המדינה פיטרה עובדת – בית הדין השיב אותה לעבודה

העובדת הועסקה במשך 11 שנים ביחידה ממשלתית שטיפלה במפוני ההתנתקות. לאחר שהמדינה החליטה לסגור את היחידה, העובדת נלחמה בציפורניה על מקור פרנסתה – וניצחה.

ביה"ד לעבודה בתל-אביב הורה למדינה להשיב לשורותיה עובדת שפוטרה לאחר שהיחידה שבה הועסקה נסגרה. השופטת נטע רות התרשמה שהמדינה לא התאמצה מספיק כדי למצוא לעובדת משרה חלופית, וכי המשרות שהוצעו לה עמדו בניגוד לנהלים פנימיים ולא תאמו את מצבה הבריאותי.

התובעת החלה לעבוד ב-2005 ב"מנהלת תנופה" - יחידה שהוקמה לצורך טיפול במפוני עזה וצפון השומרון לאחר ההתנתקות. הסכם העבודה של התובעת חודש מדי שנה עד לשנת 2015. באותה שנה הוחלט שעובדי היחידה יפוטרו בעקבות החלטת ממשלה לסגור את היחידה. העובדים – וביניהם גם התובעת – נקטו בצעדים למניעת הפיטורים, שבסופם סוכם שהם יוכלו לבחור האם להתפטר ולקבל מענק פרישה, או "להתנייד" למשרה אחרת בשירות המדינה.

בנוסף, סוכם שהמדינה תהא רשאית לפטר עובד שסירב לשתי הצעות עבודה ולא נמצאה לו משרה חלופית.

התובעת לא נענתה לאף אחת מהמשרות שהוצעו לה וקיבלה הודעת פיטורים.

בתביעה שהגישה באוגוסט 2016, היא טענה כי המשרות לא תאמו להוראות "תקנון שירות המדינה" (תקשי"ר), משום שלא תאמו את ניסיונה המקצועי והשכר שקיבלה קודם לכן.

עוד נטען כי חלק מהמשרות הוצעו לה תוך התעלמות מהעובדה שבאותה התקופה היא הייתה בעיצומם של טיפולי פריות, וכן ממצבה הבריאותי כחולת סרטן לשעבר.

התובעת ציינה שהיא ניסתה להשתלב בשירות הווטרינרי של משרד החקלאות, אך לא יכלה להמשיך בה מאחר שקיבלה תגובה אלרגית קשה.

לפיכך היא ביקשה למנוע את פיטוריה ולהורות למדינה לחפש עבורה משרה אחרת.

בתגובה, המדינה טענה שעשתה את מירב המאמצים כדי למצוא לתובעת משרה הולמת, אולם היא סירבה להצעות ולא הותירה לה אפשרות אחרת מלבד פיטורים. בנוסף, היא טענה כי התובעת לא נחשבת לעובדת מדינה "רגילה" לנוכח הסכם העבודה עליו היא חתומה, ומשכך הוראות התקשי"ר לא חלות בעניינה, כך שניתן היה להציע לה גם משרות שלא תאמו שכרה ואת כישוריה.

אי סדר והתנכרות

ואולם, בניגוד לעמדת הנתבעת, השופטת רות קבעה כי התובעת נחשבת לעובדת מדינה על אף שחתמה על חוזה עבודה "מיוחד". לנוכח קביעה זו, השופטת בחנה האם המשרות שהוצעו לתובעת תאמו את הוראות התקשי"ר – כלומר, האם הן תאמו לניסיונה, כישוריה ודרגת השכר שלה. בהקשר זה, עדויות הצדדים הותירו בשופטת את הרושם שברוב המקרים, התובעת סירבה בצדק למשרות שהוצעו לה.

כך למשל, אחת המשרות יועדה מלכתחילה לעובד אחר של הנתבעת, משרה אחרת כללה אפשרות של "הקפצות" במהלך השבת – בזמן שהתובעת שומרת שבת – ומשרה נוספת דרשה עבודה פיזית שלא התאימה למצבה של התובעת, שהייתה צפויה לעבור טיפולי פוריות.

באשר למשרה שבה התובעת השתלבה, השופטת לא שוכנעה שהאלרגיה נבעה מתנאי המקום, אך לצד זאת, היא התרשמה כי התובעת הייתה ממשיכה בה "אלמלא הנושא הבריאותי".

"הגורם המרכזי שהוביל לכך שהתובעת לא נוידה לתפקיד הולם אחר רובץ בעיקרו לפתחה של המדינה", כתבה השופטת, והוסיפה כי מאמציה לשבץ את התובעת בתפקיד מתאים הם בגדר "'איים בודדים של סדר' בתוך הליך שהתאפיין בעיקרו באי סדר והתנכרות להוראות התקשי"ר".

בסופו של דבר, השופטת רות ביטלה את פיטורי התובעת, והורתה למדינה לחפש עבורה משרה שתתאים למתווה שסוכם עם עובדי יחידת "תנופה" ותהלום את מדרגת השכר והכישורים שלה. בנוסף, המדינה חויבה בהוצאות משפט בסך 15 אלף שקל.  

• ב"כ התובעת: עו"ד דיני עבודה רינה לפידות ואח'
• ב"כ הנתבעת: פרקליטות מחוז תל-אביב (אזרחי)

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין