אמירת דברים בע"פ בין כתלי בימ"ש אינה מהווה לשון הרע

העובדות העיקריות עליהן מבוסס כתב התביעה אינן שנויות במחלוקת אמיתית. התובע, עו"ד במקצועו, התבקש לייצג את הנתבע בסכסוך משפחתי - משפטי הנוגע לצוואת אביו המנוח, יוסף סוסר ז"ל. עוד בשלבים הראשונים של הטיפול בתיק, התגלעו בין הצדדים חילוקי דעות והתובע הגיש נגד הנתבע תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום שכר טרחה. כמו כן, הפעיל התובע את "זכות העיכוב" על פי סעיף 88 ל חוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א - 1961 ועיכב תחת ידו מסמכים שונים, שהגיעו לידיו עקב השירות המשפטי שנתן לנתבע.

ביום 30/5/04, נערך דיון בפני כב' השופט יונה אטדגי, בבקשה למתן רשות להתגונן, שהגיש הנתבע בתביעה הכספית. באולם בית המשפט נכחו בעת הדיון, מלבד כב' השופט אטדגי והקלדנית, עו"ד ממשרדו של התובע, מתמחה ממשרדו, בנו של הנתבע, עו"ד בורובסקי ומתדיינים נוספים. כאשר כב' השופט אטדגי הקריא את החלטתו בבקשה למתן רשות להתגונן, אמר הנתבע לתובע באולם בית המשפט: "אתה גנב" ו- "גנבת את מסמכיי".

לטענת התובע, לא היה דבר בין צעקותיו של הנתבע לבין הדיון שנערך בעניינו, הנתבע לא נטל כל חלק בדיון ונושא זכות העיכוב לא היה רלוונטי לתביעה הכספית בגין אי תשלום שכר טרחה. אמירות אלה הן בגדר לשון הרע כמשמעותו ב חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן - חוק איסור לשון הרע) והתובע מבקש לפסוק לו פיצוי בסך 50,000 ש"ח ללא הוכחת נזק, בהתאם להוראות סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע וזאת, בין היתר, לאור העובדה, כי דברי הנתבע נאמרו בכוונה לפגוע בתובע. כמו כן, עותר התובע לחייב את הנתבע לפרסם התנצלות כלפיו.

הנתבע הגיש כתב הגנה בו נטען, כי דיבר אמת שעה שאמר, שהנתבע גנב את מסמכיו. עוד טוען הנתבע, כי אמירת דברי אמת בין כתלי בית המשפט אינה מהווה לשון הרע ועומדות לו ההגנות הקבועות בסעיפים 13 ו - 14 לחוק איסור לשון הרע.

התובע הגיש נגד הנתבע תביעה לתשלום שכר טרחה (ת.א. 22765/04) ואילו הנתבע הגיש נגד התובע תביעה להשבת שכר טרחה שכבר שולם לו ולפיצויים והוצאות בסך כולל של 200,000 ש"ח. כמו כן ביקש הנתבע מבית המשפט שם, להורות לתובע להשיב לו את המסמכים המעוכבים בידו (ת.א. 57870/04). הדיון בשתי התביעות אוחד בפני כב' השופט יונה אטדגי וביום 11/8/05, ניתן בהם פסק-הדין.

דיון

אין מחלוקת בין הצדדים, שמדובר בפרסום "לשון הרע". ב"כ הצדדים לא דנו ולא התייחסו כלל לעניין זה ופנו היישר להגנות הנטענות על ידי הנתבע.

טענת ההגנה הראשונה של הנתבע, שהיא "אמת בפרסום" (סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע), אינה יכולה להתקבל.

הגנת אמת בפרסום כוללת שני יסודות.

כך נקבע בע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות ואח', פ"ד מט(2) 843, בעמ' 857:

"למקרא סעיף 14 עולה כי הגנת אמת הפירסום תעמוד למפרסם אם עבר שתי משוכות: האחת, כי יש אמת בפירסום, כלומר שקיימת זהות בין המציאות האובייקטיבית לבין תוכן הפרסום. המשוכה השניה היא כי קיים עניין ציבורי בפירסום אותה אמת...".

בענייננו, נקבע על ידי כב' השופט יונה אטדגי בפסק הדין הנ"ל, כי עיכוב המסמכים על ידי התובע - נעשה כדין (עמ' 21 לפסק הדין). כב' השופט אטדגי אימץ בפסק הדין את החלטתו של כב' השופט טל שחר מיום 21/10/04 בבש"א 178699/04 (ת/1). עם זאת יצויין, שהן ההחלטה והן פסק הדין מאוחרים לאירוע נשוא התביעה, שהתרחש ביום 30/5/04.

בנסיבות אלה נראה, כי הנתבע לא עבר את המשוכה הראשונה - העובדתית ונראה, כי התובע עיכב את המסמכים בידיו כדין.

מאידך סבורני, שלנתבע עומדת ההגנה הנתונה לבעל דין המבטא דברים בעל פה באולם בית המשפט, כקבוע בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע.

סעיף 13 ( "פרסומים מותרים") לחוק איסור לשון הרע, קובע כדלהלן:

"לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי -

(1)

 .

 .

(5)        פרסום על ידי שופט... שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור". (הדגשה הוספה).