בית המשפט אמנם דחה את טענת הדיירים לבעלות על דירה מכוח "החזקה ארוכת שנים", אך יחד עם זאת קבע כי החזקה זו מקנה להם זכות להמשיך להחזיק בה, ומתח ביקורת על התנהלות הרשות.
סגן נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, השופט רון סוקול, קבע כי בני זוג המחזיקים בדירה בעכו, יכולים להמשיך לגור בה גם ללא בעלות, מכוח העובדה שהם מחזיקים בה עשרות שנים.
מדובר במבנה בעיר העתיקה, הבנוי על חלקה שאינה מוסדרת. דירה אחת בו מושכרת בשכירות מוגנת למשפחה אחרת, ודירה נוספת, המשתרעת על שתי קומות, מוחזקת על ידי בני הזוג.
בעבר התנהל בין הצדדים הליך בבית משפט השלום בחיפה, אז נדחתה תביעתה של רשות הפיתוח לפינוי בני הזוג מהנכס, שכן בית המשפט קבע כי התביעה התיישנה.
בהמשך לכך הגישה הרשות תביעה להכיר בה כבעלת הנכס, לפני שרישומו יוסדר. הרשות טענה כי רכשה אותו מהאפוטרופוס לנכסי נפקדים ב-1953 (באותה עת חוק נכסי נפקדים הקנה לאפוטרופוס זכות על נכסים של "נפקדים" – אנשים שהחזיקו נכסים בישראל אך עזבו אותה לארץ אחרת בתקופת מלחמת העצמאות).
הרשות טענה שבני הזוג פלשו לדירה שלא כדין. לטענתה, בעבר הדירה הושכרה לשוכר מסוים, שנטש אותה ב-1981, ולאחר מכן היא נאטמה. הרשות המשיכה וטענה כי במועד כלשהו לאחר מכן, בני הזוג תפסו את הדירה ללא ידיעתה.
מנגד, בני הזוג הגישה תביעת בעלות משלהם. הם טענו כי אביה של האישה שעלה מתורכיה, רכש את הזכויות מנתין תורכי כבר בשנות ה-30, ומאז שנות ה-40 והוא משפחתו התגוררו שם ללא הפסקה. לחלופין, הם טענו כי מכוח החזקה ארוכת שנים יש להכריז עליהם כבעלי הנכס.
עוד הם טענו כי פסק הדין בתביעת הפינוי "חוסם" את רשות הפיתוח מלכפור בזכות הבעלות שלהם בדירה.
מטרה לא ראויה
השופט סוקול הבהיר כי המסמכים הרלוונטיים מעידים על כך שהזכויות בכל הבניין שייכות לרשות הפיתוח. השופט אף הבהיר כי בית משפט השלום באופן מפורש לא הכריע בטענת הבעלות.
יחד עם זאת, השופט הבהיר כי בית משפט השלום אמנם דן בשאלת החזקה על הדירה וסבר כי אכן משפחתה של האישה החזיקה בדירה משנות ה-40 של המאה ה-20, כלומר מעל 70 שנה.
מכאן השופט ניגש לטענת בני הזוג בדבר בעלות מכוח החזקה ארוכת שנים בדירה. לאחר דיון מעמיק טענה זו נדחתה, כאשר השופט הבהיר כי בני הזוג אמנם הוכיחו החזקה של מספיק שנים בנכס, אולם לא הצליחו להוכיח, כפי שחוק הקרקעות העותומני מחייב, כי מדובר באדמות מסוג "מירי" – קרקע חקלאית בבעלות השלטון.
השופט הבהיר כי לא הובא כל מסמך התומך בכך, וכי מאחר שמדובר בקרקע שבלב העיר, סביר יותר להניח שמדובר באדמת "מולכ" – קרקע בבעלות פרטית. התוצאה היתה כי השניים לא הצליחו להוכיח שהם זכאים לבעלות על הנכס.
אולם בכך לא תם העניין, שכן השופט קבע כי לצד העובדה שהרשות היא בעלת הנכס, בני הזוג זכאים להמשיך להתגורר בו לנוכח ההתיישנות שנקבעה בתביעת הפינוי, והחזקה שלהם בנכס מזה כ-70 שנה.
התוצאה היתה ששתי התביעות נדחו – תביעתה של הרשות לסעדים נוספים, ותביעת בני הזוג לבעלות על הדירה.
השופט הביע תקווה כי במסגרת הליכי ההסדרת הקרקע יימצא פתרון ראוי לבני הזוג, ומתח ביקורת על הרשות שניסתה להשיג הישגים בדרך עקיפה של תביעה אזרחית, שזו אינה צריכה להיות מטרתה.
- ב"כ המבקשת (והנתבעת): עו"ד ע' נתנאל
- ב"כ המשיבים (והתובעים): עו"ד אמיל נחאס, עו"ד אמיר פאח'ורי
עו"ד ישראל אליאב
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין