אחיינית של המנוחה מצד בעלה זכתה ברכוש שלה, כולל דירה בתל-אביב, לאחר שדברים שאמרה לה בעל-פה אושרו כצוואה. אלא שאז קמה אחיינית של בן זוג קודם וטענה שהיא היורשת האמיתית. כך זה נגמר
בית המשפט למשפחה בתל-אביב דחה לאחרונה תביעה לביטול צו לקיום צוואה בעל-פה של אישה אלמנה וחסרת ילדים. לפי הצוואה שאושרה, שבוע לפני מותה הורישה המנוחה את כל הרכוש שלה, כולל דירה בתל-אביב, לאחיינית שלה מצד בעלה. את התביעה הגישה אחיינית של בן זוג קודם של המנוחה שנתיים לאחר מכן, בטענה שממש לפני מותה אמרה לה המנוחה שהיא ובעלה הם היורשים היחידים שלה. אלא שהשופטת ורד שביט פינקלשטיין התרשמה שהתביעה הוגשה בחוסר תום לב ובשיהוי משמעותי.
המנוחה נפטרה ב-2011. כ-6 שנים לאחר מכן בית המשפט אישר דברים שאמרה לה כשבוע טרם מותה כצוואה בעל-פה, ובהתאם לכך היא ירשה את כל הרכוש שלה, כולל דירה בתל-אביב שבה התגוררו אחיינית של בן זוג קודם של המנוחה (שנפטר ב-2002) ובעלה.
בשנה שעברה התקבלה תביעת פינוי נגד האחיינית של בן הזוג ובעלה לאחר שנקבע כי המנוחה העניקה להם רשות זמנית בלבד לגור בדירה. בזמן שתביעת הפינוי התנהלה, וכשנתיים אחרי אישור הצוואה, הגישה האחיינית של בן הזוג תביעה לביטולה, בטענה שהיא ובעלה הם היורשים האמיתיים של המנוחה, שאמרה להם "לא פעם ולא פעמיים" שיירשו כל מה שיש לה, כולל את הדירה.
האחיינית-התובעת העלתה טענות שונות נגד הצוואה, ביניהן שהמנוחה הייתה דמנטית ולא הבינה מה היא אומרת. בנוסף, היא הסבירה שהתעכבה עם התביעה משום שעד 2017 לא הייתה מודעת לצוואה האחרת.
לא אמרה אמת
אבל השופטת ורד פינקלשטיין החליטה לדחות את התביעה, וקיבלה את טענות האחיינית-הנתבעת בהקשר הזה. דבר ראשון, היא קבעה שהתביעה הוגשה בשיהוי קיצוני. היא קבעה כי התובעת לא אמרה אמת כשטענה שידעה על הצוואה רק ב-2017, תוך שהפנתה למכתב שכתבה לבית המשפט בנושא עוד ב-2013. כלומר, אף שהתובעת הייתה מודעת להליכים המתנהלים בקשר לצוואה של הנתבעת, היא לא הגישה התנגדות ולא טענה שיש צוואה אחרת, לטובתה.
שנית, השופטת קבעה שהתובעת לא עמדה בתנאי החוק של צוואה בעל-פה. למשל, החוק קובע שדברי המצווה צריכים להירשם כמה שיותר מהר בזכרון דברים חתום על-ידי שני עדים. אלא שהתובעת ערכה את זכרונות הדברים כ-8 שנים אחרי. בהקשר הזה ציינה השופטת כי התובעת ניסתה להסתיר את פער הזמנים בחוסר תום לב.
מעבר לכך, השופטת ציינה שמהמסמכים שהציגה התובעת עלה שהמנוחה הביעה כוונה לערוך מתישהו צוואה אבל לא מימשה אותה בפועל. גם בהליך הפינוי התובעת הצהירה בעצמה שהמנוחה לא הספיקה לערוך צוואה ואין צוואה לטובתה.
לבסוף, השופטת ציינה כי גרסת התובעת מופרכת מעצם העובדה שטענה שהמנוחה לא הייתה כשירה לערוך צוואה טרם מותה. הרי לא ייתכן שתטען כך לגבי הצוואה לטובת הנתבעת ובאותה נשימה תאמר שיש צוואה לטובתה מאותה תקופה.
עקב חוסר תום הלב של התובעת והעובדה שלא אמרה אמת בבית המשפט החליטה השופטת לחייב את התובעת גם בהוצאות של 30,000 שקלים לנתבעת וגם בהוצאות של 5,000 שקלים לאוצר המדינה.
- ב"כ התובעת: נתנאל אינדורסקי, עורך דין צוואות וירושות
- ב"כ הנתבעת: עו"ד בועז קראוס
עו"ד עדי חן
עוסק/ת ב-
ירושות וצוואות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין