שלילת הזכות לחקירה נגדית אינה סנקציה מידתית לאי התייצבות עוה"ד ללא אישור מחלה

א.         בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו (השופטת ש' דותן) מיום 28.5.06 בבר"ע 3066/05, בגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור שהגישו המבקשות על החלטת בית משפט השלום בהרצליה (השופטת א' מני-גור) מיום 7.11.05 במסגרת ת"א 3323/01.

ב.         (1) המשיבה הגישה תביעה כנגד המבקשות לבית משפט השלום בהרצליה (ת"א 3323/01). עניינה של התביעה במחלוקת שהתגלעה בין הצדדים באשר לרכב שרכשה המשיבה מהמבקשת 1. התיק נקבע לדיון הוכחות ליום 7.11.05.

            (2) ביום 6.11.05 הגיש בא כוח המבקשות בקשה לדחיית מועד דיון. בבקשה נטען, כי מפאת מחלתו לא יוכל להתייצב לדיון. עוד נטען בבקשה, כי הוא עורך הדין היחיד במשרדו הבקיא בפרטי התיק, ועל כן נוכחותו בדיון הכרחית. צוין, כי הבקשה מוגשת בהסכמת בא כוח המשיבה, ובלבד שהמבקשות ישאו בהוצאות העדים שייגרמו עקב דחיית הדיון.

            (3) בהחלטה מאותו היום דחה בית משפט השלום (סגן הנשיא מ' שנהב) את הבקשה. צוין, כי לא צורף לבקשה אישור מחלה או פרטים בדבר המחלה; כי במשרד בא כוח המבקשות מספר רב של עורכי דין וניתן לשלוח עורך דין חלופי; וכי התיק "ותיק" למדי, והגיעה העת לסיימו.

            (4) באותו יום הוגשה בקשה נוספת לדחיית מועד הדיון. בהחלטה מיום 7.11.05 דחה בית משפט השלום (סגן הנשיא שנהב) את הבקשה בציינו, כי "עיון בפרוטוקולים מלמד, כי לא רק עו"ד כרמי (בא כוח המבקשות - א"ר) מכיר את התיק, שכן התייצבו בו גם עורכי דין נוספים".

            (5) בדיון ביום 7.11.05 התייצב עורך דין אחר ממשרדו של בא כוח המבקשות, ועתר בעל פה לדחיית הדיון. בית המשפט (השופטת א' מני-גור) קבע, כי לפי הנחיית סגן הנשיא שנהב בקשות דחייה יובאו אך ורק לפניו, ועל כן הופנתה הבקשה לסגן הנשיא. סגן הנשיא דחה את הבקשה, והורה על קיום הדיון.

            (6) בדיון שהתקיים בעקבות ההחלטה, החליט בית משפט השלום לקבוע את התיק לדיון הוכחות נוסף. בדיון זה, כך נקבע, יישמעו העדים שנותרו. עוד נקבע, כי עדי התביעה שהתייצבו לדיון פטורים מלהתייצב לדיון הבא, שכן בא כוח המבקשות, שנמנע מלחקור אותם, ויתר הלכה למעשה על חקירתם. כן חייב בית המשפט את המבקשות בהוצאות המשיבה בגין הבאת העדים ובגין הדיון בסך 2,500 ש"ח.

            (7) כנגד החלטה זו הגישו המבקשות בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו (בר"ע 3066/05). בהחלטה מיום 28.5.06 נדחתה הבקשה. בית המשפט (השופטת ש' דותן) קבע, כי "לא הוצג כל תיעוד רפואי ביחס למצבו (של בא כוח המבקשות - א"ר) בתאריך 7.11.05, ולנוכח העדר ממצאים משמעותיים בתאריך 6.11.05 לא הוברר מדוע לא התייצב עורך הדין לדיון בתאריך 7.11.05 שעה 11:30". מסקנתו של בית המשפט המחוזי הייתה כי היעתרות לבקשה לדחיית הדיון בנסיבות המקרה דנן כמוה כמתן אפשרות למבקשות לאכוף על בית המשפט את סדר יומן.

            (8) מכאן הבקשה הנוכחית.

ג.          (1) בבקשה נטען, כי שגו בתי המשפט הקודמים בדחותם את הבקשות לדחיית הדיון. נטען, כי בנסיבות המקרה, בו התביעה מורכבת ועמוסת פרטים ומתנהלת במשך זמן רב, ועורך הדין, הבקיא בנבכיה, נפל למשכב ערב דיון ההוכחות - לא ניתן לצפות כי עורך אחר, שאינו מכיר את פרטי התיק, יתכונן כראוי לדיון הוכחות בהתראה של שעות ספורות. הוטעם, כי החלטות בתי המשפט הקודמים פוגעות בציבור עורכי הדין, וכי הן מהוות גזירה, שאין ציבור המתדיינים יכול לעמוד בה. עוד נטען, כי החלטת בית משפט השלום, לפיה עדי התביעה לא ייחקרו בחקירה נגדית על תצהיריהם, חורצת הלכה למעשה את גורל התביעה מבלי לבררה עד תומה. בהקשר זה נטען, כי החלטה זו עומדת בסתירה לזכותן של המבקשות להליך הוגן, וכי באיזון שבין עשיית משפט צדק לבין הקפדה על כללי סדר הדין - נוטה הכף לטובת עשייתו של משפט צדק.

            (2) נתבקשה תגובת המשיבה. בתגובה נטען, כי המקרה דנן אינו עומד באמות המידה שהתוותה ההלכה הפסוקה לגבי מקרים, בהם תישקל מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. עוד נטען, כי המצב העובדתי האמיתי שונה בתכלית מן העובדות המתוארות בבקשה: התביעה המתנהלת בבית משפט השלום בהרצליה היא תביעה פשוטה ולא מורכבת, שאינה מצריכה הכנה מרובה; נוכח גודלו של משרד בא כוחן של המבקשות היה בידו למצוא מחליף על נקלה; מצבו הרפואי של בא כוח המבקשות איפשר לו להתייצב בדיון ההוכחות; בא כוח המשיבה היה ערוך ומוכן לדיון ההוכחות, ולא כפי שנטען בבקשת הדחייה השנייה שהוגשה לבית משפט השלום. אשר להסכמת בא כוח המשיבה לבקשה לדחיית הדיון נטען, כי נוכח העובדה, שלהכרעה בבקשה יש השלכה מעבר לעניינם הפרטני של בעלי הדין, אין לתת משקל מכריע להסכמתם. כן נטען, כי לעורך הדין שהתייצב מטעמן של המבקשות בבית משפט השלום ביום 7.11.05 ניתנה אפשרות לחקור את עדי התביעה, ועל כן לא נפגעה זכותן של המבקשות להליך הוגן.

ד.         (1) החלטתי ליתן רשות ערעור, לדון בבקשה כבערעור ולקבלו חלקית, במובן זה שעדי המשיבה ייחקרו על תצהיריהם, כפי שיפורט להלן.

            (2) זכותו של כל אדם שעניינו בבית המשפט יישמע תוך זמן סביר: "הזכות למשפט הוגן חובקת ניהול וסיום יעיל ככל שניתן של ההליך המשפטי" (בג"ץ 6972/96 התנועה למען איכות השלטון נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נא(2) 757, 782 (השופטת שטרסברג כהן); ש' לוין "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וסדרי הדין האזרחיים" הפרקליט מב (תשנ"ו) 451, 455; א' ברק "כבוד האדם כזכות חוקתית" הפרקליט מא (תשנ"ג-תשנ"ד) 271, 281). הגם שבאותה פרשה נאמרו הדברים בקשר להליך הפלילי, יפים ונכונים הם אף להליך האזרחי. על כן נאמר, כי "על בית המשפט לעמוד על המשמר שמשפטים יתחילו ויסתיימו תוך זמן סביר" (רע"א 890/98 פז רן השקעות בע"מ נ' משרד התחבורה-מנהלת נמל יפו (לא פורסם) (השופטת שטרסברג כהן)). אחד הגורמים המרכזיים להתמשכות הליכים בבתי משפט הוא דחיית מועדי דיון. על מנת לסבר את האוזן אציין, כי שופט ממוצע דוחה שבעה דיונים מידי יום, ובסך הכל נדחים 3800 דיונים ליום (ראו דין וחשבון שנתי של נציבות תלונות הציבור על שופטים לשנת 2005, בעמ' 62). לבד מאינטרס הפרט, בקשת הדחייה מחייבת אף את שקילתו של האינטרס הציבורי בדבר עבודתם התקינה של בתי המשפט, ניצול הזמן השיפוטי בצורה מיטבית ובירורן המהיר של תובענות (רע"א 8327/05 צדיק נ' פנימי (טרם פורסם) (השופט גרוניס), להלן פרשת צדיק; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7 בעריכת ש' לוין, 1995) 474), ובדין ינהג בית משפט שיבקש לקיים דיון במועד שנקבע, על מנת לנצל את זמנו השיפוטי כדבעי. מטעם זה נקבע, כי הסכמת הצדדים אינה מטילה, מיניה וביה, חובה על בית המשפט להיעתר לבקשה: "בית המשפט אינו פועל כאוטומט הנעתר לבקשות דחייה מוסכמות, אלא גם בדונו בבקשת דחייה תפקידו לשקול את האינטרסים הנוגעים בדבר" (רע"א 3136/00 סלמאן נ' שוקייר, פ"ד נה(2) 97, 100 (המשנה לנשיא ש' לוין); ראו גם רע"א 425/98 נקי נ' פרוש (לא פורסם) (השופטת שטרסברג כהן)). בפרשת צדיק עמד השופט גרוניס על השיקולים שעל בית המשפט לשוות לנגד עיניו בהכריעו בבקשה לדחיית דיון, וביניהם מועד הגשת הבקשה וסמיכותו למועד הדיון וכן עילת הבקשה. בהקשר זה צוין, כי "לעיתים תתקיימנה נסיבות שבגינן לא יהא מנוס מדחיית הדיון ... אם חס וחלילה חלה פרקליטו של אחד מבעלי הדין באופן פתאומי ואין אפשרות שעורך דין אחר יתייצב במקומו" (לעניין מחלתו של עורך דין כנימוק לדחיית הדיון ראו גם רע"א 4094/02 P.D.A.C טכנולוגיות בע"מ נ' מק מרקורי סחר בע"מ (לא פורסם) (השופטת דורנר); וכן זוסמן, שם, בעמ' 473). יצוין, כי מטבע הדברים, מסורה ההחלטה בדבר דחית הדיון לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית (ראו תקנה 152 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984), ולא בנקל תתערב ערכאת הערעור בהחלטתה (ע"א 577/88 מירון נ' ישראלי, פ"ד מו(2) 286, 291 (השופטת נתניהו); זוסמן, בעמ' 474).

            (3) בנדוננו, חלוקים הצדדים בשאלה האם אכן נבצר מבא כוח המבקשות להתייצב לדיון ההוכחות בשל מצבו הרפואי באותו היום, וכן בשאלה האם עורך דין אחר ממשרדו לא יכול היה למלא את מקומו. הן בית משפט השלום והן בית המשפט המחוזי סברו, כי התשובות לשאלות האמורות אינן בחיוב, וכי בנסיבות המקרה אין להיעתר לבקשה לדחיית הדיון. אכן טענותיהן של המבקשות בדבר דחיית הדיון עניינן ביישומה של ההלכה הנוהגת בסוגיה זו; אין הן מעלות שאלה בעלת חשיבות ציבורית, אשר בשלה תישקל מתן רשות ערעור בגלגול שלישי, ודרכי ניהול הדיון מסורות ככלל לערכאה הדיונית, ועל כן התערבות בהן מטבעה מצומצמת היא ביותר. אוסיף, כי המקרה לעיצומו גבולי. ככלל יטה בית משפט אוזנו לטענה רפואית רצינית, אך כדי שאפשרות זו לא תנוצל לרעה, ואיני מדבר במקרה דנן דווקא, על בית המשפט להשתכנע שבנסיבות לא היתה אפשרות של תחליף. הוצאות הן המכשיר לאיזון הפגיעה בצד שכנגד, ויכול שיושתו אף לטובת אוצר המדינה במקרים המתאימים. עם זאת, גם אם המדובר במקרה גבולי, עולה השאלה האם התוצאה צריכה להיות פגיעה קשה במבקשות בתיק לגופו והאם לא היתה דרך אחרת לביטוי אי הנחת של בית המשפט מאשר נעילת הדלת לחקירת עדי התביעה. לעניין זה סבורני, כי יש ממש בטענות המבקשות באשר להחלטתו של בית משפט השלום בדבר אי חקירת עדי התביעה.

            (4)"ההתייחסות של סדרי הדין למי שסוטה מהוראותיהם, עשויה להיות פועל יוצא של איזון של אינטרסים שעל בית המשפט להפעילו במקרים רבים" (ע"א 3857/96 שגיא נ' תעשיות רוגוזין בע"מ, פ"ד נב(2) 706, 711 (המשנה לנשיא ש' לוין)-הדגשה הוספה). כך הוא הדבר בדרך כלל, וכך הוא הדבר גם בבקשות לדחיית דיון. מקום בו אל מול האינטרסים כבדי המשקל העומדים בבסיס הכלל שלא להיעתר לבקשות דחייה עומדים אינטרס אחר בעל משמעות או שיקולי צדק, ייאותו בתי המשפט לסטות מכלל זה (ראו למשל רע"א 6828/04 מרטין נ' פוליטנסקי (טרם פורסם), בו התקבל ערעור על החלטה הדוחה בקשה לדחיית דיון נוכח הליך גישור שהתנהל בין הצדדים). כפי שנאמר בע"א 653/80 (יצירות ברנע בע"מ נ' דנית חברה לפיתוח בע"מ, פ"ד לז(1) 802, 804) מפי השופט - כתארו אז - אלון:

"בבוא בית המשפט לשקול, אימתי לסטות, מטעמים שבצדק, מן הכלל שלא לדחות את קיום המשפט במועד שנקבע, עליו להביא בחשבון הן את טיב הנימוקים, שעליהם מתבססת בקשת הדחייה, והן את התוצאות, העלולות לנבוע מאי-דחיית קיום הבירור המשפטי, וייתכן מקרה, שהנימוקים כשלעצמם אין בהם כדי להצדיק את דחיית מועד הבירור המשפטי, אך אי-דחייתו של מועד זה תביא לתוצאות חמורות וכה מרחיקות לכת, שמן הצדק יהא לדחות את שמיעת המשפט ולהתנות דחייה זו, כאמור בתקנה 152 (א) הנ"ל, בתנאים שייראו לו, כגון הטלת הוצאות על בעל הדין, המבקש את הדחייה" (הדגשות הוספו - א"ר).

            הנה כי כן, ישנם מקרים, בהם משאין מתקבלת בקשת הדחיה, נפגעת באופן לא מידתי האפשרות לנהל הליך הוגן והאפשרות לברור האמת. לדידי, בנסיבות המקרה הנוכחי נפגעה באופן שאינו מידתי, זכותן של המבקשות להליך הוגן וכן האפשרות להגיע לחקר האמת.

            (5) בקביעתו של בית משפט השלום כי עדי המשיבה, שהתייצבו לדיון ביום 7.11.05, לא יתייצבו לישיבת ההוכחות הבאה ולא ייחקרו על תצהיריהם, נשללה למעשה זכותן של המבקשות לחקור עדים אלה בחקירה נגדית. על מהותה וחשיבותה של החקירה הנגדית נאמר: "החקירה שכנגד רואים אותה כמכשיר היעיל ביותר שהומצא עד היום והמשמש בידי בעל-דין לשם גילוי האמת במשפט" (בג"ץ 124/58 היועץ המשפטי לממשלה נ' השופט המנהל את החקירה המוקדמת, פ"ד יג(1) 5, 23 (השופט - כתארו אז - אגרנט)); "דרך ארוכה עברנו במרוצת השנים מאז תם המנדט הבריטי וכבר אין לומר ששיטת הראיות, כולה, בישראל היא שיטת על פה. מקבלים אנו חוות-דעת של מומחים בכתב ואנו רשאים לסמוך על תצהירים המוגשים כראיה במקום חקירה ראשית; גם בעניינים אחרים מוכנים אנו לסמוך על ראיות שבכתב. עם זאת, הזכות העקרונית לקיים חקירה שכנגד נותרה בעינה" (רע"א 2508/98 מתן י. מערכות תקשורת ואיתור בע"מ נ' מילטל תקשורת בע"מ, פ"ד נג(3) 26, 35 (המשנה לנשיא ש' לוין); ראו גם ע"פ 5329/98 דג'אני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2) 273, 280 (השופטת פרוקצ'יה)). אכן, בבג"ץ 91/74 (ג'בארה נ' בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, פ"ד כח(2) 518) נאמר, מפי השופט - כתארו אז - ח' כהן, כי לבית המשפט סמכות לאסור חקירת מצהירים על תצהיריהם (שם, בעמ' 525); אולם בהתייחסו לדברים אלה קבע מ"מ הנשיא - כתארו אז - י' כהן, כי "השימוש בסמכות להגביל או לאסור חקירת עד צריך להיעשות בזהירות רבה ובמקרים נדירים בלבד" (ע"א 228/81 יובל חברה לביטוח בע"מ נ' פומס, פ"ד לה(4) 640, 642; ראו גם ע"פ 10736/04 כהן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (השופט לוי)). סבורני, כי אף אם נפל פגם בהתנהלותן של המבקשות, הסנקציה העקיפה העולה מהחלטת בית משפט השלום - שלילת הזכות לחקירה נגדית - אינה עומדת ביחס ישיר לעוצמתו של פגם זה, ומשמעה פגיעה קשה באפשרות לקיום בירור ענייני של הנושא שבמחלוקת. הפגם האמור ניתן - כאמור - לריפוי על ידי הטלת הוצאות מתאימות (ראו עניין יצירות ברנע הנזכר, בעמ' 805; רע"א 1465/97 ברש נ' פרנקל (לא פורסם) (השופטת שטרסברג כהן); רע"א 7151/98 יצחק כץ-רו"ח נ' אביגדור יצחקי-רו"ח (לא פורסם) (השופטת דורנר)).  

            (6) נוכח האמור, יש לבטל את החלטת בית משפט השלום מיום 7.11.05, במובן זה שהמבקשות יוכלו לחקור את עדי התביעה בישיבת ההוכחות הבאה. ההוצאות שהושתו על המבקשות בבית משפט השלום יעמדו בעינן.