בית המשפט המחוזי בבאר שבע קבע לאחרונה כי המוכר לא עמד בהתחייבותו לשנות את ייעודו של "בית האופרה" באילת, כך שהקונה – יזמית נדל"ן – תוכל להקים עליו מרכז מסחרי ולא רק מועדון זמר.
המוכר, תושב אילת, היה בעל זכות חכירה בקרקע שעליה היה בנוי "בית האופרה" בעיר. התב"ע (תכנית הבנייה העירונית) שחלה על המקום אמנם העניקה לו זכויות בנייה בייעוד של שירותי נופש, בידור ומסחר, אך עם זאת, הסכם החכירה עם רשות מקרקעי ישראל קבע כי מטרת החכירה היא מועדון זמר בלבד.
לייעוץ בתחום
פנו ל- עורך דין מקרקעין
במאי 2011 חברת היזמות "מ.ל. יזמות והשקעות אילת 2011" קנתה את הנכס בתמורה ל-7,250,000 שקל, כאשר בהסכם בין הצדדים נקבע שהמוכר ימציא לחברה היתר לבניית נכס מסחרי בשטח של 1,100 מ"ר בתוך 60 יום.
בפועל, המוכר השיג היתר לחלק מהשטח באיחור של כחודש, ובמרץ 2012, כ-260 יום אחרי המועד, השיג היתר נוסף ליתר השטח. במאי אותה שנה הנכס נמסר לחברה, והיא הרסה את בית האופרה והקימה מבנה חדש. אלא שכשהגישה בקשה להיתר בנייה נוסף, הסתבר לה שרמ"י דורשת כי המקום ישמש למועדון זמר בלבד כפי שנקבע בהסכם החכירה עם המוכר.
ביולי 2013 הגישה החברה תביעה באמצעות עו"ד נמרוד כנפי לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. החברה טענה שהמוכר הפר את התחייבותו להמצאת היתר בנייה – גם מבחינת המועד, וגם מבחינת שינוי הייעוד. לטענתה, היא זכאית לפיצוי של ארבעה מיליון שקל עבור ההפרש בין המחיר ששילמה לבין שווי הנכס בפועל, או לכל הפחות, ל-25% משווי המכירה (כ-1.8 מיליון שקל), בהתאם לפיצוי שנקבע בהסכם.
המוכר טען באמצעות עו"ד שמואל אורן, שלשני הצדדים היה ברור שהליכים תכנוניים נוטים להתארך מעבר לרצוי, ולכן תביעתה קטנונית. לטענתו ניתן היה להשתמש בנכס לכל צורך מסחרי ולא רק למועדון זמר, מאחר ששולם לרמ"י לפי עלות של שטח המיועד למסחר. גם אם לא, החברה לא יכולה לבוא בטענות אחרי שכבר הסכימה לקבל את הנכס לידיה.
ניסיון טשטוש
סגנית הנשיא השופטת שרה דברת קיבלה את התביעה.
היא הסבירה כי הנתבע ידע שרצונה של התובעת הוא לעשות שימוש מסחרי בלתי מוגבל בנכס, והוא לא היה צריך לקחת על עצמו התחייבות להמציא אישור תוך 60 יום, אם מלכתחילה שיער שאינו מסוגל לעמוד בה.
הנתבע גם לא עמד בהתחייבותו להמציא היתר ללא הגבלה, קבעה השופטת. הוא ידע שמטרת החכירה היא מועדון זמר בלבד, אך ניסה לטשטש עובדה זו מהתובעת כשחשב שיקבל היתר בנייה ללא בעיות.
בפועל יצא כי רמ"י התנגדה לשימוש האמור בנכס, ורק ביוני 2013, לאחר שנודע לה כי התובעת נפלה קורבן למעשה מרמה מצד הנתבע, ניתן לחברה היתר חלקי לשימוש מסחרי.
לפיכך, קבעה השופטת דברת כי הנתבע יפצה את התובעת. עם זאת, סכום הפיצוי לא יתבסס על הפער בין המחיר בו נמכר הנכס לערכו בפועל, משום שחוות הדעת שהגישו הצדדים עוררו קושי להערכת שוויו, אלא לפי הפיצוי המוסכם בהפחתה של חמישה אחוזים – ובסך הכל 1,450,000 שקל. זאת, משום שגם התובעת הייתה יכולה לצפות את הנזק שייגרם לה במידה שלא תקבל את ההיתר.
הנתבע ישלם לתובעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 100 אלף שקל.
* המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את גט לויר
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין