מבוא
ברצוני לקבוע בטרם תחילת הדיון ובו סקירת פסק דין רלוונטי בדבר נזקי המדרגה הבודדה, כי:
קיומה של מדרגה בודדה במקום בו מצויים בני אדם, מהווה ליקוי בטיחותי ממדרגה ראשונה, וזאת ללא תלות במיקום המדויק - בתוך דירה, מחוצה לה, בבניין משרדים, בבניין מגורים, בחצר, ברחוב, בכניסה לחנות או למשרד, לאורכו של שביל.
ידוע לי כי בלחץ בעלי שיקולים זרים, קבע מתקין התקנות בתיקון תשנ"ח לתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) תש"ל - 1970, כי בתוך דירה מותרת מדרגה בודדה. קביעה בלתי אחראית ובלתי מקצועית זו, לא מבטלת כהוא זה את הרגלי ההליכה של בני אדם. בעניין זה, יכול שבעל הבית ייזהר מהמדרגה (וגם זה בספק), אך מה דינו וגורלו של האורח, השכן, בעל דירה חדש המתחלף עם "זה שכבר התרגל", ועוד רבים אחרים?
התייחסות הרמב"ם לנושא
להלן ציטוט מספרי "דבר תורה ע"פ הרמב"ם" בהוצאת "קרטוב" בעניין זה:
בור ותל
בפרשת משפטים, מדובר על אחריותו של מי שכורה בור הגורם נזק, והרמב"ם מרחיב נושא זה בהלכות נזקי ממון, ספר נזיקין מסדרת "היד החזקה":
"הבור – מאבות נזיקין הוא, ותולדותיו כמוהו מועדין מתחילתן. וכל המניח תקלה – הרי זו תולדת הבור, ואם הוזק בה אדם או בהמה משלם זה שהניח התקלה נזק שלם, בין הפקיר התקלה בין לא הפקירה".
משמעות הדברים היא שכפי שכורה הבור יוצר מכשול ולכן הוא אחראי בנזיקין כלפי כל מי שנפגע מהבור, כך גם לגבי מי שיוצר תקלה אחרת, ובהמשך מובאות דוגמאות.
אחת הדוגמאות היא אדם שהניח כד ברשות הרבים, ואדם אחר הולך לתומו, נתקל בכד ושובר אותו. במקרה זה השובר את הכד פטור, "לפי שאין דרך בני אדם להתבונן בדרך כשהם מהלכין". בלשון אחר משתמש הרמב"ם בפירושו למשנה סדר נזיקין, בבא קמא פרק שלישי, באותו עניין: "כלל הוא אצלנו, אין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים", ולכן התל מהווה מכשול המחייב את יוצרו בנזיקין כלפי הניזוק.
בהמשך מתאר הרמב"ם שני קדרים ההולכים זה אחר זה, הראשון נתקל ונופל, ובעקבותיו נתקל בו השני ונופל. אם הראשון לא יכל לקום ולעמוד מפאת הנפילה – אינו חייב בנזקי השני, אך אם יכל לקום ולא קם, ובכך יצר מכשול בו נתקל השני ונפל – הרי הראשון יהיה חייב בנזקו של השני. כך גם הלאה, לגבי שורה של קדרים (ו/או זגגים וכיוצא בזה), שאחד נופל ובעקבותיו נופל השני וגם השלישי: אם הראשון יכל לקום ולא קם – וגם השני יכל לקום ולא קם – הרי הראשון חייב לשני והשני חייב לשלישי.
הרמב"ם מבדיל בין מכשול שיש בו כדי להמית, לבין מכשול שיש בו רק כדי לגרום נזק, ואמת המידה היא – בור שעומקו עשרה טפחים [כ- 90 ס"מ – ראה דברי השופט צבי טל בת"א 469/88 זעפרני ואחרים נגד רמ"ט בע"מ, שם מסביר השופט כי גובה 10 טפחים הוא כ- 90 ס"מ לעניין גובהו של מעקה בטיחות ע"פ התקן], זהו בור העלול להמית, לעומת בור שמידתו פחותה מעשרה טפחים – בור זה עלול רק להזיק. ומהו שיעורה של המידה הפחותה?
התשובה ניתנת להלן, ביחס לתל, המהווה מכשול:
"עשה תל גבוה ברשות הרבים ונחבטה בו הבהמה ומתה, אם היה גבוה עשרה טפחים – חייב לשלם. ואם היה פחות מעשרה – פטור על מיתת הבהמה, אבל אם הוזקה בלבד – חייב לשלם נזק שלם, ואפילו בתל גבוה כלשהו, או בחפירה כלשהי, שהנזק בכל שהוא דבר מצוי וידוע, ואין המיתה בכל שהוא מצויה".
טעם הדברים ברור: אם הבור עמוק, הרי בהמה שנופלת לתוכו - צפוי שתמות ולכן בעל הבור חייב לשלם הנזק גם במקרה של מות הבהמה הנופלת לתוך הבור. לא כן אם הבור [או התל] במידה פחותה, כי אז מיתתה של הבהמה הוא אירוע חריג ולא צריך לצפותו, וממילא לא צריך לפצות בגללו. אך גם לגבי בור שעומקו פחות מעשרה טפחים, כמו גם לגבי תל [שיכול להיות כמדרגה בודדה] שגובהה פחות מעשרה טפחים – ובכל מידה שהיא , ידוע שהם מהווים מכשול, (לגרום נזק - לא להמית), לפיכך מי שיצר את הבור או את התל, או את המדרגה הבודדה, ישלם לפי הנזק שנגרם.
דוגמאות מהפסיקה
ראוי לסיים פרק זה בדברי כב' השופט המחוזי (חיפה) י' מרגלית בע"א
90 / 25-38 א' אלברט ואחרים נגד שיכון ופיתוח בע"מ:
"אדם ההולך במשטח מישורי, קשה לו להבחין במדרגה בודדת, ועלול לכן להיכשל בה".
בענייננו, ניתן פסק דין בת"א 2035/01 אשרוב חנה נגד מדינת ישראל, בית משפט השלום בפתח תקוה ע"י השופט אהרון מקובר בתאריך 29 לנובמבר 2004, לפיו נפסקו פיצויים לזכות התובעת בסך 122,500 ש"ח בצירוף הוצאות, בעקבות מעידתה כשהלכה לכיוון המעלית במשרדי שירות המבחן לנוער בתל אביב, ונתקלה במדרגה בודדה בעלת רום של 9 ס"מ. זאת, אף על פי שמדובר בבניין ישן, שלא בעת האחרונה תוכנן ונבנה, ואף על פי שבספק האם ראוי לכנות הגבהה מעין זו מדרגה.
נטען על ידי הנתבעת כי לא במדרגה מדובר, שכן אין לה שטח אלא רום בלבד, נטען כי ההגבהה היא זעירה וזניחה, נטען כי לא קיימת אפשרות לבטל הגבהה זו כלל, נטען כי היה אפשר להבחין בהגבהה האמורה, נטען כי התובעת היא כבר בעלת היסטוריה של מעידה במדרגות, נטען כי אין תקן מחייב
בית המשפט פסק בפשטות ובהיגיון רב:
"הנתבעת הפרה את חובת הזהירות החלה עליה לנקוט באמצעי זהירות סבירים בגין הפרש הגבהים האמור, שיצרה מדרגה במעבר בין שני המשטחים".
לאמור, במדרגה בודדה, המהווה מכשול ומפגע, מדובר במקרה הנדון. וכפי שקבע הרמב"ם - "כלל הוא אצלנו, אין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים".
לפסק הדין שאוזכר במאמר:
ת"א 2035/01 אשרוב חנה נגד מדינת ישראל
* מהנדס בניין ומתכנן עירוני, מומחה לתחיקת הבנייה. מחברם של ספרי משפט והדרכה בתחום התכנון והבנייה. דואר אלקטרוני: bezra@inter.net.il
אתרים: http://kurtov.israel.net, http://bnebeytcha.co.il
** המידע המוצג במאמר הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין