לפסק דין בעניין פלוני נ' מדינת ישראל משרד הבריאות
בהתאם למדיניות שהנהיגה המדינה בשנות החמישים, נאלץ ילד בן 7 שעלה מעיראק לעבור טיפולי הקרנות נגד מחלת הגזזת. שנים לאחר מכן, חלה בסרטן. הוא תבע את המדינה על שלא יידעה אותו על הסיכונים להם הוא חשוף. מדוע נדחתה התביעה?
בעקבות העלייה ההמונית לארץ בראשית שנות החמישים של המאה הקודמת, יזמה המדינה מבצע לביעור גזזת בקרב ילדי העולים מצפון אפריקה ואסיה, שבמסגרתו נשלחו לטיפולי הקרנות.
לאורך השנים, חלו רבים מהמטופלים במחלת הסרטן, ובשנת 2006 התקבל פסק הדין בעניין סימה ראובן, שהכיר בחובתה של המדינה ליידע ולהתריע בפני מוקרני הגזזת על הקשר שבין הטיפולים שעברו לבין הסיכון המוגבר לחלות בסרטן. בשנת 2009 ערערה המדינה על קביעה זו, אך ערעורה נדחה.
אחד מהעולים, שעבר את טיפולי ההקרנות בשנת 1951, בהיותו בן 7, חלה בסרטן בחלוף 45 שנים. הגידול התגלה במוחו בשנת 1996 והוא עבר ניתוח להסרתו והקרנות. אלא שגידולים נוספים התגלו בגופו גם שנים לאחר מכן.
לנוכח גילוי הקשר שבין ההקרנות נגד גזזת לבין מחלת הסרטן, הגיש האיש בשנת 2009 תביעה נגד המדינה לביהמ"ש המחוזי בירושלים. הוא טען, כי הפרה את חובתה ליידע את מי שעבר את טיפולי ההקרנות על הסיכונים להם הוא חשוף, ובשל כך נגרמו לו נזקים רבים.
לטענתו, לו ידע שהוא משתייך לקבוצת סיכון, היה דואג לבריאותו ביתר שאת, מבצע בדיקות תקופתיות, ואף ממליץ לילדיו להיבדק, בשל החשש שהנזקים עברו גם אליהם.
התובע ציין כי הפעם הראשונה שנודע לו על קיומו של קשר בין הטיפולים בילדותו לגידולים בגופו, הייתה כאשר המנתח שטיפל בו ציין זאת בפניו.
התובע אף הציג גזירי עיתונים שאסף במהלך השנים, בהם מופיעות כתבות שונות על מקרים דומים לשלו. לדבריו, המדינה הייתה מחויבת ליידע את המשתייכים לקבוצת הסיכון בדבר הסכנה לחייהם.
המדינה ביקשה לדחות את התביעה על הסף. לטענתה, התביעה התיישנה זה מכבר, שכן חלפו מעל ל-7 שנים מאז נודע לתובע על הסיכון ועד שהגיש את התביעה.
לעומתה, טען התובע, כי מרוץ ההתיישנות התחיל בשנת 2005, עת התקבל פסק דין בעניין סימה ראובן (6347-05).
לגופו של עניין, טענה המדינה כי האחריות ליידע את התובע בדבר הסיכונים לבריאותו הייתה מוטלת על רופא המשפחה שלו, ושלחה הודעת צד שלישי לקופ"ח כללית. בתגובה, טען הרופא מטעם הכללית, כי ב-1989 העלה בפניו התובע את עניין הגזזת, ולכן שלח אותו לבדיקות שונות, שיצאו תקינות.
התובע היה מודע לסיכונים
השופט ארנון דראל קבע כי גם אם המדינה הפרה את חובתה, לא הייתה לכך שום משמעות במקרה זה, שכן רופא המשפחה של התובע ידע על הסיכונים והביא את הדבר לידיעתו. לדברי השופט, הרופא נקט בבדיקות שלטעמו היו מחייבות, ופעולותיו שוללות את הקשר שבין הפרת החובה על ידי המדינה לבין מצבו הבריאותי של התובע.
בנוסף, קבע השופט, כי התובע ידע על הסיכון עוד בשנת 1989, עת פנה לרופא שלו, ולכל הפחות בשנת 1996, כאשר שוחח על כך עם הרופא המנתח. לדבריו, אין בפרסום פסק הדין בעניין סימה ראובן כדי לשנות זאת. משכך, בעת הגשת התביעה בשנת 2009, כבר חלפה תקופת ההתיישנות.
התביעה נדחתה כאמור, אולם בשל מצבו הרפואי של התובע, נמנע השופט מלהטיל עליו הוצאות הוצאות. לבסוף ולנוכח דחיית התביעה ועמה את הודעת הצד השלישי, חייב השופט את המדינה בהוצאות המשפט של קופ"ח כללית בסך של 10,000 שקל.
לפי עו"ד עודד בולדו העוסק ברשלנות רפואית, בעוד שניתן לעיתים להבחין בגמישות מסוימת מצד בתי המשפט בעת ניהול תביעות בהן התובעים לקו במחלות, הרי שבתחום השמירה על עקרון ההתיישנות, מהמועד בו היה לתובע קצה חוט המצביע על קיומה של רשלנות, בתי המשפט מפגינים קו אחיד וברור המציב מחסום דיוני בפני תביעות שעבר זמנן.
לפסק דין בעניין פלוני נ' מדינת ישראל משרד הבריאות
למדור: רפואה ומשפט
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.