1.                  בפניי תביעה למזונות קטינה (התובעת 2), ילידת 19.10.00. הקטינה נולדה ממערכת יחסים שניהלו התובעת מס' 1 והנתבע ללא קשר נישואין.

2.                  בהסכם דיוני נקבע כי לא יתקיים דיון להוכחות בתיק זה, וכי פסק הדין יינתן על סמך המסמכים שבתיק והסיכומים שהוגשו על ידי ב"כ הצדדים.

3.                  לטענת האב, מסופקים כל צרכי הקטינה באמצעות קצבת הילדים והקצבה לסיוע בדיור שמקבלת האם. עוד טוען האב כי הוא סובל מנכות קשה של ניוון שרירים, ועקב כך אינו מסוגל לעבוד. ממסמכים שהגיש עולה כי האב מקבל קצבת נכות וקצבת ניידות בסך כולל של 3,686ש"ח. לטענתו, הוצאותיו מגיעות לסכום העולה על הקצבאות שמקבל, בסך ממוצע של כ- 4,100ש"ח. אי לכך  טוען האב כי אינו מסוגל כלל לשלם מזונות עבור הקטינה.

4.                  הכנסותיה של האם אף הן צנועות למדי. בעת הגשת התביעה עמדו הכנסותיה על כ- 1,400ש"ח שהרוויחה כפועלת ניקיון. לפי האמור בכתב התביעה עמדה האם בפני פיטורין בסמוך לאחר הגשת התביעה. בכל מקרה, מדובר בסכום אשר לטענת האם אינו דיו אף לכיסוי ההוצאות האישיות שלה עצמה, כך שאין ספק שאין בכוחה לתרום תרומה כלשהי למזונות הילדה, גם אם ניקח בחשבון את קצבת הילדים וסיוע בדיור להם היא זכאית בהיותה אם חד הורית.

5.                  האם מעמידה את צרכי הקטינה, כולל מדור, על סך 3,730 ש"ח (הוצאות שוטפות פרט לשכר דירה - 3,200 ש"ח; ו- 40% של שכירות של 300 דולר, בסך 530 ש"ח).

6.                  על פי הדין האישי החל על האב - כפי שהדין האישי נקלט בפסיקה - חובתו במזונותיה ההכרחיים של בתו הקטינה עד גיל 15 היא חובה אבסולוטית ובלעדית.

7.                  מעבר לצרכיה ההכרחיים, רובצת החובה כולה על שני ההורים מדין צדקה, ביחס ישיר להכנסותיהם הפנויות (ראה: ע"א 1375/93 אביטבול נ' אביטבול, פ"ד נ(1) 215, 219), ורק כאשר ידם משגת (היותם " אמידים", ע"א 210/82 גלבר נ' גלבר, פ"ד לח(2) 14, 20; ע"א 591/81 פורטוגז  נ' פורטוגז, פ"ד לו(3) 449, 456, 457).

8.                  בהתחשב בהכנסות המצומצמות של הנתבע, אין מקום לטענתו לחיובו בסכום כלשהו עבור מזונות הקטינה מדיני צדקה.

9.                  ב"כ הנתבע אינו מסתפק בטיעונים דלעיל, המתייחסות לכללי הדין האישי "המסורתיים" כפי שהתפתחו בפסיקה, אלא הוא קורא תגר על עצם הדרך שבה מיושם הדין האישי בבתי משפט האזרחיים. לטענתו, חיובו של האב בכל מקרה באופן בלעדי במזונותיו ההכרחיים של קטין הינו תוצאה של יישום "שטחי" ו"פשטני" של הדין האישי, ובכך נגרמת פגיעה חמורה בזכות האב ליחס שוויוני מול אם הקטינה.

10.              לטענתו, קיימות שלוש סיבות בתביעה הנוכחית אשר בגללן יש לפטור את הנתבע - בהתאם לדין האישי עצמו - מחיוב כלשהו עבור מזונות בתו:

א.             תקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד, המרחיבה את חובו הבלעדי של האב במזונותיהם ההכרחיים של ילדיו מגיל שש עד לגיל חמש עשרה, ניתנה בהעדר סמכות, וגם לאחר שניתנה, לא נקלטה להלכה, או שהתפרשה בצורה מצומצמת, ועל כן חיובו הבלעדי של האב מסתיים בהגיעה בתו לגיל שש כפי שנקבעה להלכה בתלמוד ובפוסקים.

ב.              אין לנתבע כושר השתכרות כלל, והעדר כושר השתכרות מהווה גורם מרכזי לפטור מחיוב האב במזונות.

ג.               הקטינה "נולדה מן הפנויה" ועל כן אין האב חייב כלל במזונותיה, אף לא לפני גיל שש.

תקנת הרבנות הראשית לישראל במזונות קטין מעל לגיל שש

א.         סמכות מועצת הרבנות הראשית להתקין תקנות

11.              טענתו של הנתבע נגד תקנת הרבנות הראשית מופנית כלפי התקנה המפורסמת של מועצת הרבנות הראשית משנת תש"ד/1944. כידוע, התקנה הנ"ל הטילה חיוב על האב לפרנס את ילדיו עד גיל חמש-עשרה (בעוד שההלכה שקדמה לתקנה הנ"ל הטילה על האב חיוב מזונות בר אכיפה רק עד לגיל שש), והיא הבסיס המשפטי, מכוח החלת הדין האישי, לחיוב אבות במזונותיהם ההכרחיים של ילדיהם מעל לגיל שש ועד לגיל חמש-עשרה.

12.              לדברי ב"כ הנתבע, "לא רק שאין לרבנות הראשית כל סמכות להתקין תקנות בעניין מזונות, אלא שבכל מקרה בתי הדין הרבניים התעלמו ממנה", כך שאין לבית משפט אזרחי לפעול לפיה. אי לכך, ועל אף מסורת של עשרות בשנים בהן נפסק כבשגרה כי מעל לגיל שש מחויב האב, אבסולוטית ובלעדית, בהוצאות הכרחיות של ילדיו, אין לחייבו מעבר לחיוב ההלכתי שחל עוד לפני התקנה, על פיו - בעקבות הדין התלמודי - אין האב חייב אלא מדין צדקה בלבד, ועל כן, אין להטיל על אב אשר אינו אמיד חובה כלשהי ברת אכיפה; וגם אם נסיבותיו הכלכליות מאפשרות את חיובו במזונות ילדיו מדין צדקה, הרי שיש באותה מידה לבדוק את האפשרות שגם האם תחויב, ביחס להכנסות הפנויות של שני ההורים.

13.              הטענה שמועצת הרבנות הראשית לא הייתה מוסמכת להתקין את התקנה שבנדון נטענה באופן סתמי וללא כל הנמקה ראויה. גם אם יש מקום להתדיין באשר למשמעות התקנה, לא שמענו ולא ראינו כי ערכאה שיפוטית כלשהי - בין אם בבתי המשפט האזרחיים ובין אם בבתי הדין הרבניים - יקרא תגר על עצם סמכותו של הרבנות הראשית להתקין את אותן תקנות שהתקינה בשנת תש"ד.

            כבר בעת ייסודה של הרבנות הראשית לישראל בשנת תרפ"א אמר הרב קוק ז"ל (רבה הראשי הראשון של ארץ ישראל) את הדברים המאלפים הבאים:

"אנחנו נקראים עכשיו לבנות את בניין האומה, לנטוע נטיעת-חיים שתשא פירות לחיי עמנו לדורות...במהלך המשפטים ידוע הדבר שהוא מחולק לשני יסודות עיקריים, דינים ותקנות. בצורה של דין אי אפשר לנו לשנות שום דבר מהמשפטים הקבועים לסדריהם. אבל בתור תקנות יש חופש לחדש ולתקן מה שמוצאים בתי הדין בהסכמת הרבים לתיקון העולם ובכוונה לשם שמים. הרבה תקנות גדולות תקנו חכמי דור ודור, לבד מהקדמונים, התנאים והאמוראים. גם בתי דין מאוחרים, הגאונים וכו'. בחיינו הלאומיים החדשים בארץ ישראל יהיה לנו בודאי לפעמים צורך גדול לתקן תקנות גדולות, שכל זמן שתהיינה מוסכמות מרוב חכמי ישראל המומחים לרבים ומקובלים אחר כך על הקהל, יהיה להם כוח של דין תורה."