דיירי בית משותף בגבעתיים ממש לא היו מרוצים כששמעו שעומד להיפתח גן ילדים בקומת הקרקע בבניין והביאו לסגירתו. בעקבות זאת, בני הזוג ששכרו את המקום לשם הפעלת הגן, נאלצו להחזיר לבעלת הדירה את המפתחות. האם היא תצטרך לפצות על סיכול חוזה השכירות?
בשנת 2008 חיפשו בני זוג נכס בגבעתיים לצורך ניהול גן ילדים. הם התקשרו עם בעלת דירת קרקע בגבעתיים, ולאחר שערכו בדיקות בעירייה בנוגע למצב הדירה, חתמו עמה על חוזה שכירות. עם קבלת החזקה בדירה החלו בני הזוג לבצע עבודות בנייה, כמו סגירת החנייה ובניית פרגולה, כדי להתאים את הקומה לגן ילדים.
אלא שבסמוך לביצוע העבודות, התאגדו השכנים, תושבי השכונה, ועתרו לביהמ"ש למתן צו מניעה כנגד הפעלת הגן. בספטמבר 2008 בקשתם נענתה, וניתן צו מניעה האוסר את השימוש בנכס כגן ילדים.
לטענת בני הזוג, בשלב זה התברר להם לראשונה כי קומת הקרקע בדירה נבנתה ללא היתר בנייה כחוק, מה שמנע מהם את האפשרות לקבל היתר לשימוש חורג בדירה, לשם הפעלת גן הילדים.
בינתיים, בעלת הדירה עתרה ביחד עם בני הזוג לביטול הצו, ובמקביל הם ניסו בכל זאת להכשיר את השימוש בנכס, אך ללא הועיל. בדצמבר 2008 הם פינו, בלית ברירה, את הנכס.
בני הזוג הגישו תביעה, באמצעות עו"ד שוש ריבר, נגד בעלת הנכס בבימ"ש השלום בתל אביב. בתביעה נטען כי בעלת הדירה לא עמדה בחובת הגילוי בכך שלא יידעה אותם על היעדר היתר הבנייה, ועל כן הם זכאים לקבל החזר עבור דמי השכירות ששילמו ולכיסוי ההפסדים הכספיים בגין ההוצאות על עבודות הבנייה וסגירת הגן.
בעלת הדירה טענה, שבחוזה הוסכם כי התובעים יהיו האחראים הבלעדיים להשגת כל ההיתרים והאישורים הנדרשים. לדבריה, הם שהפרו את הסכם השכירות כשביצעו שינויים המחייבים אישורים ללא כל אישור. לעמדתה, הם שינו את צורת הנכס בצורה רשלנית ולא השיבו את המצב לקדמותו עם עזיבתם, חשפו אותה לאישום פלילי והמשיכו להפעיל את הגן גם כשידעו שאינו חוקי. בעלת הדירה אף הגישה תביעה נגדית ודרשה פיצויים בגין הנזקים שגרמו לה התובעים.
התובעים השיבו שלו ידעו מראש שאין לנכס היתר בנייה, הם לא היו חותמים על החוזה מלכתחילה.
הצדדים אשמים באופן שווה
לפי השופט אהוד שוורץ, לא נראה שהנתבעת העלימה מידע כלשהו מהתובעים ביודעין או בזדון, ושני הצדדים יצאו מנקודת הנחה משותפת שקיים היתר בנייה. לדבריו, התובעים החלו בביצוע עבודות הבנייה המחייבות היתר עוד לפני שביקשו היתר לשימוש חורג, כך שהתוצאה העגומה אינה תוצר בלעדי של היעדר ההיתר, וגם להם יד בדבר. כמו כן, התנגדות השכנים גם היא "תרמה" לסגירת הגן.
השופט קבע, שהנתבעת אשמה בכך שהשכירה נכס הנעדר היתר בנייה מקורי ואילו התובעים אשמים בכך שהחלו בעבודות הבנייה החורגות ללא אישור. משכך, אין כל סיבה לחייב את מי מהצדדים בפיצוי לצד השני. השופט שוורץ הוסיף גם, שבסופו של דבר החוזה סוכל בשל התנגדות השכנים וצו המניעה שניתן.
משכך, קבע השופט, שעל כל צד לשאת בנזקו, אך חייב את הנתבעת להשיב לתובעים 26 אלף שקלים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בגין דמי שכירות ששילמו מראש. לא נקבע צו להוצאות.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין