עמידר תבעה פינוי של אלמנה קשישה - ונדחתה

למרות חוסנה הכלכלי וכל המשאבים שעומדים לרשותה, עמידר לא טרחה לברר פרטים מהותיים לגבי זכותה של קשישה אתיופית, שאינה דוברת עברית, לגור בדירתו של בעלה המנוח, לפני שהגישה נגדה תביעת פינוי אכזרית.

בית משפט השלום ברחובות דחה באחרונה תביעה של עמידר לפינוי אלמנה בת 96 מדירת בעלה שנפטר, בטענה שעזבה אותו ואת הדירה ב-2004. במהלך המשפט התברר שחברת הדיור הלאומית התעלמה מהעובדה שהאלמנה חזרה לגור עם המנוח חודשים ספורים לאחר שנפרדו.

בני הזוג עלו לישראל מאתיופיה יחד עם בתם בשנת 1984, וכשנה לאחר מכן השתכנו בדירת עמידר בפתח תקווה. ב-2003 הם התגרשו ברבנות כאשר מתן הגט מצד הבעל הותנה בוויתור האישה על זכויותיה בדירה.

בהתאם לכך, האישה עזבה את הדירה ואף חתמה על "טופס עזיבת דירה" במשרדי עמידר, והגבר נותר "הדייר החוזי" היחיד בדירה. באוגוסט 2008 הוא נפטר ואז עמידר גילתה שגרושתו מתגוררת בדירה.

בעקבות זאת היא הגישה נגד האישה – בת 87 באותה תקופה – תביעת פינוי, אולם מה שהיא לא ידעה, ואף לא טרחה לברר, לפני הגשת התביעה הוא ששבועות ספורים לאחר הגירושים המנוח וגרושתו חזרו לחיות יחד כאילו מעולם לא נפרדו.

בתביעה עמידר טענה כי הקשישה פלשה לדירה לאחר מות המנוח ללא רשותה ודרשה ממנה גם  דמי שכירות ראויים בסך 6,000 שקל עבור החודשיים בהם שהתה בדירה לאחר מות בעלה לשעבר.

עמידר הציגה ראיות רבות לצורך הוכחת טענותיה, ביניהן טופס עזיבת הדירה ותעודת זהות שהנפיקה הנתבעת כשלושה חודשים לפני פטירת המנוח, בה מצוינת כתובת מגורים שונה.

נציג עמידר גם הציג דוחות "ביקורי מעגל" מהשנים 2004-2008, הנערכים לכל דיירי עמידר אחת לשנה, ובהם דיווח המנוח שהוא היחיד שהתגורר בדירה. הנציג גם הוסיף שהנתבעת מעולם לא דיווחה לעמידר שחזרה להתגורר עמו.   

הנתבעת, כיום בת 96, טענה כי אינה מדבר עברית כלל ולכן לא הבינה על מה חתמה ב-2004. כדי לחזק את טענתה שחזרה להתגורר עם בעלה בסמוך לגירושים, היא הביאה את שכנתה ובתה שהעידו בבית המשפט כי היא יצאה מהדירה רק לתקופות קצרות –בגירושין וצורך אשפוזים בבית החולים  בשל מצב בריאותי רעוע.

דוברת אמת

במסגרת חקירתה הנגדית, השופט איל באומגרט התרשם שהנתבעת אינה מבינה את מהות ההליך ואף לא את השפה העברית. עם זאת, הוא דחה את טענתה שלא הבינה את משמעות "טופס עזיבה" שכן היא חתמה עליו בהתאם לפסיקת הרבנות.

אך במקביל, השופט התרשם מאמינות העדויות מטעם התובעת, וציין שדווקא בגלל שלא הבינה את ההליך, ברור שדיברה אמת לגבי חזרתה לדירה (אף שלא ידעה להסביר מדוע שינתה את הכתובת בתעודת הזהות).

לגבי הדוחות, השופט פסק שהם לא היו יסודיים מספיק ולא ניתן להסתמך עליהם, בין היתר משום שלא תורגמו לשפה האמהרית.

השופט הוסיף שאין לזקוף את היעדר הדיווח על המגורים המשותפים לחובת הנתבעת. הזכאים לדיור ציבורי לא תמיד מודעים לנבכי הבירוקרטיה, הסביר השופט והבהיר כי במקרה של הנתבעת ניכר כי פערי השפה, התרבות, הגיל והמצב הרפואי הם שמנעו ממנה מלדווח על חזרתה לדירה.

בתוך כך השופט הדגיש שמצופה דווקא שהגוף האחראי על הדיור הציבורי יערוך בדיקות יסודיות  ומעמיקות לגבי הדיירים המתגוררים בדירותיו.

לבסוף, השופט השתכנע שהנתבעת חיה עם המנוח עד פטירתו ולפיכך היא "דיירת ממשיכה" שיכולה להישאר בדירה. בהתאם לכך, נקבע כי הנתבעת תשלם לעמידר דמי שכירות מופחתים ככל דייר ציבורי.

• שמות ב"כ הצדדים, עורכי הדין, לא אוזכרו בפסק הדין 

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.