הרוכשים טענו כי ההסכמה הקודמת בין השכנים לבין המוכרים לא מחייבת אותם כיוון שלא אוזכרה בחוזה המכר. המוכרים והשכנים טענו לעומת זאת כי הרוכשים ידעו על הנושא והתחייבו בעל-פה לפעול בהתאם. מי צודק?
בית המשפט המחוזי בירושלים הכריע לאחרונה בסכסוך שכנים על שימוש בחניות הבניין. בעלי דירה שמכרו אותה לפני כשנתיים, טענו כי יידעו את הרוכשים שהחליפו את החנייה שלהם עם זו של השכנים, ולכן עליהם לשתף פעולה עם תיקון צו הבית המשותף. אלא שהרוכשים טענו כי היו בטוחים שההחלפה נעשתה מרצון טוב ואינה מחייבת אותם. השופטת חגית מאק קלמנוביץ קיבלה את עמדתם וקבעה כי אי אפשר לכפות על הרוכשים לעמוד בתנאי שלא אוזכר בחוזה המכר.
לאחר שבעלת דירה בבניין שברחוב ברכה צפירה בירושלים לא הצליחה לחנות בחנייה שהוצמדה לדירתה בשל קשיים פיזיים, היא ובעלה גיבשו מול בעלי דירה אחרת הסכם להחלפת החניות. בהסכם, שנחתם ב-2015, נקבע כי ברגע שהבניין יירשם בטאבו ההחלפה תעודכן בצו רישום הבית המשותף וכך תהפוך לרשמית.
כשנה לאחר מכן, ובטרם נרשמו ההצמדות החדשות בלשכת רישום המקרקעין, הזוג שהחליף את החנייה מכר את דירתו מבלי לאזכר את הנושא בחוזה המכר.
במשך תקופה הרוכשים התירו לשכנה להמשיך לחנות בחנייה שלהם, אך כעבור מספר חודשים הודיעו שהם רוצים אותה בחזרה וסירבו לחתום על תיקון שיעגן את ההסכמות מ-2015 בצו הבית המשותף.
בשלב הזה הגישו נגדם המוכרים והשכנים תביעה לאכיפת ההתחייבות להחלפת החניות. התובעים טענו כי יידעו את הרוכשים על אודות ההסכם ואלה התחייבו בפניהם בעל-פה לעמוד בו. לטענתם, הם חזרו בהם רק משום שהשכנים התנגדו לבקשתם להוספת מרפסת לדירה.
הרוכשים טענו כי התירו לשכנה להמשיך לחנות בחנייה מרצון טוב וכדי להימנע מעימות אבל הם מעולם לא סברו כי מדובר בהתחייבות חוזית שמחייבת אותם שהרי אין לה זכר בחוזה המכר או בכל מסמך אחר שקשור לרכישת הדירה.
לטענתם, ההתחייבות החוזית להחלפת החניות חלה רק על התובעים בינם לבין עצמם ואינה מחייבת אותם. מה שמחייב הוא הרישום בטאבו שמעגן את זכויותיהם הקנייניות בחנייה המוצמדת לפיו.
ידיעה לא מספיקה
השופטת מאק קלמנוביץ קיבלה את עמדת הרוכשים. היא קבעה כי ידיעה כשלעצמה על החלפת חניות לא מעידה על כך שהרוכשים מחויבים לפעול בהתאם כל עוד לא הוכח שהיו מודעים לקיומו של הסכם מחייב.
העדויות של המתווך בעסקה, עורכי הדין המעורבים והצדדים עצמם העלו כי המידע שניתן לנתבעים היה כללי ונאמר תוך שימוש במילים "שכנות טובה", "מחווה של רצון טוב" וכדומה בהקשר זה. אף אחד לא יידע אותם בזמן אמר שיש מחויבות חוזית ברורה כלפי השכנים, והם מעולם לא הסכימו להחלפה פורמלית ומחייבת בין החניות.
השופטת הוסיפה כי באופן כללי, יש קושי משפטי בהישענות על טענה להתחייבות בעל-פה בעסקת נדל"ן גדולה שכוללת הסכמה חוזית כתובה וברורה לגבי הדירה והרכוש המשותף שהוצמד לה. בהתחשב בכך שמדובר בזכויות בדירת מגורים, "מן הנכסים החשובים והיקרים שיש בדרך כלל לאדם מן היישוב", כדבריה, אי אפשר לטעון במחי יד וללא הסבר משכנע כי הסכמות בעל פה גוברות על הסכמה בכתב.
לפיכך התביעה נדחתה והתובעים חויבו בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 8,000 שקל.
- ב"כ התובעים: עורך דין חגי מזרחי
- ב"כ הנתבעים: עורך דין מקרקעין ליאון אמירס, עו"ד צליל בראשי זכריה
עו"ד אילן גלזר
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין