נקבע שההסכמות בין אלמנת המנוח לשבעת ילדיו, לפיהן הם ימכרו לה את חלקם בדירה, לא עומדות בדרישת הכתב שבחוק המקרקעין
בית המשפט לענייני משפחה באשדוד דחה לאחרונה עתירה שהגישה אלמנה נגד ילדי בעלה המנוח, לאכיפת ההסכמות ביניהם להעברת חלקם בדירה אליה. השופט אריאל ממן קבע שההסכמות, שהועלו על גבי הודעות דואר אלקטרוני ומסרונים בוואטסאפ, אינן אכיפות משאינן עונות על דרישת הכתב בחוק המקרקעין. בנוסף, התנאים הבסיסיים ליצירת חוזה – גמירות דעת ומסוימות – לא התקיימו במקרה זה.
התובעת היא אלמנה מנישואים שניים של אביהם של הנתבעים ("המנוח"). היא והמנוח החזיקו בחלקים שווים בדירה שבה התגוררו. בהתאם לצו ירושה שניתן לאחר מותו, מחצית מחלקו של המנוח בדירה (25%) הועברה לתובעת ואילו המחצית האחרת חולקה שווה בשווה בין שבעת ילדיו (כ-3.5% לכל אחד).
ואולם, התובעת רצתה בעלות מלאה על הדירה. במשך כ-8 חודשים היא ניהלה משא ומתן עיקש עם הנתבעים, שהסתיים בהסכמה עקרונית לרכישת חלקם בדירה תמורת 350,000 שקל (בהתאם לשווי דירה של 1,400,000 שקל). עורכי הדין של הצדדים כבר החליפו ביניהם טיוטת הסכם, אבל אז פוצצו הנתבעים את המשא ומתן.
בתביעה שהוגשה בדצמבר 2020 טענה התובעת שבין הצדדים נכרת חוזה מחייב, ויש לאכוף אותו. היא הוסיפה שהפרת ההסכמות על ידי הנתבעים גם מזכה אותה בפיצוי המוסכם שנקבע בטיוטת ההסכם, בסך 150,000 שקל.
לעומתה טענו הנתבעים שהתכתבות עורכי הדין של הצדדים בדוא"ל ובוואטסאפ לא השתכללה לכדי חוזה מחייב. לטענתם, התובעת הסתירה מהם שהדירה עוברת הליך פינוי-בינוי שישביח אותה וערכה יעלה. בנסיבות אלה, אפילו אם נכרת ביניהם חוזה מחייב, התובעת הטעתה אותם ובשל כך הם זכאים לבטלו.
דרישת הכתב – מהותית
השופט ממן קבע שלמרות השלב המתקדם בו פוצץ המשא ומתן בין הצדדים לא נכרת ביניהם חוזה מחייב. הוא הסביר שהתחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב, ובמקרה זה אין מסמך כזה.
הוא הוסיף שהעדר קיומו של מסמך בכתב משליך גם על יתר התנאים להיווצרות חוזה. ההתכתבויות האלקטרוניות שבוצעו אינן מלמדות על גמירות דעת של הנתבעים להיקשר בחוזה, ואף אינן עומדות בדרישת המסוימות שהחוזה יכלול את מלוא הפרטים החיוניים לעסקה.
השופט ציטט מפסיקה שקובעת כי דרישת הכתב בחוק המקרקעין הינה "קונסטיטוטיבית ומהותית, ואינה ראייתית גרידא". הוא כתב שלמרות מגמת הריכוך שחלה בפסיקה בעשורים האחרונים ביחס לדרישת הכתב, הוא אינו מוצא סיבה מיוחדת שבגינה יש לסטות מהדרישה במקרה זה.
עוד כתב השופט כי לנוכח התוצאה אליה הגיע, לפיה לא נכרת חוזה מחייב, ממילא אין התובעת זכאית לפיצוי "מוסכם" מכוח אותו "חוזה" שלא נכרת. הוא הוסיף כי התובעת גם לא זכאית לפיצוי ממקור אחר, שעה שלא הוכיחה שנגרם לה נזק כלשהו.
אף שהתייתר הצורך לדון בטענת ההטעיה שהעלו הנתבעים, השופט התייחס אליה ודחה אותה לאחר שהתברר כי הנתבעים ידעו גם ידעו על הליך הפינוי בינוי, אותו יזם אביהם המנוח. הוא ציין כי מצא טעם לפגם בטענת הנתבעים שנדמה כי הועלתה באופן שקרי.
בסופו של יום השופט נעתר לבקשתה החלופית של התובעת, והורה על פירוק שיתוף מיידי בדירה.
- ב"כ התובעת: עו"ד ינון ברקאי
- ב"כ הנתבעים: עו"ד שלום סהר
עו"ד תמרה רפאלוב
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין