ביטול פיטורי עובדי הרבנות לכשרות ארצית והחזרתם לעבודתם

1.       1.       לפנינו שתי תביעות למתן פסקי דין הצהרתיים הקובעים כי קיימים יחסי עובד-מעביד בין התובעים לבין הנתבעת 1 (להלן - הרבנות הראשית), ולחלופין כי הרבנות הראשית והנתבעת 2 (להלן - חברת י.א.) הינן מעסיקות במשותף של התובעים; כי ההחלטה להפסיק את עבודתם של התובעים ברבנות לכשרות ארצית ניתנה שלא כדין; וכי מינוייהם של התובעים 3 ו-4  לתפקידי מנכ"ל הרבנות לכשרות ארצית ולרב פוסק, נעשו בחוסר סמכות ומשיקולים פסולים, ודינן להתבטל.

2.       2.       ראשיתן של תביעות אלה בבקשות למתן סעדים זמניים המונעים את כניסתם לתוקף של מכתבי הפיטורים שהוצאו למבקשים ביום 13.4.04, האוסרים על המשיבים למנות את הרב יוסף מינסקי ואת הרב זלמן רווח לתפקידיהם של המבקשים ברבנות לכשרות ארצית, והמורים לרבנות הראשית ולחברת י.א. להמשיך ולקיים את כל חובותיהן כמעבידים כלפי המבקשים, לרבות תשלום מלוא השכר המגיע להם. ביום 1.7.04 הסכימו הצדדים כי יאוחד הדיון בסעד הזמני ובתיק העיקרי.

3.       3.       ואלה העובדות הרלבנטיות לענייננו, כפי שהן עולות מחומר הראיות:

א.        א.        בשנת 1998 הוקמה הרבנות לכשרות ארצית. גוף זה נועד לתת תעודות כשרות במקומות שבהן אין רב מקומי מכהן. בהודעת הרבנות הראשית מיום 4.1.99 הובהר כי רבנות זו פועלת מזה כ-8 חודשים, בכפיפות למחלקת תעשיה וחרושת של הרבנות הראשית (נספח ו' לתצהיר דב שפירא).

ב.        ב.        ביום 4.1.2001 הסמיכה מועצת הרבנות הראשית את התובע 2 (להלן - הרב שרמן) ליתן כשרות ולחתום על תעודות כשרות שיונפקו על ידי הרבנות לכשרות ארצית, ומינתה כי התובע 1 (להלן - מר סלומון) למנכ"ל הרבנות לכשרות ארצית (נספח מב/1 לתצהירי התובעים).

ג.          ג.          מר סלומון חתם על טופס תנאי העסקה ושכר של חברת דנאל (נ/1) ואישר בכתב כי הועמד לרשותו רכב של החברה לצרכי עבודה ולשימושו האישי (נ/2). מר שרמן מילא כרטיס עובד (נ/2) אולם פרטי המעביד בכרטיס העובד מחוקים.

ד.        ד.        ביום 15.3.04 החליטה הרבנות הראשית על שינויים במבנה הרבנות לכשרות ארצית ובסמכויותיה. במסגרת שינויים אלה הודיע היועץ המשפטי של הרבנות הראשית, עו"ד שמעון אולמן, כי יש להפנות כל בקשה למתן כשרות במקום שבו אין רב מקומי, לאחראי על כך ברבנות הראשית לישראל (נספח מב/24 לתצהירי התובעים).

ה.        ה.        ביום 17.3.04 פנו התובעים לעו"ד אולמן, וביקשו לשלוח אליהם  את פרוטוקול ישיבת מועצת הרבנות הראשית, שבה הוחלט כאמור לעיל. כמו כן ביקשו להופיע בפני חברי מועצת הרבנות לשימוע  (נספחי מב/25 לתצהירי התובעים).

ו.          ו.          בתשובתו הבהיר עו"ד אולמן כי הוראות הרב הראשי הרב מצגר ניתנו על פי החלטת המועצה, בשיתוף עם הראשון לציון הרב שלמה עמאר, לאחר דיון עם התובעים (נספחי מב/26 לתצהירי התובעים).

ז.         ז.         ביום13.4.04 שלחה חברת י.א. מכתבי פיטורים לתובעים (נספחי מב/27 לתצהירי התובעים).

ח.        ח.        ביום 14.4.04 הודיע הרב הראשי יונה מצגר לרב יוסף מינסקי על מינויו כמנכ"ל הרבנות לכשרות ארצית (נספחי מב/28 לתצהירי התובעים).

4.         4.         ואלה טענות התובעים:

א.        א.        הוראות חוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג-1983 (להלן - חוק איסור הונאה בכשרות) אינן מאפשרות לחברה פרטית  ליתן תעודות הכשר. רב הנותן תעודת כשרות חייב להיות עובד ציבור, ואין הוא יכול להיות עובד חברה פרטית. זו האחרונה גם אינה יכולה ליתן תעודת כשרות כהגדרתה בחוק, ואינה יכולה להפעיל רבנות משל עצמה.

ב.        ב.        הטענה כי התובעים הינה עובדים של חברה פרטית, כמוה כטענה שהרבנות הראשית מפרה את הוראות חוק ההונאה בכשרות, ונתנה לחברה פרטית מונופול על מתן תעודות כשרות. מאחר שחזקה שהרבנות הראשית פועלת כדין, אין מנוס מן המסקנה כי התובעים הינם עובדי הרבנות הראשית.

ג.          ג.          התובעים הוכיחו בראיות חותכות וחד משמעיות כי הרבנות הראשית היא שהעסיקה אותם, והיא המעביד האמיתי שלהם: היא שמינתה אותם, היא שפיטרה אותם והיא שמינתה עובדים אחרים במקומם. כמו כן ראתה הרבנות את התובעים כעובדיה, וניהלה בפועל את הרבנות לכשרות ארצית.

ד.        ד.        בשל קושי בהשגת מימון לרבנות לכשרות ארצית, נעזרה הרבנות הראשית בחברת כוח אדם. תפקידה של חברת י.א. הינו ליתן שירותים טכניים וכלכליים להפעלת הרבנות לכשרות ארצית, כאשר השליטה המהותית על גוף זה היתה בידי הרבנות הראשית. חברת י.א. מפעילה את מערך כוח האדם עבור הרבנות לכשרות ארצית. תפקידה הינו טכני בלבד, והיא מהווה, בין היתר, צינור לתשלום שכר למשגיחים. שכרם של התובעים נקבע בחוזר מנכ"ל, שחברת י.א. אינה כפופה לו.

ה.        ה.        לתובעים לא נערך שימוע. טענת מר בלהוסקי כי הוא שפיטר את התובעים, והוא שערך להם שימוע, לא הוכחה. בעדותו הועלו גרסאות רבות וסותרות, המאיינות זו את זו.

ו.          ו.          פיטורי התובעים נעשו שלא כדין, משיקולים זרים ותוך פגיעה קשה בזכות הטיעון שלהם. לפיכך דינם להתבטל. מועצת הרבנות הראשית מעולם לא ביטלה את מינויים של התובעים, והם מילאו את תפקידם בלא רבב. ביטול המינויים בשל תלונות שנתקבלו נגד התובעים, אינו אלא אמתלא שהכינו הרב רוזנטל ואנשי לשכת הרב מצגר, אך אין היא יכולה לשמש עילה לביטול כהונה של מי שהוסמך כדין. 

ז.         ז.         כמו כן נעשו מינוייהם של הנתבעים 3 ו-4 בחוסר סמכות ומשיקולים פסולים, ודינם להתבטל. לחלופין, לבית הדין סמכות לדון בתביעתם זו של התובעים כנגד ביטול מינויים ומינוי הרב מינסקי והרב רווח, גם אם ייקבע כי אין יחסי עובד מעביד בינם לבין הרבנות הראשית.