהנזק נגרם כתוצאה ממעשה או מחדל של המוביל, משמשיו או סוכניו, שנעשו בכוונה לגרום נזק או מתוך לא-איכפתיות ובידיעה שקרוב לוודאי שייגרם נזק בעטיה בתנאי שאם מעשה או מחדל כזה נעשו על ידי משמש או סוכן, יוכח גם כי הוא פעל תוך כדי ביצוע תפקידיו". משמע הסעיף תוקן ועל כן, לטענת המבקשת, גם אם המשיבה תוכיח "התנהגות רעה מדעת" מצד המבקשת אין לכך כל השלכה לתקופת ההתיישנות הנקובה באמנה.

          ו.       לטענת התובעת יש לפרש את חוק התובלה האוירית בהתאם להוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ובאופן שיעלה בקנה אחד עימו בכל הנוגע לנסיון שלילת זכות ניזוק לקבלת פיצוי בגין נזקי גוף שנגמו לו עקב התרשלות המזיק.

                   בנסיבות אלו יש לתת למשיבה את יומה בבית המשפט ולאפשר לה לקיים דיון ענייני בתביעה לגופו של עניין ואין לדחות את התביעה על הסף כבר בשלב זה.

          ז.       זאת ועוד, לטענת התובעת, טענות הנתבעת בתשובתה ביחס לתיקונים שהוכנסו בפרוטוקול האג וביחס לאישרורו של הפרוטוקול ע"י ישראל וצרפת הינן טענות עובדתיות שמן הראוי היה לתומכן בראיות או בתצהיר.

3.       הדיון המשפטי