המדינה חויבה להשיב דמי הרשאה לחציבת אבן וחצץ באדמות באיזור יו"ש

כללי

1.      מדינת ישראל נתנה זכות, בהרשאה, לחצוב אבן וחצץ. מקבל ההרשאה, טוען כי חלק מן השטח שהוקצה לו על ידי המדינה בהרשאה, אינו רכוש המדינה.  על כן, תובע הוא החזר חלקי של הסכומים ששילם למדינה, שכן, לשיטתו, זכאית המדינה לדמי הרשאה ולתמלוגים על האבן והחצץ שחצב, רק מן השטחים שהם של המדינה, ולא היתה זכאית לגבות ממנו כספים ששילם לה בטעות, בגין שטחים שאינם של המדינה.

2. ההרשאה האמורה הינה באזור יהודה ושומרון, כאשר נותן ההרשאה הוא הממונה על הרכוש הממשלתי, שהינו אחד מבעלי התפקידים הפועל במסגרת המינהל האזרחי של הממשל הצבאי באזור יהודה ושומרון.

3. ההכרעה במחלוקת בין הצדדים, עיקרה - עובדתית; אך כדי להסביר כיצד ניתן לפסוק במחלוקת, מן הראוי לפרט את הרקע העובדתי ואת המצב המשפטי המיוחד באזור יהודה ושומרון, אשר אוצל על השאלה האם שטח פלוני הוא של נותן ההרשאה, אם לאו.

הצגת הצדדים להליך

4. התובעת מס' 1, הינה שותפות מוגבלת המפעילה מחצבות ומפעלי בטון ואספלט בקיבוץ כפר גלעדי ובאתרים נוספים, וכן עוסקת בביצוע עבודות תשתית (להלן - "התובעת").

התובע מס' 2 שימש בעבר כמנהלה של התובעת, והיה הראשון שעסק בחציבה במחצבה נשוא המחלוקת (להלן - "התובע").

5. הנתבע משמש כממונה על הרכוש הממשלתי ביהודה ושומרון, מכוחו של צו בדבר רכוש ממשלתי (אזור הגדה המערבית) (מס' 59), תשכ"ז-1967, אשר נחקק על ידי מפקד אזור יהודה ושומרון, סמוך לאחר כינון שלטון צה"ל באזור יהודה ושומרון, לאחר מלחמת ששת הימים (על צו זה ראה להלן). ובתוקף תפקידו, הנתבע מחזיק ומנהל את הרכוש הממשלתי באזור יהודה ושומרון (להלן - "הנתבע" או "הממונה").

רקע עובדתי

6. מערכת היחסים בין הצדדים החלה בראשית שנות ה-70 של המאה ה-20, עת ערך התובע עם הנתבע הסכמי הרשאה מתחדשים להפעלת מחצבה בקרקעות באזור יתיר. מיקומה של המחצבה הינו בדרום הר חברון, דרומית לעייריה דהריה, מערבית ליישוב טנא, וצפונית ליישובים מיתר וכרמים, בצד המערבי של כביש באר שבע-חברון. במפות שהוגשו, מכונה המחצבה בשם "מחצבת כפר גלעדי", "מחצבת טנא-עומרים", "מחצבת יתיר (דהריה)", "מחצבת דהריה-כפר גלעדי", "מחצבת רודניק בטנא עומרים" (להלן - "המחצבה").

כפי שתואר על ידי מנהל המחצבה, הדרך שבה פועלת המחצבה היא זו: תחילה, נעשית פעולת כרייה בחלק העליון, שהוא פני הקרקע. חלק זה מכיל חומרים שחלקם אינם מתאימים לחצץ, חלקם מחייב פינוי וחלקם ניתן למכור כתשתית לכבישים, במחיר זול יותר. בשלב שני, כאשר פעולות הכרייה נעשות בעומק יותר גדול, החומר התחתון הוא טוב יותר ומשמש לייצור חצץ, הנמכר למפעלי בלוקים ולמפעלי בטונים, במחיר גבוה יותר מחומר התשתית לכבישים. מן המחצבה יוצאים בסוף התהליך משאיות עם חומרי תשתית לכבישים, או עם חצץ, לפי האמור לעיל (ראה עמ' 18 לפרוטוקול המוקלט מיום 9.9.03).

7. בשנת 1981 נחתמו לראשונה הסכמי הרשאה אלו בין שני התובעים לבין הנתבע (נספח ג' לתצהירו של מר יוסי סגל, הממונה על רכוש ממשלתי באזור יהודה ושומרון; להלן - "מר סגל").

הסכמים אלו חודשו על ידי הצדדים מעת לעת, תוך שהוכנסו בהם שינוים מסוימים במהלך השנים, אשר נגעו לשטחי המחצבה לגביהם ניתנה ההרשאה, ולגובה התשלומים שנדרשו התובעים לשלם לנתבע.

תוכנם של הסכמי הרשאה אלו היה זה: הנתבע, מצידו, ייתן לתובעים הרשאה להפעלת מחצבה באזור המדובר, ובתמורה התובעים ישלמו לנתבע תשלומים משני סוגים: האחד, תשלום קבוע של דמי הרשאה, בגין הזכות להשתמש בקרקע, כאשר תשלום זה משתלם לפי גודלו וטיבו של השטח בו פועלים התובעים (להלן - "דמי הרשאה"); כך, למשל, על פי התוספת להסכם ההרשאה לכרייה או לחציבה מיום 20.10.94 (נספח א' לתצהיר שהוגש מטעם התובעים על ידי מר חגי ישראלי; להלן - "מר ישראלי"), נקבע תשלום של 19.80 ש"ח לדונם בגין 150 הדונם המיועדים למחצבה, וסך של 5% מערך הקרקע, שהוא בסך-הכל 12,250 ש"ח עבור 25 הדונם של שטחי המתקנים.  השני, תשלום תמלוגים בגין תפוקת חומרי המחצבה (להלן - "תמלוגים"); בתוספת לחוזה ההרשאה הנ"ל נקבע הסכום של 1.21 ש"ח לכל טון חצץ, ומחיר זהה לכל טון אבן, כאשר סכומים אלה צמודים למדד תשומות הבנייה למגורים.

8. בשנת 1982 הודיע הנתבע על כוונתו להכריז על שטח של כ-6,000 דונם באזור דהריה, כעל "רכוש ממשלתי". הליכי הכרזה אלו הושלמו ביום 24.7.85 בחתימתו של הממונה דאז, מר יהודה נהרי, על מסמך המכריז כי שטחים אלו הינן בגדר "רכוש ממשלתי" (נספח ב2 לתצהירו של מר סגל; להלן - "ההכרזה").

9. במהלך השנים, כאמור, חודשו הסכמי ההרשאה בין הצדדים והיחסים ביניהם היו כשורה, כאשר הממונה מצידו נתן לתובעים הרשאה לחציבה, והתובעים מצידם שילמו לנתבע דמי הרשאה ותמלוגים כפי שנקבע בהסכמי ההרשאה.

עם זאת, לטענת התובעת, במהלך השנים הללו פנו אליה מספר אנשים פרטיים תושבי האזור, וטענו בפניה כי חלק משטח המחצבה הינו שטח פרטי המצוי בבעלותם. התובעת טוענת כי עקב פניות אלו, היא שילמה לאותם אנשים דמי שכירות, וזאת מכיוון שלא רצתה להיקלע לסכסוכים מיותרים. מאידך גיסא, הנתבע הביא במסגרת ראיותיו מכתבים שנכתבו על ידי הממונה לבתי משפט מקומיים, שבהם אישר, לבקשת התובעת, כי השטחים של המחצבה הם "רכוש ממשלתי".

10. בשנת 1998, הגישה התובעת בקשה להרחבת המחצבה. לשם כך, הגישה התובעת לרשויות המוסמכות תב"ע למחצבה חדשה. במסגרת הדיונים לאישור התב"ע החדשה, התברר לתובעת, כי חלק משטחי המחצבה אינו נכלל בהכרזת הנתבע על הקרקעות באזור כ"רכוש ממשלתי" (להלן - "השטחים נשוא המחלוקת").

11. יתר על כן, התובעים טוענים כי השטחים נשוא המחלוקת גם מעולם לא היו ראויים להיות מוכרזים כ"רכוש ממשלתי", שכן עובר למתן היתר החציבה שימשו שטחים אלו לעיבוד חקלאי, במידה המקיימת את דרישת החזקה והעיבוד הנדרשות כדי להוכיח זכויות בקרקע.