שביתה בבית המשפט אינה עוצרת את מרוץ ההתיישנות להגשת תביעה

1.         חשים עבד אל סלאם (להלן : " התובע"), הגיש תביעה כספית בסדר דין מקוצר נגד אייל מצליח (להלן : " הנתבע"). בהתאם לנטען בכתב התביעה הלווה התובע לנתבע סך של 65,000 ש"ח לתקופה קצרה, וכנגדה קיבל ממנו שק שזמן פירעונו 25.10.96, משוך על ידי חברת אריה פלסט שיווק 1994 בע"מ וחתום על ידי הנתבע אישית. השק הופקד בבנק ולא נפרע. פניות התובע לנתבע בדרישה לפרוע את חובו לא נענו.

            ביום 24.12.03 הגיש התובע את התביעה נשוא פסק דין זה.

2.         אחת מטענות ההגנה שהעלה הנתבע הייתה, שעילת התביעה של התובע בגין השק הנ"ל התיישנה, שכן חלפו מעל לשבע שנים מאז נולדה עילת התביעה     (25.10.96), ועד שהוגשה התביעה.

התובע מאידך טען, כי למרות שמאז זמן הפירעון הנקוב בשק ועד הגשת התביעה חלפו מעל לשבע שנים לא התיישנה התביעה. ב"כ התובע הגיש לבית המשפט את הודעת הנהלת בתי המשפט על שביתה, שהתקיימה בבית המשפט החל מיום 19.10.03 ועד ליום 5.01.04, וטען, כי לנוכח הוראות תקנה 5 לתקנות בתי המשפט ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי הדין בתקופת שביתה וכו') התשמ"א 1981 (להלן : " התקנות לעניין שביתה") אין למנות את התקופה שבין 19.10.03 - עד 5.01.04 במניין הימים לצורך חישוב תקופת ההתיישנות, וכי לכן התביעה הוגשה במועד בטרם הסתיימה תקופת ההתיישנות.

            להלן אתייחס לטענת ההתיישנות.

3.         סעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן "חוק ההתיישנות") קובע :

"ה תקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן תקופת ההתיישנות) היא -

(1)               (1)                בשאינו מקרקעין - שבע שנים "

סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע :

            " תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה ".

אין מחלוקת בין הצדדים, כי במקרה שלפנינו עילת התביעה נולדה ביום הנקוב כזמן הפירעון של השק, דהיינו ביום 25.10.96, כלומר, מיום זה יש למנות את מרוץ תקופת ההתיישנות. נשאלת השאלה, האם יש לקבוע, כי למרות שהתביעה הוגשה רק ביום 24.12.03, טרם התיישנה התביעה לנוכח הוראותיה של תקנה 5 לתקנות לעניין שביתה.

לאחר שקראתי את טיעוני הצדדים ואת הוראות החיקוק הרלבנטיות הגעתי למסקנה, שאין לקבל את טיעוני ב"כ התובע.

הגעתי למסקנה, שיש לדחות התביעה מחמת התיישנות להלן יפורטו נימוקי.

4.                  4.                  תקנה 5 לתקנות לעניין שביתה  קובעת :

"תקופה שתקנות אלה חלות עליה לא תובא בעניין הימים לגבי חישוב מועד או זמן לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג שנקבע בחיקוק או בהחלטת בית המשפט, בהחלטות רשם או בהחלטות ראש ההוצאה לפועל ".           

הן על פי פרשנות לשונית של תקנה 5 לתקנות לעניין שביתה והן על פי פרשנות תכליתית של אותה תקנה, נראה, כי תקנה זו באה להקל עם מתדיינים, להם נקצב " מועד או זמן לעשיית דבר שבסדר דין או בנוהג ", בין שהמועד שנקצב בחיקוק ובין בהוראת בית המשפט, רשם או יושב ראש ההוצאה לפועל, ובשל שביתה או עיצומים של העובדים, נבצר מאותם מתדיינים לעמוד במועדים שקצבו להם.

            לא כזה הוא המקרה שלפנינו.

5.         איני בדעה, שיש לתת ל תקנה 5 לתקנות לעניין שביתה, את הפרשנות, לפיה הוראותיה גוברות על הוראות חוק ההתיישנות, כך שבחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן, שבו היו העובדים בשביתה או בעיצומים.

            תקנה 5 לתקנות לעניין שביתה, הינה תקנה, ונוכח מיקומה במדרג הנורמטיבי אין היא גוברת על הוראות החוק. בחוק ההתיישנות מצוי פרק מיוחד לעניין חישוב תקופת ההתיישנות. באותו פרק מצויים סעיפים רבים המפרטים מצבים ומקרים, בהם תקופות מסוימות לא תבואנה במניין הימים לצורך חישוב תקופת ההתיישנות. בפרק זה של חוק ההתיישנות מצוי סע' 17, המתייחס למקרה בו בית המשפט המוסמך נסגר ונבצר מן התובע בשנה האחרונה של תקופת ההתיישנות להגיש את התביעה. לו סבר המחוקק, שיש להרחיב תחולת הסעיף, או הפרק המסוים, לכל המקרים של עיצומים ושביתה, גם כאשר לא נבצר מהתובע להגיש את התביעה בשנה האחרונה של תקופת ההתיישנות, קרוב לודאי שהיה מוסיף סעיף מתאים בפרק זה.