מנהל מכירות בחברת יהלומים זכה באחרונה בתביעה שהגיש נגדה ב-2013. הוא הוכיח שבין הצדדים היו יחסי עובד-מעסיק ולא שותפות כפי שטענה הנתבעת ויקבל הפרשי שכר, פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות.
באוגוסט 2008 נחתם הסכם לשיתוף פעולה בין יהלומן לבין חברת ״נתן ברמץ יהלומים״ העוסקת בייצור יהלומים ומכירתם.
לאחר כחמש שנות עבודה הוציא מנהל החברה ליהלומן מכתב בו נאמר לו שמאחר שלא הופיע לעבודתו במשך חודש החברה רואה בו כמי שהתפטר ואינו זכאי לפיצויי פיטורים.
בנסיבות אלה הגיש היהלומן תביעה נגד החברה בבית הדין לעבודה בתל אביב בה דרש הפרשי שכר, פיצויי פיטורים, פיצוי על העדר הודעה מוקדמת וזכויות סוציאליות שונות.
הוא סיפר שעבד בחברה כמנהל מכירות לשביעות רצונה במשך תקופה ארוכה אך לאחר שהעלה דרישות לתשלום זכויות שמגיעות לו החלו מנהלי החברה להתנכל לו. בשלב מסוים זימן אותו אחד המנהלים והודיע לו על סילוקו מעבודתו לאלתר תוך שהוא לוקח ממנו את מפתחות המשרד ומבטל את הרשאת הכניסה שלו לבורסת היהלומים.
באשר לגובה התמורה התובע ציין שעל פי הסכם ההעסקה הנתבעת הייתה צריכה לשלם לו עמלות מכירה בנוסף למשכורת בסיסית של כ-6,000 שקל בחודש. מאחר שלדבריו הכניס לקופת החברה כ-3.2 מיליון שקל הוא זכאי לשכר חודשי של כ-19,000 שקל.
החברה טענה מנגד שלא התקיימו בינה לבין התובע יחסי עובד-מעסיק ומדובר בקשר של שותפות עסקית. לדבריה, התובע פנה אליה בהצעה לשותפות במיזם לשיווק היהלומים בשוק האוסטרלי והוא זה שניסח את ההסכם בהיותו גם עורך דין. סוכם שהתמורה היחידה שיקבל התובע תהיה 40% מהרווחים, לאחר קיזוז כל הוצאות החברה.
היא ציינה שהתובע היה עצמאי בעבודתו והיא מעולם לא פיקחה עליו והנפיקה לו תלושי שכר רק מאחר שבאותה תקופה לא היו לו חשבוניות.
היא הסבירה שהרקע לסיום שיתוף הפעולה היה משבר אמון בין הצדדים לאחר שנודע לה שהתובע עושה עסקאות מאחורי גבה.
השתלב במערך הארגוני
אך השופטת אסנת רובוביץ-ברכש קיבלה את התביעה וקבעה שבין הצדדים היו יחסי עובד-מעסיק. היא ציינה, בין היתר, שהתובע ישב במשרדי החברה והשתלב במערך הארגוני שלה. כמו כן, לא הוכח שהתובע היה שותף בסיכוני הפסד או שהיה לו עסק עצמאי משלו ששירת את החברה כגורם חיצוני. השופטת הוסיפה שגם אופן התשלום ופיקוח מנהלי החברה על עבודת התובע תומכים במסקנה זו.
בעניין התמורה השופטת קיבלה את גרסת הנתבעת שלפיה סוכם בין הצדדים שהתובע יקבל אחוז מהרווחים בלבד. זאת, מאחר שבהסכם עצמו אין אזכור לשכר יסוד מעבר לחלוקת הרווחים וגם ההתחשבנות החודשית בפועל הייתה בהתאם.
השופטת קבעה שעל פי ההסכם והעדויות הנתבעת התחייבה לשאת רק בעלויות מימון ותקורה וסוכם ששאר ההוצאות יקוזזו מהרווחים. בנסיבות אלה לדבריה, התובע היה זכאי לכ-12,500 שקל בחודש. מאחר שהוכח שהתובע קיבל במהלך עבודתו כ-95,700 שקל פסקה השופטת שעל התובעת לשלם לו את הפרשי שכר בסך 285,983 שקל.
עוד קבעה השופטת שעל הנתבעת לשלם לתובע פיצויי פיטורים, פיצוי על העדר שימוע, פדיון ימי חופשה, נסיעות, דמי הבראה ופיצוי על הפרשות חסרות לפנסיה.
בסופו של דבר חויבה הנתבעת לפצות את התובע ב-538,167 שקל בתוספת הוצאות ושכ״ט עו״ד של 10,000 שקל.
- ב״כ התובע: עו"ד אלון קורל, עו"ד שלי שהרבני
- ב״כ הנתבעת: עו"ד עודד ערמוני
עו"ד רבקה הדר-ברבש
עוסק/ת ב-
דיני עבודה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין