התובע לימד במוסד חינוכי דתי בעפולה. בפסק הדין נקבע כי מתוכן הכתבה לא ניתן לזהות אותו וכי בכל מקרה עומדת לעיתון ובעליו הגנת אמת בפרסום
השופטת מאג'דה ג'ובראן מורקוס מבית משפט השלום בעפולה דחתה לאחרונה תביעת לשון הרע שהגיש מורה מעפולה נגד העיתון המקומי "עובדה". ב-2016 העיתון דיווח כי מחנך בעמדה בכירה הוצא לחופשה לאחר שאחת התלמידות התלוננה כי ביצע בה מעשה מגונה. השופטת דחתה את טענת התובע כי ניתן לזהות אותו מהכתבה וקבעה כי הנתבעים זכאים להגנת אמת בפרסום.
ביולי 2016 פורסמה בעיתון המקומי "עובדה" כתבה בה דווח כי מורה מעפולה חשוד במעשים מגונים בתלמידות.
בכתבה נכתב: "סערה במוסד חינוכי דתי בעפולה, מחנך בעמדה בכירה ומכובדת הוצא לחופשה, אחרי שאחת התלמידות התלוננה כי ביצע בה מעשה מגונה...הנציבות אמורה להחליט מה ייעשה באיש, שהוצא לחופשה עד הודעה חדשה. יצויין כי מדובר במחנך מוכר גם מחוץ לכותלי בית הספר, אב למשפחה מרובת ילדים".
בתביעה שהגיש המורה כארבע שנים לאחר מכן, באמצעות עו"ד דב הירש, הוא טען כי העיתון לא ביקש את תגובתו לכתבה ואם היו פונים אליו היו מבינים שכבר חזר לעבודתו והתלונה התבררה כלא נכונה. הוא תבע פיצוי בסך של 50,000 שקל ללא הוכחת נזק בגין שני פרסומים: בעיתון המודפס ובעמוד הפיסבוק של העיתון.
העיתון ובעליו, שיוצגו על ידי עו"ד שושנה אטד ועו"ד נורית פורטל, טענו כי שמו של התובע לא אוזכר בכלל באותה כתבה. עוד טוענים הנתבעים כי קמה להם הגנת אמת בפרסום ונגד התובע אכן הוגשה תלונה. עוד הם טענו כי התביעה הוגשה באיחור של שנים ממועד פרסום הכתבה והוסיפו כי הידיעה פורסמה גם בעיתון "מעריב" אך התובע לא הגיש נגדו תביעה.
חוסר תום לב
השופטת מאג'דה ג'ובראן מורקוס קבעה שהנתבעים צודקים בכך שלא ניתן לזהות בכלל כי מדובר בתובע ודי בכך כדי לדחות את התביעה. כל שצויין בכתבה הוא כי אותו מורה הוא מחנך בכיר בבית ספר דתי בעפולה ואב למשפחה מרובת ילדים.
השופטת קבעה שאין בפרטים שצויינו כדי להביא לזיהוי התובע שכן שמו ושם בית הספר לא אוזכרו, ובחקירתו הנגדית הודה התובע כי יש מספר בתי ספר דתיים בעיר.
עוד כתבה השופטת כי גם אם ניתן היה לזהות את התובע בכתבה, עדיין עומדת לנתבעים הגנת אמת בפרסום.
זאת, מאחר שהתובע הודה למעשה כי היתה תלונה של תלמידות נגדו וכי נוהלה חקירה במשטרה. כמו כן, התובע אכן הושעה כפי שצויין בכתבה, וטענתו בחקירה הנגדית כי לא קיבל מכתב רשמי על השעיה היא עדות מתממת ולא משכנעת.
בנוסף קבעה השופטת כי התובע התנהל בחוסר תום לב כשהגיש את התביעה ארבע שנים אחרי הפרסום. כשנשאל על כך טען כי בתו חלתה והוא לא היה פנוי לטפל בתביעה, אך בהמשך הובהר כי היא חלתה רק ב-2019 והיו לו שלוש שנים תמימות קודם לכן להגיש את תביעתו.
כמו כן, ניכר שהגשת התביעה נגד הנתבעים מגמתית שכן התובע לא הגיש תביעה נגד "מעריב" שגם פרסם ידיעה אודות החשדות.
התובע חויב בהוצאות בסך 7,500 שקל.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין