קשיש שנתן במתנה את דירתו לילדיה של אשתו המנוחה טען שנפל קורבן לתרגיל הונאה מצדם. בית המשפט התרשם שמאחורי התביעה עומדת זוגתו הנוכחית וקבע שהוא חתם על ההסכם בדעה צלולה.
השופטת שרון גלר דחתה לאחרונה תביעה שהגיש אדם כבן 87 נגד חמשת ילדיו החורגים. האיש ביקש לבטל הסכם בו העניק לילדים את דירתו במתנה. השופטת קיבלה את גרסת הילדים שההסכם נחתם ביוזמת האיש ומרצונו וקבעה שבכל מקרה אין בסיס לביטולו לאחר שהדירה נרשמה על שמם.
התובע, יליד 1932, היה נשוי בעבר לאמם של חמשת הנתבעים עד לפטירתה ב-2015. הוא ואשתו המנוחה גידלו את הילדים מגיל צעיר, ולו עצמו אין צאצאים ביולוגים.
במהלך נישואיהם רכשו התובע והמנוחה דירה שנרשמה על שם שניהם בחלקים שווים, ולאחר מות האישה עברה הדירה לבעלותו המלאה.
מספר חודשים לאחר מות אשתו הכיר התובע את בת זוגו הנוכחית במועדון קשישים, והשניים אף נישאו בהמשך.
זמן קצר לאחר מכן חתם התובע על הסכם בו העביר במתנה את הדירה לילדי אשתו המנוחה, באופן שאחת מהן קיבלה מחצית מהנכס והיתרה חולקה בין ארבעת האחרים. בהנחיית עורך הדין שערך את ההסכם עבר התובע בדיקת מומחה גריאטריה שכתב כי הוא בהכרה מלאה ובדעה צלולה. ביולי 2016 הושלם רישום הזכויות בדירה על שם הילדים, בהתאם לחלוקת הזכויות בהסכם.
במאי 2017 הגיש הקשיש תביעה נגד הילדים בה עתר לביטול הסכם המתנה. לטענתו, לא היה לו בשום שלב רצון להעניק להם את זכויותיו בדירה והם הותירו אותו, בגילו המבוגר, חסר כל.
הוא הבהיר שאינו יודע קרוא וכתוב ונתן בהם אמון מלא אך נפל קורבן ל״תרגיל״ מצדם. לדבריו, לאחר שקיבלו את דירתו ניתקו איתו הנתבעים את הקשר.
הנתבעים טענו מנגד כי התובע גידל אותם מילדותם ושימש להם דמות אב קרובה ואהובה. הם קיימו עמו לאורך השנים קשר משפחתי קרוב, תמכו בו, טיפלו בו ודאגו לכל מחסורו. אחת הנתבעות טיפלה בו יותר מכולם ולכן הוא החליט להעניק לה מחצית מהנכס ואת היתרה לכל השאר.
לדבריהם, כשהכיר את בת זוגו החדשה הם ברכו על הקשר אך במהרה הסתבר להם שהיא חפצה אך ורק בכספו ורכושו, והתובע אף סיפר להם שבת הזוג מנסה להשתלט על דירתו. בהמשך ובשל התנהגותה המחפירה כלפיו ביקש התובע ביוזמתו להעביר את הדירה אליהם עוד בחייו לאחר שהבין שבאופן זה יבטיח שהדירה לא תיפול לידיה.
הם הדגישו כי ההסכם מקנה לתובע זכות מגורים בדירה כל חייו וגם את האפשרות להשכיר אותה ולקבל דמי השכירות.
המתנה הושלמה ברישום
השופטת שרון גלר מבית המשפט המחוזי מרכז לוד דחתה את טענות התובע. היא ציינה כי התרשמה שהוא חתם על ההסכם מתוך מודעות ורצון חופשי ומסקנה זו נובעת גם מחוות הדעת הגריאטרית. זאת ועוד, טענות התובע להטעיה וניצול אינן מבוססות ועומדות בסתירה ליתר העדויות.
עוד קבעה השופטת כי כשמדובר בנכס מקרקעין, מהרגע בו המתנה הושלמה ברישום נותן המתנה אינו יכול לחזור בו ללא הסכמת המקבל. במקרה זה, התובע לא הוכיח שמסר לנתבעים או לעורך הדין שערך את ההסכם הודעה על רצונו לבטל את הסכם המתנה לפני העברת רישום הזכויות ובנסיבות אלה, הוא לא יכול לחזור בו.
לפיכך דחתה השופטת את התביעה וחייבה את התובע בהוצאות בסך 25,000 שקל.
- ב״כ התובע: עו"ד יאיר שלום רפאל ועו"ד לי קוסטיקה נזרי
- ב״כ הנתבעים: עו"ד ליטל מרדכי
עו"ד עופר מזרחי
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין