לפסק הדין בעניין הליברד נ' גריידי
בעלת דירה טענה, כי שוכרת שהתגוררה בדירה סירבה לפנות את הנכס עם תום תקופת השכירות ובסופו של דבר פינתה אותו כעבור כארבעה חודשים. השוכרת טענה כי בעלת הדירה העלתה את שכר הדירה בצורה חדה והיא נזקקה לזמן על מנת למצוא דירה חלופית, אבל בית המשפט לא השתכנע.
התובעת הינה הבעלים של דירה ברעננה, אשר הושכרה החל משנת 2003 תמורת 900 דולר לחודש, כאשר תקופת השכירות נקבעה לשנה, ובמשך מספר שנים, בסיום התקופה הוארך החוזה בשנה נוספת. התקופה האחרונה הסתיימה בשנת 2007, אז הודיעה התובעת לשוכרת כי בכוונתה להעלות את דמי השכירות בהתאם לייעוץ שקיבלה ממתווך, לפיו דמי השכירות הראויים לדירה עומדים על סכום הנע בין 1,600 ל- 1,700 דולר לחדש.
התובעת העבירה לשוכרת טיוטת חוזה חדשה במסגרתו נקבע כי דמי השכירות הינם 1,300 דולר לחודש, ובתגובה, הודיעה השוכרת לתובעת באמצעות עורך דינה כשבועיים לפני תום תקופת החוזה, כי אין באפשרותה לעמוד בשיעור דמי השכירות החדשים, אך אין באפשרותה לפנות את הדירה עד לתום תקופת השכירות, ולכן בכוונתה לפנות את הדירה בהתאם למועד שבו יותר לה להכנס לדירה אחרת לפי חוזה עתידי.
משלא פונתה הדירה בתום התקופה, בעלת הדירה חילטה פיקדון שהופקד אצלה בסך 3,000 דולר ואף הגישה תביעת פינוי נגד השוכרת. בסופן של דבר, הדירה פונתה כארבעה חודשים לאחר המועד המקורי.
בתביעה שהגישה לבית משפט השלום בת"א, טענה בעלת הדירה כי סירוב השוכרת להתפנות בתום תקופת החוזה מהווה הפרה יסודית של החוזה, וכי היא רשאית לקבוע את דמי השכירות כראות עיניה. עוד טענה, כי בתקופה שמיום סיום החוזה ועד לפינוי הדירה בפועל, לא שילמה השוכרת דמי שכירות, ודרשה לחייבה בפיצוי המוסכם העומד על 100$ לכל יום איחור, כאשר בקיזוז דמי הפקדון, דרשה פיצוי של 41,408 שקלים.
השוכרת טענה כי היא התגוררה בבניין משנת 1998, כאשר עד שנת 2003 התגוררה בדירה אחרת בבעלות אחות התובעת. לטענתה, במשך שנים רבות הוארכה תקופת השכירות שנה אחר שנה, והדבר יצר מצידה "הסתמכות" שלפיה יוארך החוזה באותם התנאים, ורק כאשר קיבלה את טיוטת החוזה האחרון בה הועלו דמי השכירות בצורה חדה, הבינה כי אין הדבר כך, אך לא יכלה למצוא דירה חלופית בהתראה כה קצרה. עוד טענה, כי לא היתה כל הצדקה להעלאה כה גורפת של דמי השכירות, ואף אין הצדקה לחייבה בפיצויים המוסכמים.
תוצאה קשה אך צודקת
השופט רונן אילן קיבל את התביעה, לאחר שקבע כי משלא פינתה השוכרת את הדירה בתום התקופה, הרי שהפרה את החוזה.
השופט דחה את טענת השוכרת כי בעלת הדירה יצרה כלפיה מצג לפיו חוזה השכירות יוארך פעם נוספת באותם תנאים, לאחר שקבע כי מהראיות שהוצגו עולה כי נהפוך הוא - השוכרת עצמה לא ראתה בהארכת דמי השכירות כדבר מובן מאליו. השופט אף דחה את טענת השוכרת באשר להעלאה החדה בדמי השכירות:
"...כאשר הדירה היא קניינה של התובעת וכאשר חוזה השכירות פקע, רשאית הייתה התובעת לדרוש כל סכום לפי שיקול דעתה המוחלט. בדיוק כשם שרשאית הייתה הנתבעת לסרב לסכום הנדרש. לסרב - ולפנות המושכר בתום תקופת השכירות" כתב השופט.
לעניין סבירות הפיצוי המוסכם, נקבע כי בנסיבות העניין, הפיצוי המוסכם סביר בהחלט. אמנם, כך נפסק, התוצאה מבחינת השוכרת קשה, אולם מדובר בתוצאה צודקת, משבחרה השוכרת בפתרון החד צדדי - הודעה לבעלת הדירה כי תישאר בדירה עד שתמצא דירה חלופית ובלא הגבלת זמן.
לפיכך נקבע, כי משחל איחור בן 122 יום בפינוי הדירה, הרי שבהפחתת דמי הפיקדון שחולט ותשלום של 346 שקלים עבור תיקון שבוצע בדירה, על השוכרת לשלם לבעלת הדירה 47,789 שקלים. בנוסף, חויבה השוכרת לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין של 7,500 שקלים.
לפסק הדין בעניין הליברד נ' גריידי
למדור: דיני מקרקעין
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.