חברת פויכטונגר תעשיות נרכשה על ידי קבוצת פלד-גבעוני שבזזה את נכסיה כדי להחזיר הלוואות. הנאמן ביקש להטיל אחריות על בעל השליטה פויכטונגר אך נדחה בפסק דין עקרוני
ב-2002 קבוצה של שמונה חברות שנשלטה על ידי רפי פלד, אריה גבעוני, דוד הבי וטל יגרמן קרסה והותירה חובות של יותר מ-800 מיליון שקל. לפני קריסתה רכשה הקבוצה את חברת פויכטונגר תעשיות ורוקנה אותה מנכסיה. הנאמן שמונה לחברה טען שבעל השליטה פויכטונגר התעלם מנורות אזהרה וצריך לשאת באחריות. הוא נדחה בבית המשפט המחוזי ולאחרונה דחה בית המשפט העליון את ערעורו. השופטת יעל וילנר ניסחה את היקף חובת ההגינות המוטלת על מוכר חברה.
הפרשה החלה בהקמת קבוצת משקיעים שפעלה בין שנת 2000 ל-2002. בראש הקבוצה עמדו רפי פלד, מפכ״ל המשטרה לשעבר, ואיש העסקים אריה גבעוני. הקבוצה החלה במסע רכישות נרחב, שמומן ברובו באשראי בנקאי.
בין היתר היא רכשה את חברת פויכטונגר, חברה יציבה ורווחית שהעסיקה כאלף עובדים. העסקה הושלמה ביוני 2001 תמורת 200 מיליון שקל.
כעבור זמן קצר, בעקבות קשיים כלכליים, החליטו אנשי קבוצת פלד-גבעוני לנצל את קופות המזומנים של חברת פויכטונגר לשימושם הפרטי. מעילות אלה הובילו לקריסת החברות שנרכשו, כולל חברת פויכטונגר.
בהליך פלילי הורשעו ארבעת ראשי הקבוצה ונדונו לתקופות מאסר שונות. במקביל, הגיש הנאמן שמונה לפויכטונגר תביעה נגד נושאי משרה שונים בקבוצה (גבעוני, הבי ויגרמן) ונגד בעל השליטה בחברה.
בית המשפט המחוזי הטיל את האחריות לקריסת החברה על גבעוני, הבי ויגרמן אך דחה את התביעה נגד בעל השליטה פויכטונגר וקבע שאין להטיל עליו אחריות.
הנאמן ערער לבית המשפט העליון. הוא מנה מספר סימני אזהרה שהיו צריכים לשיטתו למנוע מפויכטונגר למכור את החברה שלו. בין היתר, מכירה בסכום גבוה ממחיר השוק, ניהול המשא ומתן מול יגרמן שעמד מולו כתב אישום על קריסת חברה ציבורית אחרת ועוד.
מבחן סובייקטיבי ואובייקטיבי
השופטת יעל וילנר דחתה את הערעור וקבעה כי אין להטיל אחריות על פויכטונגר. היא הבהירה כי השאלה מהן החובות המוטלות על בעל השליטה בפעולותיו ביחס לחברה היא שאלה מורכבת, הדורשת לאזן בין מכלול שיקולים ובין היתר בין חופש הקניין של בעל השליטה מזה לבין השאיפה להגן על החברה מזה.
באשר למידת האחריות שתוטל על בעל שליטה בגין הפרת חובת ההגינות במקרה של ״מכירה חובלת״ שהביאה את החברה לחדלות פירעון, קבעה השופטת כלל שלפיו האחריות תוטל אם בעל השליטה ״ידע (או עצם עיניו מלדעת) על קיומן של נסיבות אשר אדם סביר שהיה יודע על קיומן היה צופה ברמת וודאות גבוהה כי כתוצאה מהמכירה תתמוטט החברה״.
כלומר, הכלל בוחן בשלב הראשון את מצב תודעתו הסובייקטיבי של בעל השליטה (אילו נסיבות היו בידיעתו), ובשלב השני, אם חרג מסטנדרט התנהגות סביר לנוכח ידיעות אלה.
במקרה זה היא קבעה שאין להטיל אחריות על פויכטונגר מאחר שהנאמן לא הוכיח את טענתו כי החברה נמכרה במחיר מופרז. מנגד, הוכח שפויכטונגר ערך בדיקות סבירות ביחס למעורבותו של יגרמן בקבוצה הרוכשת ולא הייתה לו סיבה לחשוד במניעי הקבוצה.
השופטת דפנה ברק ארז הצטרפה לתוצאה אך ציינה שלעמדתה כלל האחריות צריך להיות רחב יותר. גם השופט יוסף אלרון הצטרף לתוצאה אך סבר שהיקף האחריות על בעל השליטה צריך להיות מצומצם יותר.
הנאמן חויב בהוצאות בסך 35,000 שקל.
- ב״כ המערער: עו"ד נדב ויסמן ועוה"ד לירן בר-שלום ועדי קופל אביב
- ב״כ המשיבים: עו"ד בעז בן צור ועוה"ד אברהם אברהמוף ושי תמר
עו״ד אברהם בן-צבי
עוסק/ת ב-
דיני חברות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין