נדחתה תביעת תסריטאים ובמאים לצו מניעה שיאסור על חברות הכבלים לשדר את היצירות שלהם

1.         התובעים הם יוצרים (תסריטאים ובמאים), שיצרו יצירות אורקוליות הניתנות לשידור פומבי בין היתר בטלוויזיה. התובעים הגישו תביעה נגד הנתבעות, בה עתרו כי יינתן צו מניעה שיאסור על הנתבעות לשדר את היצירות שלהם, וכן כי ישולמו להם תמלוגים בגין שידורים של היצירות שבוצעו לפני הגשת התביעה. התביעה התייחסה למספר יצירות - שפורטו בנספח א' של כתב התביעה (יצירות אלה יכונו להלן: " היצירות").

            בד בבד עם הגשת התביעה,  הגישו התובעים גם בקשה לצו מניעה זמני כנגד הנתבעות, בה הם עתרו כי בית המשפט יאסור על הנתבעות לעשות שימוש כלשהו ביצירות נשוא התביעה, וזאת - עד למתן פסק דין בתביעה עיקרית.

            הנתבעות השיבו לבקשה לצו המניעה, והתובעים הגיבו לתשובתם.

2.         בישיבת יום 6.4.06 הציע בית המשפט (כב' השופט זפט) לצדדים כי בית המשפט יכריע בשאלת קיום זכותם הנטענת של התובעים לתמלוגים על יסוד החומר שבפני בית המשפט וסיכומים מטעם הצדדים. הוסכם בין הצדדים, שאם יקבע בית המשפט כי לתובעים או למי מהם קיימת זכות לתמלוגים, ייקבע גובה התמלוגים בבוררות.

            לאחר שהצדדים קבלו את הצעת בית המשפט, הוגשו סיכומי הצדדים, ופסק דין זה נכתב, לכן, בהתאם להסכמה הדיונית הנ"ל, ובהתאם למכלול החומר שבתיק בית המשפט.

3.         תביעתם של התובעים - כמו גם הבקשה לצו מניעה זמני, התבססה על טענתם לפיה הם בעלי זכויות היוצרים ביצירות. מכוח בעלותם בזכות היוצרים, הם זכאים לטענתם לאגד של זכויות, הכלול בזכות היוצרים. בין היתר הם זכאים לאסור פרסום פומבי של היצירות, וכן הם זכאים לדמי שימוש עבור כל שימוש בהן.

            כעולה מסיכומי הנתבעות, הן אינן כופרות בכך שהתובעים הם בעלי זכות היוצרים ביצירות.

            אולם, הנתבעות טענו כי התובעים מכרו את זכויות היוצרים או לפחות את זכויות השידור של היצירות למפיקים שונים, והנתבעות רכשו את הזכויות מהמפיקים. לכן, אין לתובעים עילת תביעה כנגד הנתבעות.

4.         מדובר אם כן, במערכת יחסים משולשת: יוצרים - מפיקים - גופי שידור.

            אין חולק כי מלכתחילה זכויות היוצרים ביצירות שייכות ליוצרים (התובעים) שיצרו אותן.

            ככלל, אין גם מחלוקת כי המפיקים התיימרו למכור לגופי השידור (הנתבעות) את זכויות השידור ביצירות.

            המחלוקת העיקרית בין הצדדים נסבה סביב השאלה האם (כגרסת הנתבעות), התובעים מכרו את זכויות השידור למפיקים - שאז היו המפיקים זכאים למכור זכויות אלה לנתבעות, או שמא (כגרסת הנתבעות), היוצרים לא מכרו למפיקים את זכויות השידור. התובעים טוענים כי הם מכרו למפיקים זכויות הפקה בלבד.

            שאלה זו היא שאלה של פרשנות הסכמים - ההסכמים שבין כל אחד ואחד מן התובעים לבין כל אחד ואחד מהמפיקים עמם הוא התקשר.  בית המשפט צריך לכן, לבחון את ההסכמים האלה (ככל שהם קיימים - ועל כך בהמשך), ולבצע בהם הליך של פרשנות - בהתאם לכללים הקבועים לכך בחוק ובפסיקה.

ההסכמים עם המפיקים לא צורפו לכתב התביעה

5.         יש לציין כבר בשלב זה, כי חרף האמור לעיל, ממנו עולה כי המסמכים הבסיסיים שעל פיהם יוכרע הסכסוך בין הצדדים הם הסכמי התובעים עם המפיקים - התובעים לא צרפו הסכמים אלה - לא לכתב התביעה ואף לא לבקשתם למתן צו מניעה זמני. לגישתם של התובעים (בתשובה לצו המניעה הזמני) - הם לא צרפו את ההסכמים, משום שתביעתם אינה תביעה חוזית אלא תביעה קניינית, על הפרת זכות קניינית-סטטוטורית. החוזים עם המפיקים - כך נטען - הם חוזים עם צד שלישי שאיננו צד להליך.

6.         אני סבורה כי טענה זו היא טענה מיתממת. לדבריהם של התובעים עצמם, הם ניהלו דין ודברים ארוך שנים עם הנתבעות לפני הגשת התביעה דנן, כשבין היתר התנהל מו"מ, והתנהל הליך גישור בין הצדדים. התובעים ידעו, אם כן, היטב מהן טענותיהם של הנתבעות ביחס לתביעתם.

            גם טענת התובעים בהקשר זה, לפיה הבסיס לתביעה הוא קנייני - לאו טענה היא. כפי שצוין לעיל, הנתבעות אינן חולקות על כך כי זכות התובעים בבסיסה היא זכות קניין. אולם - זכותם, כזכויות קניין אחרות, ניתנת לסיחור ומכירה. אין ספק כי חלק מאגד הזכויות ממנה מורכבת זכות הקניין של התובעים נמכר בחלק מן המקרים למפיקים. כדי שבפני בית המשפט תהיה התמונה המלאה בהקשר זה, וכדי שניתן יהיה לברר אילו זכויות נמכרו למפיקים, ואילו, אם בכלל, נותרו בידי היוצרים, היו התובעים חייבים לצרף את ההסכמים עם המפיקים לכתב התביעה שהוגש על ידיהם, וודאי שהיה עליהם לצרפם לבקשתם לצו מניעה זמני.

            העובדה שההסכים לא צורפו לכתב התביעה תובא בחשבון בעת פסיקת ההוצאות.

7.         מה קובעים אם כן ההסכמים של התובעים עם המפיקים, ביחס לזכויות שנמכרו למפיקים על ידי התובעים ביצירות?